עין איה על שבת ה ח

(שבת נד.): "מאי "ארץ כבול", שהיו בה בנ"א שמכובלין בכסף ובזהב".

א"ל רבא, א"ה היינו דכתיב "ולא ישרו בעיניו", מפני שמכובלים בכסף ובזהב לא ישרו בעיניו. א"ל, אין, כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא. ההצלחה האנושית המתנהלת עם התולדה, היא תלויה לעולם כשהחוט של ההטבה וההתעלות הולך עמה בכל מעשיה. ע"כ, גם בישובו של עולם, זאת היא המדה היותר נעלה, כשהיא עומדת על מצב כזה שהחיים של דור אחד יתנו תוספת ברכה לחיים של דור אחר הבא אחריו, שאז נטיית ההוספה ועשיית פרי הולכת על מכונה. מה שא"כ הדבר כשישתנה הענין, ותכונת החיים של דור אחד לא יוסיפו טוב ועוד יחסירו את אושר הדור הבא, אז עומדת היא התולדה על מצב מוזר מאד וקרובה למשבר. ע"כ, העושר המשופע, כשהוא מתמלא יותר מכפי מדתו באיזה חברה אנושית, הוא נוטל את כח ההכרח לעבודה, והביטול יביא שממון ואי הפרחה למצב הארץ, ואז יכירו רק הדורות הבאים את החסרון, כי בודאי הדור הבא, שהוא כבר עלול למצא מצב מפותח יותר, הוא כבר מוכשר לכך ונולד בהכרחים כאלה שמצריכים אותו לאותו הפיתוח, וכשלא קדם הדור הקדום לו לתקן את חלקו, ימצא הדור האחרון במצב רע ונלחץ מאד. כן הדבר נוהג בכל דבר וענין, בין בחומריות בין ברוחניות. ע"כ, העשירות היא רק כמו כבל, המשים מועקה על החופש של ההתפתחות הטובה הבאה לרגלי חיי העבודה והמלאכה, שהיא יסוד ברכת ד' בעולמו, כי כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא , ותעודת החופש של הנטיה התולדתית להוספת ברכה להעתיד יכבל כאן בלא עשיית פירות, ולא נוכל לעלות במעלות של הארצות המתקדמות לפי העבודה הבאה לרגלי ההכרח, והיא תקרא ארץ כבול עד היום הזה, באין שינוי לטובה ברבות הזמנים והדורות, עד שגזר בצדק שהעושר הנפרז היא קלקלה תולדתית להעתיד של הארץ, והיא נגד הכונה הרצויה מאת אדון כל המעשים ב"ה, יוסד הארץ וכוננה, אשר "לא תוהו בראה לשבת יצרה"

ח. . ישעיה מה, יח.