עין איה על שבת ב רלב

(שבת דף עמוד): "בעון נכלות הפה צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, וכחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, שנאמר ע"כ על כחוריו לא ישמח ד' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע וכל פה דוכר נבלה, ככל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה".

האדם מורכב מנטיות טבעיות ונטיות בחיריות, בשתיהן הוא מקושר עם כל כחות הטבע והמציאות. כשמסתכלת הנפש האנושית על כללות השלשלת הגדולה של כל המעשים וכל הנטיות שבקרבו פנימה, על יחוסם זה לזה ואל הכלל כולו, אז ימצא שהכל יפה וטהור, הכל נעלה ומרומם. אע"פ שבפרטם של הנטיות והכחות ימצאו ג"כ כאלו שנפש היפה סולדת בהם, ומוצא בעל הדעת הנקיה בהם איזה כיעור ושפלות, מ"מ גלוי וידוע שאין ההשקפה הפרטית השקפה אמיתית כ"א לפי אותה התמצית העולה מהשקפת האמת הכללית הסוקרת את הכל בסקירה אחת. כשהרגשות הפנימיים של האדם מתפרצים לצאת החוצה כלפי החברה הכללית, בסיועה של הסביבה הקרובה המתפעלת ע"י הדיבור, צריך הפה להיות מכשיר את הציורים כלפי הצד היותר אמיתי והיותר מעולה שלהם, שהוא כלפי המטרה היותר כללית ויותר רוממה, ששם כל נחלי החיים מתכנסים וממילא הכל מתבטא נקי מלא חן וטהרה. אז כשהמאורעות של החיים, אותם המעוררים ביחוד את כח הדיבור מצד חידושם, הם הולכים כסדרם בשלותן ונעימות יחוסם, הם מוסיפים פרי להפה האנושי, ותוספת הדיבורים מרחבת את החיים עוד יותר בעושר הציורים, בגוון האמת והכללות. וקישור טוב מביא טובה, עד שהמאורעות הטבעיים הולכים גם הם מתאימים להרחבת החיים, והעשרת הדיבור המביא טובה לעולם. וכן המאורעות של הנטיה החברותית היא לעולם מתאימה לטובת כל פרט ומכוונת ג"כ לטובת הכלל, כדי שצד החידוש המחוייב להיות בחיים ימצא את עצמו מוכן להרחיב את כח הדיבור שבאדם על כל החזיונות שבחברה ובטבע, ולפי רוב הדיבור הטוב יזדככו המחשבות וירומו המעשים. התקופה שבאדם שהיא מלאה עז וששון החיים, היא תקופת הבחרות. היא נשענת הרבה על אותו הצד היפה שבחיים, שבהם תעז יד האדם להביא את כל הרגשות הצפונים בחובו לידי קשר של תחיה, ע"י שכללות העתיד של החיים עם כל ההליכות הרבות המשולבות בתוכו מתיצב בציור הבחרות בגוון בהיר וכללי, מפני ששדה החיים עודו לפניו בכל הקיפו. ע"כ בהתאמת החזיונות וצירופם הכללי הכל מתעלה, וחיי הבחרות נעשים עם העז שבהם, ועם הנטיה לפיתוח ההרגשה של היופי והעידון, כעין אבן נזר בתוך כללות החיים, ומוסיפה יפעה אפילו להזיקנה והשחרות, "עטרת זקנים בני בנים" . כח הדיבור כשהוא שומר את תפקידו כראוי לו, פועל את פעולתו הכללית לרומם את ערך החיים ואת דקות ההרגשה. ע"כ כל רגש מתעורר לטובה, כל קובלנא שבחיים היא מיד סמוכה לעזרה, ובהיות הציורים הפנימיים, אותם שהם אפילו עלולים להשפיל את ערך החיים כשהם מתבודדים לעצמם, מתעלים עם כללותם ומתקדשים ע"י הדיבור האהוב, הנימוסי והמקודש, נעשים החיים על ידיהם יותר יקרים. וכל מחזה מעורר יגון של הפסד החיים, מביא את הלב לידי התעוררות של ישועה ורחמים. אבל כשהדיבור יהפך מתעודתו הנשגבה לקדש את הציורים הפנימיים ע"י כללותם, (כ"א) 'ו'עוד יפרידם גם מאותו הקישור הטבעי הנשקף לכל נפש אנושית הגונה, ויציג לראוה רק את הצד העלול לכיעור ולשפלות שבהם, מיד בהתרחב מחלה זו בכללות החברה, אז אם תלך כסדרה ולא תשיג מועקה מתגרת לחץ הסבות הטבעיות המדכאות את נפש האדם ומכנסות אותה פנימה, ומכריחות אותה להתאחד עם כל כחותיה למלחמת קיומה, תלך ותרד החברה האנושית מטה מטה, והדיבור הכללי יהפך למפלצת נוראה עד שכל נושא חדש שבחיים המעורר שיחה והרחבת פה, יצורף להיות לכלי משחית למוסר הפרטי ולמוסר החברה בכללה, עד שכח העז והיופי כשהוא מתכנס, יפיק את הזוהמא היותר נוראה שבאדם, מצד ההתגלות של הרגשות היותר נמוכים כשהם בבדידותם וצורתם המכוערה. ע"כ תהיה אז הבחרות, התקופה היותר מזהמת את הכלל כולו. ומפני עלילות הדיבור הנמאס כשהוא פועל כולו כמו שהוא על הציורים והכחות להרע ולהשחית, מוכרחת ההרגשה להיות הולכת וכהה, כדי שלא תרגיש באותו הכיעור של הניבול לכל פרטיו הרעים, והחיים בעצמם מתיצבים בתואר שפל, כאילו היו רק אסון נמשך מחפצים בזויים ומכוערים של האדם. ע"כ לא יוכל הלב כלל להרגיש את הצער והעלבון של האומללים הנדכאים מסבות ההפסד של החיים. ע"כ בעון נבלות הפה צרות רבות, טבעיות וגזירות קשות חברותיות, מתחדשות. והיו הרעות הללו תוכן לשיחה בהכרח, למען החלש את כח הכיעור של השיחה המכוערה העומדת להתבצבץ מהלב הנשחת אשר לאדם. והבחרות מתנוולת כ"כ עד שרפואת החברה מוכרחת להיות במהומתה ומיעוטה, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים, כי כבדה האוזן מלהתפעל מכל ציור, והחיים אבדו את חנם ואת רוממות ערכם, לסבת התפרצות צדדיהם הפרטיים בהתגלות כיעורם, בתור פרטים בודדים, מאין קשר ואין דרך להתרומם בנפש האדם פנימה. רק אז ישוב האדם ורפא לו , בראותו שעם כל קטנות ציוריו ומחשבתו הדמיונית להתגדר בפרטים של איזה ציורים כשהם לעצמם, שהם הביאוהו עד הדיוטה התחתונה של שפלות מוסרית וחמרית, הם עכ"ז מאוגדים עם כללות החיים שלו, והם פועלים ברעתם לא בתור מקרים עוברים, כ"א בתור קוים מקיפים ומבריחים את שדרת החיים מן הקצה אל הקצה. אז ישכיל כמה נואל הוא בהשפלתו האיומה ובזהמו את הכח המאחד ומקדש את כל קרב וכליות. ע"כ אין הרעות עוברות בשטף, כ"א בכל זאת לא שכ אפו ועוד ידו נטויה.