עין איה על שבת ב סט

<< · עין איה על שבת · ב · סט · >>

(שבת כה:): "אר"י אמר רב כך היה מנהגו של ר"י ב"ר אילעאי, ע"ש מביאין לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ד' צבאות".

הקודש והחול הם מובדלים בעצם תכונתם, החול וכל מעשיו אינו כ"א מכשיר את החיים לתעודתם, נותן חומר כח והכנה להם למען יתרוממו לתכליתם האמיתית שהוא הקודש, והקודש הוא התכלית עצמה, המנוחה השלמה, שהנשמה האלהית מופיעה באדם בכל הדרה בעת תגבורת הקודש, ואז הוא מכיר כי הוא חי חיי אמת, חיים של נועם ד' וההתענג מזיו כבודו. והנה בהמון האנשים, בכל ימות החול הנם נתונים לצרכי החול, דאגות החול ממלאות את כל בתי נפשם, וחפצי החול ונטיות החומר ממלאים את כל לבם. ע"כ בבא יום הקודש יום השבת, הם צריכים להתנשא מעמק עכור של החול, להתרחץ כולם מביצת החמריות למען יזכו להתעדן מעדן הקודש, ותהיה להם לברכה ג"כ לימי החול. לא כן הוא מצב הנפש של קדוש ד' מכובד, החסיד האמיתי המתחסד עם קונו, הוא הנהו כולו מסור לקודש ג"כ בכל ימות החול, כל צרכיו, חוליו, על טהרת הקודש הם נעשים, בפנימיות לבבו אש קודש תמיד יוקדת באהבת ד' ואור תורתו. אמנם בבא השבת, הנה רק יצא אצלו הדר הקודש יותר בגלוי לעין כל, תחת אשר בימות החול מעטה החול והעסק החיצוני בצרכיו יכסה על האור האלהי שבנפש האיש הקדוש לאלהיו, שלא יוכל להראות בכל זיוו והדרו. ע"כ ר"י ב"ר אילעאי, חסיד עולם זה, רק את חלקי הגוף החיצונים, הנגלים לפעמים, אותם רחץ לכבוד השבת, כלומר במה שנוגע להצד החיצוני שבחייו, במה שמוחש לעין הרואה החיצוני היה הרושם גדול בין הקודש אל החול, רק פניו ידיו ורגליו. אבל כל עצמיותו, הנה כמעשהו בקודש כן מעשהו בחול, קודש קדשים הי' לאלהיו, וכל עצמותיו תמיד תגלנה בחדות ד' ובקדוש ישראל. אם שהעריבה היתה מלאה חמין, שהיה אפשר לו לרחוץ בה כל גופו, במכוון היה ממנו למען הדריך את המוכשרים להיות גדולי מעלה וערך גבוהים מאד, להשריש אצלם שהצד הפנימי שבאדם ראוי לו להשתדל שיהיה כולו שבת ומנוחה, כולו קודש ואומר כבוד. והרחיצה הזאת, שיחוסה לשבת וקדושתו היא הצד הרוחני שבה, ראויה היא שתהיה בולטת ביותר על הצד החיצוני שבאדם המעלה, שמצדו הוא מתיחש לזולתו ולמעשיו החיצונים. בזה יש הבדל עצמי בין הקודש ובין החול, עד שצריך להתרומם ולהתרחץ מהחלאה החיצונית של החול, למען יהיה מוכשר גם מצד חיצוניותו כולו אל הקודש. ההתרוממות הקדושה האמיתית של חסידות טהורה עליונה אי אפשר לה להיות נמצאת במלא הדרה כ"א במקום ששם כבר שוכנת חכמה גדולה, השכלת דעת אלהים האמתית והרמה. איש כזה המתנשא לרום מעלת ההשגות הטהורות, הוא יכול וגם צריך לשוטט על פני כל הנטיות השונות האפשריות להמצא בלבו של אדם החושב וההוגה, בכלל האנושיות ובפרטה של האומה לכל פלגות בניה המשתנים בצביונם ונטיותיהם, ומתוך שהוא מתנשא עד רום מעלת דעת ד' היסודית הוא מציץ ומשכיל את המקור העליון שממנו מפכים כל ההפכים והנטיות השונות שנראות כ"כ רחוקות וסותרות זו את זו. ובאמת התכלית האמיתית, שמצדה שם יוצר רוח האדם בקרבו את ההכנה לכל דרכי הנטיות והצדדים המרובים בארחות החיים הרוחניים, אינה כ"א לטובה, למען בקיבוץ כל הצדדים יראה הדר האמת והצדק ויוכר הוד היושר והקדושה, א"כ גם הצדדים היותר רחוקים הרי הם מתאחדים למקור אחד. אלא שאותן הנטיות שאין בהן אמת וטוב כל דהו, עתידות להתבער ולהתבטל כליל. ואותם הפנים שרק ע"י שינוי של צורה חיצונית או של מקרים צדדיים נחשבו לדבר מרוחק ומופרש, הם יזדככו ויתעלו, ומכולם יתנוסס הוד מלך הכבוד שהשלום שלו. אמנם רק מצד ההתעלות אל הקודש, אפשר להראות בגלוי הכח המאחד המתפשט על כל הצדדים הזרים ומרוחקים ג"כ, אבל בחול, בדרכי החיים המעשיים, הרי צריך שישקל כל דבר כפי פעולתו המעשית החיצונה. א"כ אותו הדרך שההשפעה שלו על המעשים החיצונים יוכל להביא לאיזה רפיון או קלקלה, אפילו כשיהיה הרפיון ההוא בא לא מצד עצמותה של הנטיה או הדעה ההיא כ"א מצד חולשת המקבלים המושפעים החיצונים, מ"מ מאחר שהיא גורמת תקלה איננה בכלל ברכה וא"א לחברה אל הקודש. רק בהתעלות הקדושה, בהתרוממות האדם בכללו גם מצד חיצוניותו אל הוד ד' וכבודו, אז ראוי להראות איך גם הצדדים היותר נראים מובדלים והפכים, הם מתאחדים ועולים לקשר אחד, ותכלית אחת עליונה וקדושה מכוננת מידי צור העולמים, אדון כל הצבאות ב"ה. ע"כ היה אז, בעת רוממות הנפש, מתעטף בסדינין המצוייצין, שבהם מתחברים ההפכים הגדולים ע"פ התורה, צמר ופשתן. ודומה למלאך ד' צבאות, שם צבאות מורה על ההתאחדות של הריבוי השונה והמפוזר, כערך צבא רב המתאחד מבעלי דיעות שונות, פרצופים וטפוסים שונים, מצבאי צבאות. הנה המלאך, שהוא מכונה בשם מלאך ד' צבאות, הוא העשיר בנטיותיו, היודע את תוכן המון הצבאות המשונים בהגיונם בתכונתם ורחש לבבם, ויודע הוא שמלאכותו האמיתית מיד ד' היא המחייבתו לשוטט על פני כולם, ולהרחיב דעתו ממעל לנטיותיהם הפרטיות ולהשכיל את הצד התוכי שיש בכללותם, שמאגדם לתכלית אחת ונהדרת שהציב להם צור העולמים, שהוא אות בצבא שלו, באופן שדוקא מכולם יתקלס עילאה ויפואר מלך הכבוד. ע"כ באיש אלהי כזה, הדומה למלאך ד' צבאות, האהבה האלהית היא משתפכת בלבבו על כל היקום, על כל מעשי ד', שאוהבם באהבת יוצרם, ובנועם שיח קודש ישא אז ידיו אמונה לאל צורו וישעו ויאמר: "כי שמחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן".

<< · עין איה על שבת · ב · סט · >>