עין איה על שבת ב רצ

(שבת לד א): "א"ל אילמלא לא היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו יפה אתה אומר, עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו יאמרו זונות מפרכסות זו את זו ת"ח לא כש"כ, יהב ביה עיניה ונח נפשיה".

הדיעות הגדולות, המתעוררות בלב גדול המרגיש בעצמו שהוא מוכרח לרומם את קרן הדור ולהעלותו מירידתו, לפעמים הן נדמות לדברים זרים, ומי שלא היה במחיצת אותו האיש הנועד מההשגחה האלהית להרחיב את הדיעות ולצרף את הלבבות, למען יוכלו להתרומם למעלה יותר עליונה ממה שהיו עומדים עליה עד כה, הוא בצדק יהיה חזק בדעתו לחלוק על כל הדברים הרמים והטובים, בין במעשה בין בעיון, היוצאים מצד ההשפעה העליונה ההיא. אמנם מי שיהיה במחיצתו של אותו צדיק, הלא דברי יושר ואמת כשהם יוצאים מן הלב הם נכנסים בלב כל מבין, בפרט בלבב ת"ח יראי ד' שלבבם פתוח להשכיל אל כל דבר אמת וצדק. ע"כ יקלטו הדברים בלב עד כדי למעט את התקוממות המחלוקת. כי עכ"פ ישכיל וידין כי דרך סלולה וכבושה יש לו לדורש הדברים הגדולים והעליונים אע"פ שהם גבוהים מכפי המורגל, אבל בכ"ז יכול להיות שלא יבא עוד לכלל הסכמה, כי רק כבד יכבד את המבוקשים הגדולים, ובלב חרד ביראת רוממות יביט על המועצות העליונות, אבל לבו לא יתנהו להאמין שיש בהן ערך מעשי בהוה. אמנם לפעמים יחדר כ"כ האור האלהי עד כדי קניית הלב, עד שבאותו מעמד תהיה ג"כ מדת ההכרה גדולה כ"כ עד שתמצא הסכמה מולהבת ג"כ לפעול ולעשות בעבודת הקודש לפי אותה המדה הרוממה המתעלה על המורגל. אמנם אחרי שהעליה הזאת אינה באה לפי כל התכונה הקנויה של האנשים ההם, כ"א מצד ההשפעה של קרני האור הזורח מאותו המאור הגדול והקדוש, אשר יד ד' עליו לטובה, לפקח עינים עיורות ולהאיר מחשכי ארץ. ע"כ יוכל להיות שאח"כ ישוב לטבעו, ויחזרו להיות זרים לו בפועל כל אותם הדרכים החדשים העליונים. אבל אחר שכבר מצאה ההסכמה מקום בקיבוץ של ראשי דור חשובים, כבר הוא אות נאמן שיש עכשיו שעת הכושר להרים את מצב הזמן משפלותו, וכל מניעה ועיכוב עומד הוא נגד טובת האומה בכללה ונגד טובת הכלל כולו המסתעף מזה. וכל דבר ניגודי למטרה מסויימת שכבר הוכרה, אינו בא כ"א מרפיון כח המטרה וערכה. ומה גדולה היא הירידה אם יחשוב העם שמועצות התורה וההדרכה הרוחנית כ"כ רפויה היא בידי ת"ח, עד שאין להם במטרתם הכרה חזקה. ע"כ לא תוכל ההסכמה להיות עומדת וחזקה, וההכרה בכח הקיבוץ כ"כ נעשית דלה מפני מיעוט הציור של תכנית המעלות שיוכלו לצאת לאור ע"י קיבוץ הכחות, א"כ לא רק על המצב הירוד ישאר הדור כ"א עוד ירד ממנו למטה מטה. ע"כ חוזרת אז כבר העליה, שהיתה בתחילה נדרשת לשם התעלות, להיות עכשיו נדרשת לשם הכרח והגנה מצרה גדולה וירידה יותר גרועה שמוכרחת להפתח, אחרי שכבר התחיל האור היותר צח להתפלש ולהיות ג"כ מוסכם, אלא שמסבת שלטון ההרגל המתגבר על ההתרוממות הזמנית שכבר הספיקה לכלול חלק רשום מהקיבוץ של הרשומים שבדור שבידם לפעול לטובה, יהיה הדבר חוזר להעלם ולהסגר. עכשיו תצא התביעה רשומה, ומניעת ההסכמה תגרם חילול כבוד לתורה והוגיה מצד רפיון ההכרה שבתעודה המתיחסת להם, שראויה לבא עם חזקתה אחר ההסכמה שכבר האירה איזה פעם. ע"כ מצא עז ד', קדוש עליון זה, לדחות את היחיד שעם כל תומו עמד על דרך ההתעלות שהתחיל עכשיו להופיע לעצרו, בהכירו שאין זה הסבא מבני הדור העומד להיות מתעלה ביותר יתרון אחר שכבר היה עמם, וכבר נמנה, מה יאמרו עכשיו, שהירודים שבבנ"א מכירים את טובת קיבוצם הכללית וצירופם, מפני שהם מכירים את מטרתם לפי מעמדם; ואם ת"ח לא יכירו זה, הלא ירידה תהיה לדור, ירידה חדשה הגרועה מאותה הירידה השוקטת קודם שהותחלו תביעות חדשות להאמר. יהיב ביה עיניה ונח נפשיה, למען לא יתפס בכף של מחלוקת כללית בהתאמצות לסתום בפני האור האלהי שהתחיל כבר לזרוח במדה היותר גדולה מכפי ההרגל שכ"כ גבר על האי סבא, עם כל גדולתו.