עין איה על שבת ג ד

העצלות מאבדת את האדם, והתנועה מרוממת אותו.

(שבת מא, א): "אכל ולא הלך ארבע אמות, אכילתו מרקבת, וזהו תחילת ריח רע".

יוצר האדם ברא את האדם עם כל ההכשרים אשר יעירוהו להשלמתו הגופנית והרוחנית יחד, והטבע הגופני תמיד יחובר עם הטבע הנפשי להתעורר אל הטוב ואל המועיל. על כן כאשר המדה הרעה הכללית המורידה את האדם ממעלתו אל שפל מצב הבהמי, היא העצלות, העלולה להשיג את האדם ולהטביע חותמה על רוחו, וביותר היא עלולה לבא עליו אחרי אכלו, גופו הוכבד מכובד המאכל, ונפשו ירדה מעסקיה האציליים אל עסקי חושים בהמיים, והרי דרך העצלה מפולשת לפניו להומו לאבדו, על כן, סמוך למאכל כבר הוכן הכח הדוחף לתנועה, תהיה אפילו קלה שבתנועות, אבל מחאה נגד העצלות השפלה כבר יש כאן. עליך בן אדם לקום וללכת, לפחות ד' אמות, שהן מקומו של אדם. עליו לצאת מקומו וממעמדו שעמד עליו בעת אכילתו, ולעלות למדרגה אחרת, יותר עליונה ויותר אנושית, ואם לא עשה כן אין אכילתו נותנת לו את פריה, כשם שאין התכונה בעצמה של העצלה עלולה לתן לו פרי טוב, לא בחומר ולא ברוח. פירוד היסודות שבא מעיכול בריא, יתן פרי להוסיף אומץ וגבורה, והאומץ והגבורה יוסיפו כשרון ושכל טוב לעבוד ולמשא. וכשאר האדם לעמל פה נברא[1], והצד הדברי שבתוכו הוא הערך המעולה שבקרבו, על כן בהיותו עומד חוץ לאותה המדה המעלתו למדרגתו, בהיותו הולך לשקע בבוץ העצלות הנמשכת מהשפלות הבהמית שבקרבו, אכילתו מרקבת. לא פירוד יסודות שיש בהם תועלת ועילוי בהוספת אומץ חמרי ומוסרי, כי אם פירוד יסודות של מדוה ומחלה, חולשה והרס. וזהו תחילת ריח הפה, נגד תעודת עמל הפה היוצא באותו החלק הראוי לזה על כל פנים מהמין האנושי, על ידי גירוש העצלות הכללית מקרבו, שהוא ריח רע, מה שהעבודה המשלמת את הצורה האנושית הבאה על ידי הסדר הנכון מביאה לאותה ההשתלמות הטובה של התעלות הנפש למצב הריח הטוב, והשפעה המתוקנת הבאה מההנהגה הטובה האנושית בהיותה הולכת ושואפת אל על, "ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריחו לו כלבנון"[2].

  1. ^ סנהדרין צט, ב
  2. ^ הושע יד, ז