עין איה על שבת ב קג

(שבת ל ב): "ואי בע"א הא והא ברבה, ול"ק הא מקמי דליפתח הא לבתר דפתח".

כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. הרב עצמו, אע"פ שמדת השמחה נאותה לו שהיא מרחבת את נפשו ומפזרת את מחשבותיו על אופקים שונים, שיוכל מכולם להעזר בדרך ההסברה לתלמידיו בהעיונים העמוקים, שלפי שכל התלמידים צריך לפעמים להרבות באמצעיים עד כדי להביאם לאמתת הבנתם, אבל אם הרב הוא איש גדול באמת, אוהב חכמה ומבקש תמיד להוסיף דעת, הוא לא יסתפק בלמדו את תלמידיו רק באותה המדה של ההשפעה לבדה, כ"א יכין עצמו ג"כ לקבל הוא תוספת שלימות בדעת עומק אותם הענינים עצמם, שאע"פ שכבר ידע אותם ולמדם מ"מ יוסיף בהם לקח ועיון פנימי, א"כ גם לו נצרכת אותה המדה של לבד ראש הנדרשת למי שצריך לצמצם את שכלו על אופק חדש, למען ימצא בו דברים שהיו עד כה נעלמים מעיניו. א"כ ההכנה אל העמל והיגיעה לא תחסר ג"כ מהרב האוהב את התורה באהבת אמת, לא מאהבת העונג המושג מידיעתה והבנתה כ"א מאהבה אמיתית שעצם הידיעה וההוספה בקניית חבילות חבילות של חכמה, היא התכלית העצמית. העוסק בתורה לשמה ממש, גם בהיותו רב הוא יכסוף להיות נמצא במעמד של תלמיד בעת הלימוד. ובאמת סיבות השמחה וכבד הראש בנפש תהיינה ההשקפות השונות על ערך הידיעות, בהסתכל החכם על אותן הידיעות שכבר רכש לו, שההסתכלות הזו צריכה שתהיה ע"כ לפניו בטבע בהיותו כבר בא ללמד, אז בתור מגיע למרכז תכליתי תתעורר השמחה בנפשו. אמנם כאשר ישים אל לב כי אין סוף לתכונת הדעת, וכי גם באותן הענינים שכבר עלה בהם על מדרגה רמה עוד יש כר נרחב להתבונן עוד להוסיף ולחדש, אז תתעורר בו התכונה של כבד ראש. אמנם אותו כבד הראש עצמו הנמצא במערכי הלב מצד השתכלות הנפש שלא באה עד כה למטרתה, ושהיא עודנה רק הולכת ושואפת אליה, מ"מ גם זיו השמחה צריך שיאיר בתור ברק פנימי ע"י מה שיצייר לו האדם את שמחת השלימות של הידיעה הברורה בהיותה מושגת כבר. ע"כ כאשר יצייר העונג הזה יפה לפני למודו וישיג ערכו, אז יחרץ יותר לבא אל המבוקש. מי אמנם יוכל לצייר ציור בהיר הנאות לשמחת הלב הנזקקת לכל ענין וענין לפי ערכו, רק הרב שכבר הידיעה בכללותה מצויירת לפניו והוא מתענג כבר על הודה, ע"כ מקמי דפתח, בציירו בנפשו שמחת הידיעה, הוסיף ג"כ לצייר לתלמידיו את כללות העונג שיבא להם ג"כ אחרי אשר יעברו את כל התלאה של הטורח הגדול והעמל הראוי למתחיל עד שירד לסוף עומק של ענין נשגב ומרום החדש לו. הציור המהיר המשקיף על סוף דבר ישכיח בבהירותו את היגיעה ומרירות הנפש של יגיעת הלימוד הכבד, ובחן השפוך על התכלית הנשקפת מרחוק באותו הציור הכלול במילתא דכדיחותא ההיא הוו ברחי ג"כ רננן. אח"כ אמנם, אחרי שהלב הוכן לעול הלימוד בקורת רוח, אז יתיב כאימתא, כיודע את אשר יחסר לו ומצפה להשתלם, וכמצייר שעוד צריך גם הוא לפי ערכו, ומכש"כ תלמידיו לפי ערכם, לעבוד עבודת משא עד כדי לבא אל השגת אוצר הדעת, שבכל אופן עוד ימצא גנוז בענין שבו הם עסוקים, והוה יתיב באימתא, כתכונת ההולך ומתכוין אל מטרה אהובה ונכספה מאד טרם בא אליה, ופתח בשמעתא. תוכן הבדיחותא אמנם יתכן לצייר רק בהעביר על הרעיון כי העונג הוא מתלוה אל החכמה וההשגה, כעונג התאמת מילוי צרכי הגוף ע"פ טבעם, שהעונג איננו בשום אופן יסוד התכלית כ"א תולדה מחוייבת ומכוונת מהמצב הנאות להולך בחוקי החיים הטבעיים. ערך העונג והשמחה של הציור המדעי, אפשר להגיע לו ג"כ בציירו בשכלו ציורים שכליים שלא נבחנו עדיין חיובם וערכם ביחש האמת וגבול המעשה, שאמנם הצורה של זקיקה אל תכלית שעוד לא הושגה תטביע על הלימודים רק היחש שלהם אל בירור האמת ואחריות המעשית שבהם. ע"כ ראוי שימצא בחכמה כעין פרחים מרהיבי עין אע"פ שאינם פוריים ומזינים, ציורים שמשמחים את הלב בבהירותם וסגנונם הנעים אע"פ שבערך דרישת אמת וחקר דין הנם בלתי מובטחים, שאמנם יגדל ההפסד אם ישתמש בהם מי שלא ידע ערכם ותכליתם, ותחת היותם רק במערכת הדברים המענגים הממלאים את התפקיד האסתטי של האדם, יחשבם לדברים מזינים את השכל העיוני והמעשי. אבל מי שיודע ערכם, וישכיל מקומם זמנם ושיעורם, לו ירחיבו את הדעת ויפריאו את השכל. ומתוך אותו הציור הבא בתור דבר שאיננו חסר שום תכלית, שהרי עצם ציורו הוא תכליתו, מתגלה קצת הוד השמחה של השגת תכלית אמיתית ומדעית, אחרי שיבא האדם למבוקשו בהשגת האמת לאמתו בענינים עקריים. כי רק בציור של שמחה מדבר שאין חסרון התכלית מעיב את אורו, יוכל להכיר איזה ערך של שמחה אמיתית הבאה באמת אחרי השגת המבוקש. זהו תכלית הפלפולים היותר רחוקים שהשתמשו בהם רבותינו ז"ל בדורות קרובים, ומצאנו רמזים חזקים שכבר היו נהוגים ג"כ בימים היותר ראשונים, בתור פרחים ותבלין להמציא מרגע לחוש האסתטי ג"כ על שדמת התורה ומושגיה, כמו שממציאים לו מזונו וערכו בעולם הציור המעשי והספרותי, בחיטובים וציורים, בסיפורים ושירים וכיו"ב. וכבר ראו חכמים ז"ל שכשם שהפרחים הם ראויים ג"כ לכל עץ פרי, כמו כן ההשלמה האסתטית ראויה ג"כ בחכמתה של תורה ג"כ לאותם רמי המעלה שעל פרים השכלי שבתורה יחיו בית ישראל, ואין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים . וברבות הימים כאשר ערבה כל שמחה בעוה"ר, נמצאו רבים שלא יכלו להבין את הצורך בשימושים אסתטיים בכלל, לא יכלו להכיר ג"כ את המגמה של אלה הציורים כ"א בהכנסתם תחת הבקורת הדרושה לענינים מדעיים ומעשיים, ומובן שלא יוכלו לצאת כ"א חייבים. ואחרים ג"כ מחסרון הכרה בערכם, יחוסם ושיעורם, של אלה הציורים, הפריזו את מדתם עד שתחת הכנסתם בגבול מלתא דבדיחותא דבדחי רבנן, תחת השימוש הראוי להם לשמח את הלב בציור של תכלית שכבר הגיעה שאין עמה דאגה ושאיפה דוחקת, הכניסוהו לגבול השמעתא עצמו, וממילא הורגש ביותר חסרון תכליתו. בהרגשה כזאת שאין לה ג"כ תקוה להגיע לו, וממילא אבד ערכו המשמח ע"פ אמתת תעודתו. אמנם רבה נתן לדבר את גבולו האמיתי שראוי להיות לנו לעינים, לומר המלתא דבדיחותא מקמי דפתח לרבנן, ובתר הכי יתיכ כאימתא ופתח כשמעתא, להבדיל בין הערב ביסודו אל המועיל העיקרי. מובן הדבר שערך שעשוע כזה אי אפשר להיות נולד כ"א באומה שתורתה היא חייה ואורך ימיה, המחרזת במחרוזה אלהית את כל חמודותיה, שבהיותה מתעלה היא מוצאת עצמה מאושרת להיות קבועה כולה בחקר תורת ד' אשר אתה, ובאשר פרי' מתוק לחכה ישעשעו נפשה ג"כ פרחיה, שתולים בבית ד' בחצרות אלהינו יפריחו" .