עין איה על שבת ב קד

(שבת דף עמוד): "ואף מפר משלי בקשו לגנוז שהיו דבריו טותרין זא"ז, ומפני מה לא גנזוהו, אמרי ספר קהלת 'לאו' עיינינן ואשכחינן טעמא, ה"נ ליעיינן".

יש הפרש בין מהלך השכל העיוני המשוטט על הענינים המושכלים, שמעט הוא מה שנוגעים במעשה הפרטי של האדם כ"א דנים הם על הענינים המופשטים וחזיונות העולם שבהם עסוק ברובו ספר קהלת, ובין דרכי השכל המעשי הנובע מדרכי המשרים המוטבעים בנפשו של כל אדם ישר כשמשתמש באור החכמה והצדק להוציאם לאור. דרכי העיון של השכל העיוני הם רחבים מאד ומסובכים הרבה, ומקומות הסיבוך בהם מרובים מאד, והיסוד העקרי בהם הוא כשתהיה תחלתן ד"ת וסופן ד"ת, כלומר כשתהי' פנייתו הראשית לשוטט במושכלות לשם האמת והיושר הפנימי, וידע שתכלית מגמתו היא להגיע אל יסוד האמת הגבוה שכבר הושפע בחסד אלהים על בריותיו בדרכי תורה ע"י אור תורה, נבואה ורוח ד' שעל בחירי בנ"א, אז כפי רוחב הדרכים וריבוי העיונים ותהפוכותיהם יועילו לו רק להרחיב שכלו וכח בינתו. אבל גם בעמדו באמצע הדרך לא תצא ממנו תקלה, כי היסוד המעשי אצלו עומד מבורר ע"פ דרך התמימות והיושר הפנימי, והתחילה והסוף מזריחים עליו מאורם. וטרדת עיונו באמצע הדרך, כ"ז שלא הובררו לו ג"כ מבוקשיו, היא טרדה עיונית הממלאה לבו של אדם ישר רק זריזות לאסוף עוד חיל בחכמת לב עד שיגיע להבנה ברורה בדעת האמיתיות שיהיו מבוררים בבינתו, כמו שהם מיושרים כבר בלבבו ואמונתו וידיעתו הכללית, ע"כ די היה לספר קהלת העיוני כשהיה סופו ד"ת ותחילתו ד"ת. אמנם לא כן הוא עם השכל המעשי הדן על הנטיות הפועלות על המעשים מיד כספר משלי, בו לא יתכן שילך מהלך הסיבוך בדרך ארוכה עד שיגיע לסופו הנעוץ בתחילתו בהיותו ד"ת. כי הלא מסוכן הוא הדבר של קלקול מעשי ג"כ לשעה קלה, ומי יוכל לתקן את אשר עותוי. ע"כ לא היתה יכולה דעתם להתקרר ע"י מה שאמנם גם הוא תחילתו וסופו ד"ת כ"א היה צריך הדבר להתפרש במקומו, למופת על מהלך העיונים המעשיים שצריכים להיות ישרים במקומם גם מבלעדי החיפוש אחרי חשבונות רחוקים מתחילתם וסופן. אמנם כך חקק אדון עולמים ית' בעולמו, שיהיו דברי האמתיות העיוניות נקבעות לאמתתן גם אחרי ההשפעה האלהית דוקא עם עמל האדם עליהם, ועם הקשותו בלדתן במצאו את הדברים המושפעים לו מדברי תורה וחכמה קשים להולמם, עד אשר ביגיעה רבה יעמוד על האמת ואז תהיה לו האמת אמת עצמית, עצם מעצמי נפשו. והטבע הקנוי להתרגל במושגים שמשנים את צביונם בפנים הנפש, בין מה שהיו בתחילת ההשקפה למה שיצטיירו אחרי בירור תמצית המדע שבא בעיקרו בדברים העיונים, מועיל לאדם שגם בדברים המעשים, עם שלחשבונות רחוקים לא נתנו, מ"מ לא יתכן שיהיו נהוגים באדם רק כפי ההשקפה החיצונה, שהרי גם בחכמה המוסרית והמעשית, ג"כ איזהו חכם - הרואה את הנולד . ע"כ כדי לקנות אמונת אומן בבירור החיוב המוסרי של האמתיות המתבררות רק במושכל שני, שיצר לב האדם וחלישות נפשו מקטרגים עליהם ביחוד, מפני שרק המשפטים המעשים הם מבצרים את ההוללות והתאוה השלוחה שנפשו של אדם מחמדתן, ומבלעדי הרגל גדול והטבעה פנימית שהאמת הלא לא הקנוי' בהשקפה השטחית כ"א הבאה אחרי הבירור, אחרי הפליאה, המביאה לידי ידיעה יותר עמוקה ומבוררת, ההרגל ע"ז בא מטבע השכל העיוני, ששם הדבר מתגלה בהרחבה איך האמת המושגת היא רק הנסתרת והמעולפת בצעיף ההעלם בתחילת המחקר, ומתוך הקביעות של הטבע המדעי לתן כבוד האמת למה שמתברר אחרי המסקנא העיונית, ועי"ז יהיה אפשר להשריש בלב ג"כ להוקיר את המסקנות המעשיות כשהן באות ג"כ לא ע"פ המשפט היותר גלוי, לא ע"פ השקפת החוש החיצוני והגס על ערכם של החיים ותעודתם, כ"א ע"פ המשפט הפנימי, שאמנם הוא קרוב יותר מהמהלך הרחוק של העיונים המופשטים, מ"מ גם בו יד העיון גוברת על ההשקפה החיצונה, שהיא ע"פ רוב פראית ומשגת את גבול האמת והיושר. ע"כ התכונה להיות גם במשלי, בספר המעשי, נמסרים אחרי העיון והמסקנא הנולדת, אחרי הפלאה עכ"פ בדרך המיצוע, לא להתרחק עד אריכות החוברת של התחילה והסוף, באה ע"י המשפט שכבר יצא בדימוס בספר קהלת, המדעי, העסוק ברובו בעיונים מופשטים. ספר קהלת עיינינן ואשכחינן טעמא, ה"נ ליעיינן.