עין איה על שבת ב רפ

(שבת לג:): "חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה".

החסרון הגופני המורגש מאד בחסרונו, לא הגיע עדיין המצב של יחש הגוף לקדוש עליון זה בעצמו שיהיה ראוי להרגיש את המכאוב. רק ע"י השפעת המיוחשים לו וקרובים אליו, כפי אותה המדה שהשלמת הגוף דורשת לענין הכח המשפיע להשלימו, זה גרם התעוררות ההרגשה בכאב, מבכייתו של רפב"י, דהוה נתרו דמעת עיניה וקמצוחן ליה, ולא מצד עצמות מעמדו. כי כ"כ היה הגוף וכל רגשותיו שכוח מפני האור האלהי החופף על נפשו העליונה, עד המדה של אי אפשרות ההרגשה במעמדו, כ"א לרגלי היחש שהתחבר כעת עם החיים, החיים חיי החושים וחיי החברה, והצורך הגדול שהם נצרכים להיות נשפעים ממנו, ע"י מה שיהיה גם הוא נכנס בחוג חייהם.