עין איה על שבת ב צו

(שבת דף עמוד): "לא קשיא, טוב כעם משחוק, מוב כעם שכועם הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעוה"ז".

כשנחלק את החיים לערכי ההרגשות שבהם, ונדון את ערכם ע"פ שתי החלוקות הכלליות, דהיינו החלוקה של תמידיות והחלוקה של מקריות, נמצא שבמקום שלא יוכלו התמידיות והמקריות לדור בכפיפה אחת, אז הדין נותן שיש יתרון לתדיר מול הדברים המקריים. וכשנדון בהשקפה זאת על שלות הרשעים ויסורי הצדיקים נמצא שעצם החלק התמידי שבחיים תלוי במהותו, אם יהיה נעים והגון ערב ומקובל או רע ומר, בעיקרו ביחש המוסרי. כי האיש הצדיק שבוחר לו דרך אמת בחיים, והולך בתם וביושר ומשתדל בחכמה ובכשרון כפי כחו, וחפץ ללכת באור ד' ודרכיו, חושו הפנימי נמצא תמיד מעונג ומלא רצון. אמנם המקרים החיצונים ישנם שאינם לפי הרצון הטבעי האנושי, המה הצרות המתרגשות ובאות לפעמים ג"כ על ישרי לב. והנה לבד מה שהם בעצמם הם טובה עצומה מצד פעולתם המוסרית, כי מטבע האדם שרגשי היושר נעשים אצלו כהים מצד המון החיים החיצונים שהם תמיד לנגד עיניו, ע"כ תחשכנה לפעמים עיני השכל מראות את האור האלהי שבארחות התורה והמצוה, שע"ז מועילין הרבה יסורי הצדיקים להסיר התבלול הדק הדמיוני, ולחזור טבע הנפש הטובה ליושרה. אמנם גם בערך החיים עצמם, הנה כ"ז שבפנימיות החיים זולתי המקרים המזדמנים נמצא רצון וקורת רוח שבטבעו הוא לבא רק מההסכמה הגמורה אל הטוב והיושר, האמונה והבטחון ויתר המדות הקדושות המושרשות בנפשותיהם של צדיקים, הרי הטוב שבחיים התמידי הוא מרובה מהרע המזדמן רק בעת בא המקרים. ולעומת זה הרשעים, עוזבי ד' רודפי התאות והשקר, לא תוכל נפשם הפנימית למצא קורת רוח מפנימיות חייהם הריקה מכל תוכן של צדק ויתרון. ע"כ בעמקי נפשם לא תוכל להמצא קורת רוח שלמה, רק כשיהיו מוצלחים בחיצוניות המקרים יוכלו להשתמש במקרים החיצונים להמתיק ע"י שאונם איזה שעות מהמון כלל החיים הריק שלהם. נמצא שאצל הצדיקים כלל החיים הוא מענג ונעים בתדירות, והמקרים המעציבים והממררים הם מקרים בו, שגם הם רב הוא הכח של האומץ הפנימי שבחיים הפנימיים להמתיק מרירותם ע"י אור ד' אהבתו ויראתו. ואצל הרשעים הוא להיפוך, שהצד התמידי שבחיים בהחסר לו תוכן טבעי לנפש האדם שעשאה האלהים ישרה, היא מתנונה בפנימיותה ונעדרת היא הרצון המלא, וכל ישעה הוא רק במקרים שיזדמנו בחיצוניות החיים להמתיק את מרירות התדירות. וזה אין ספק שעכ"פ החשיכה התדירית שבעומק החיים מצד חסרון המושג הפנימי הראוי לעדן את נפש האדם ע"פ ערכה האמיתי, שהיא מתכנסת ובולטת עכ"פ בעומק הלב ג"כ בכל עת חדוה היותר עליזה בחיצוניותה, ומקררת את שמש העונג של השמחה החיצונית. ע"כ טובים הם החיים שהרעות הן בהם מקריים, מהחיים שהדברים המשמחים הם בהם מקריים, אע"פ שלעיני הרואה מחוץ, שאינו מכיר את החיים ותוכנם כ"א ע"פ מפקד המקרים החיצונים שלהם, יתראה שהחיים שהמקרים המשמחים רבו בהם הם עולים בערך אשרם על אותם החיים שרבו בהם המקרים המעציבים. אבל באמת לא כן הוא, כי "טוכ כעם" המורה על מצבים רעים שהם בלתי רגילים ותדירים, משחוק", ממצבים מענגים ומשמחים כשהם מקריים. כי מושג השחוק מורה כי התדירות הוא משולל ממנו, וכן מורה מושג הכעס. וע"פ אותו הערך של ההשקפה על עצמיות החיים ופנימיותם, לא על מקריהם וחיצוניותם, תמצא שגם בעוה"ז טוב הוא מצב חיי הצדיקים אע"פ שהם לפעמים סובלים רעות ומחסורים וכיו"ב מחיי הרשעים המתענגים על רב טוב. מפני שיסוד רגש החיים הוא טבוע עמוק בעומק הנפש, והוא תלוי בעקרו ע"פ היחש שיש לטבע הנפש אל ערכו, וטבע הנפש הוא היושר האלהי והמאויים השייכים לו שנמצאים בנפש הצדיק למלאותה רצון, ונעדרים בנפש הרשע, ע"כ היא שוממה, ונשענת רק על תנחומי הבל של מקריה החיצונים, שרק לזרים תתן חילה ולא לנפשה ועצמותה.