עין איה על שבת ב רמג

(שבת דף עמוד): "מימן לשנאת חנם ירקון".

כשם שמתקלקלים אצל האדם לפעמים כחותיו המוסריים שכלפי פנימיותו, בציורים העצמיים של עמקי נפשו ונטיותיה הרבות, כן מתקלקלות אצלו לפעמים נטיותיו המוסריות שכלפי חוץ, שכלפי החברה בכללה. כשלא ימצא האדם יסוד פנימי בנפשו לאהבת הבריות מצד רוממות טבע נפשו וקדושתה העליונה האצולה מקרבה מיוצרה, שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיוי, אז הוא עלול מיד לפול בפח שנאת הבריות, שנאת חנם. אותו הכח שהוא כולו כלפי חוץ הוא מתרפא דוקא בכשלון חיצוני מוחלט שבאדם, בירקון. שיותר מדי תוכר החמלה הראויה מכל רואה פניו להתעוררות מחזה של איש אומלל ורע פנים שכמותו, שבהכרח תוציא ההתפעלות עצמה של מדת הרחמים והחמלה הנטועה בכל לב בשר את הרגשות ההם אל הפועל, והיו למעורר גדול למי שנלקה בליקוי של חסרון היסוד לאהבת הבריות, עד שבא לידי הירידה של שנאת חנם, שיעירו שאמנם (טבע) האהבה היא טבעית לאדם, וכח הרחמים המתעורר למחזה החיצון של כל אומלל הלא הנה התפרצות של מדת האהבה הגנוזה. ובזה ירפא ההכשר לשנאת חנם הגנוז בתוך הלב מחסרון כח פנימי המונע פעולתו. סימן לשנאת חנם ירקון.