עין איה על שבת ב צה
<< · עין איה על שבת · ב · צה · >>
(שבת ל:): "ומאי דבריו סותרין זה את זה? - כתיכ "טוב כעם משחוק", וכתיב "לשחוק אמרתי מהולל", כתיכ "ושבחתי אני את השמחה", וכתיב "ולשמחה מה זו עושה"".
יסוד הדיעות המוסריות כולן, הן תלויות באיכות ההשקפה על החיים, בעין יפה או רעה. אם החיים ההוים מוצאים חן בעיני המסתכל בגשמותם ורוחניותם, אז ילכו כל הדיעות המוסריות ודרכי ההנהגה הכללית והפרטית בהתאמה ופיוס עם מצב החיים והחברה בהווה, ודרכי התיקון ילכו בדרך שקט ושלוה מבלי התגברות לעקר את ההווה, ועל פי זה הדרך יתאימו כל הדיעות העיוניות גם-כן.
ומי שמביט על חיי ההוה בעין בקורת זעומה, והצד השלילי שבהם מתגבר תמיד בציורו, אז הוא מוצא מהלך דיעותיו המוסריות והגיונותיו הפנימיים מלאים התנגדות לסדרי החיים בהווה, והסתכלותו ונטייתו לתיקון ההווה תצא לדרכה בזעם, בגידוע ופיסול של המצב של ההוה בהמון עניניו.
ע"כ הסתירה העיקרית שכוללת המון סתירות תחתיה, היא אותה הסתירה הנמצאת באיכות ההשקפה על תוכן החיים. ע"כ הסתירה המבארת ניגוד עצום מן הקצה על הקצה על אופן הרגש הפנימי שבחיים, אם ע"פ החכמה ראוי לו להיות מתיחש לשמחה ולהנחת הדעת או להפכו, זאת היא הסתירה היותר עצומה שאפשר להיות במהלך הדיעות העיוניות.
והנה על החיים יש להשקיף לבחנם, אם הצד הטוב והמענג שבהם הוא מרובה בכמותו ואיכותו או הצד הרע והמעציב, בשני אופנים:
- מצד המצב התדירי של החיים התמידיים, זהו האופן האחד,
- והאופן השני הוא מצד המקרים היוצאים מן הכלל המתראים על אופן החיים.
ולפעמים יש שתתאמת השקפה שנוטלת מהחיים את זיום התמידי מצד הצללים המצויים בהם בתמידיותם, ומ"מ היא מודה שישנם מקרים נשאים ורמי ערך כאלה בחיים שהם מכריעים הרבה את החיים לצד הטובה, ומצדם ראוי שתהיה הדעת מתקררת בהבחנת החיים לצדדם לטובה.
ואפשר גם כן, שתמצא השקפה הפכית שתמצא קורת רוח בהחיים מצד המהלך התמידי שלהם, אבל השעות הרעות והמקרים המרים והרעים בגשמותם ורוחניותם המתראים לפעמים על מהלך החיים, דבר זה ימלאם עצב וקוצר רוח, עד שימצאו לראוי מצד החכמה לקבוע מסמרות במאיסות החיים ושאונם.
זהו הניגוד העמוק הנמצא בדברי הקוהלת על שני ערכי החיים.
- השחוק איננו ראוי ואפשרי להיות תמידי באדם, אמנם יולד אצלו לפרקים ע"י מקרים שיביאו רגש ממולא ברצון יותר מהרגיל במדה הגונה.
- לעומתו הכעס אינו ג"כ בטבעו של אדם להיות נמצא בפועל בנפשו בתמידות, כ"א יתגלה בתמונתו האיומה כשיארעו לאדם מקרים של מורת רוח הרבה וניגודים גדולים לרצונו הפנימי, מאותם המזדמנים מזמן לזמן בתור יציאה מהסדרים הנהוגים בקביעות.
ע"כ הכעס והשחוק, המה פנים של ניגוד מול מקרי החיים שאינם תדירים.
לא כן השמחה, היא ראויה וצריכה להיות נמצאת בטבעו של אדם תמיד. ע"כ היותה או שלילתה, מתקשרות עם מצב החיים התדירים, לא היוצאים מן הרגיל.
ומה גדולה היא הסתירה שכוללת את שני הסוגים העליונים של החיים:
- לעומת ההסברה של המצבים הבלתי שכיחים, בעלי הפרקים, אמר "טוב כעם משחוק", שמצב החכמה יורה שיותר מכוון הדבר להשקפת האמת העדר הקורת רוח במקרים המצויינים שבחיים, שהם מרובים בכמותם ואיכותם לצד הכעס, והיפוך הרצון הראוי להיות האדם מפויס על ידו ברגשי נפשו הפנימיים, יותר מצדדי השחוק של המקרים הרמים והטובים, שרגש האושר ממלא בהם את הלב ומסער את הרוח עד כדי שחוק. ולעומתו אמר " לשחוק אמרתי מהולל", כאילו צד המקרי שבחיים, הטוב והרם הוא העקרי והיסודי המתנשא על גבי המקרים המצויינים הרעים ברובו וערכו.
- ולעומת החיים התמידיים, הנה יסודם באופן הטוב והנעים ברגש השמחה, שהוא הרגש הראוי להיות תמידי נמצא עם האדם ע"י מהלך התמידי של החיים כשהם במילואם וטובם התמידי אמרושבחתי אני את השמחה", להורות על מלוי הרצון מהערך התמידי שבחיים. ואח"כ באמרו "ולשמחה מה זו עושה" נראה שהצד התדירי שבחיים הוא נערך באופן גרוע שאין להתמלא רצון ממנו בקביעות עכ"פ.
<< · עין איה על שבת · ב · צה · >>