עין איה על שבת ב קלב

(שבת לא.): "א"ל בני מפני מה".

בהקנטה זו מצא שהשינאה מבצבצת לחשוב עליו מה שלא יוכל שום דעת לדון, ע"כ העיר תרופת האהבה בקריאה של חיבה, בני. ובהיות תכונת העניו הכרת האמת גם בערכו, ועליו לדעת חפצו הטוב להשכיל ולהיטיב וכשרונו הנעלה, אלא שמגרעותיו ג"כ לא נכחדו ממנו, בין הפרטיות בין הכוללות החלישות האנושית, אבל בכל אופן א"א כלל לחשוב שלא תחשב ברכת ד' שירבו כמותו בישראל, ע"כ שאלו מפני מה. גם אחד מגדרי הענוה היא ההכרה ברפיון כחו, שאע"פ שהוא מתכוין אל הטוב וחפץ בו, אבל במה יוכל איש אחד לפעול הטוב הגמור כחפץ לבבו. אבל אם באמת ירבו בישראל כמותו, אז הלא לפי מרבית הכחות יתרבו הפעולות הטובות. ע"כ שאלו בהשתוממות, באמרו שלא ירבו כמותו בישראל, מפני מה. אמנם מכיר אני רפיוני, אבל הלא אינו כ"א מפני שמה אני וכחי דל, אבל כשיתרבו כמותי בחפצי עכ"פ לנטות אל הטוב, הלא תתרבה התועלת, וקדושת השם יתברך תתגדל ותתרחב יותר בעולם בישראל ובאדם.

<< · עין איה על שבת · ב · קלב · >>