עין איה על שבת ב רח

(שבת דף עמוד): "עלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטים גדולים ניצול, ואם לאו אינו ניצול".

כ"ז שלא הופסק מפעולות החיים המשותפים, כ"א נמנע ממנו כח הרחבת החיים, עוד לא הוברר שגברה ההשחתה עד כדי עצם טבע הנפש, כ"א שלא יוכל לקבל לפי מצב ההוה שלו את הרחבת החיים. א"כ בנקל ישוב לטהר ציוריו, ויקבל את כח החיים בטהרתם. ההפסק המבדילו לרעה מכל בני גילו, במה שעלה למטה ונפל, כבר צריך להכיר בו יד ד' כי בא למדה זו שעצם מציאותו יכולה להיות מזקת, עד שהפסקת השפעתו היא הטובה. חסרון כזה יוכל להיות שכבר נקלט יפה בטבע הנפש, שאין די כח בנטיה בעלמא להטותה כלפי חסד וזכות, לא כמדת השחתת הנטיה היא מדת השחתת טבע העצמי של הנפש, להעמיד זכות הקיום של מי שרק איזה נטיות פרטיות נתקלקלו לו, די בהערה מועטת, שהרי בכלל הפעולות שיסודן מעצמיות טבע הנפש הן מתרבות בכמותן ואיכותן על אותן הפעולות שמקורן מנטיות פרטיות; א"כ זכות הקיום קיימת ונכונה לפניו, ואין השאלה באה כ"א ע"ד ההרחבה של כחות החיים והמלאותם, אבל ההפסד העצמי, שיוכל לבא למדה זו, שההפסד המגיע לעולם ממנו יהיה יותר על הריוח, מפני שהפסיד עצם טבע נפשו, הוא צריך להמציא לו מסעדים נכונים ע"י תגבורת כח עצמי פנימי, שיתרומם מעל לאותה ההתעצמות המזוייפת שקנה לו ע"י התקשרו בדרכים רעים. עלה למטה ונפל יהיה דומה כעיניו כמו שהעלוהו לנרדום לידון. העליה לגרדום היא מעוררת השאלה על המציאות בכללה, אם היא אינה דבר מפסיד אל הכלל. כשאדם בא לידי השחתה כזאת, אין לו ערך כ"כ לפי מעמד הנפש, לשם איזו מטרה להתקיים ולעמוד. אמנם לא רק לפי טבע הנפש כפי מה שהיא נמצאת בהוה יסוב המשפט, כ"א גם לפי אותה המדה של אפשרות ההתגברות לקנות טבע שני. לב חדש ורוח נכון, אלו הם הפרקליטין הגדולים, הגדולים ברושם פעולותיהם על טבע הנפש, שכשישנם הוא ניצול.