עין איה על שבת ב נז

(שבת דף עמוד): "ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מה"מ קמי' ולא יכיל ליה, דלא הוה פמיק פומיה מגירטא".

סבת המות האנושי בא מצד המצב הטבעי בשביל הקץ הטבעי של כחות הגוף הכלים, ומצד הסידור התכליתי בא מסבת התעודה המעשית הגופית שנשלמה, וצריך כבר האדם להתעלות לתעודה יותר נשגבה ויותר נעלה. אמנם עסק התורה לישרי לב מגין על שני אלה יחד. העונג הרוחני הממלא את לב האוהב את התורה אהבת אמת, יתן עצמה לכחות הגוף חוץ משיטתם וסידרם הנהוג. וע"ד התעודה, אמנם תעודת האדם היא השגה יותר נעלה ממה שהוא יכול להשיג בעודנו בגוף, אבל מ"מ הלא גם החכמה המושגת ע"י עיון התורה לגדולי המעלה, היא ג"כ השגה גדולה רבת האיכות. ע"כ אין זאת מדתו של אדון כל המעשים ית' לשדד תעודה שהיא קיימת בפועל, ע"י מה שאותו הצדיק עוסק בתורה פה עלי אדמות בשביל תעודה אחרת, אף שהיא רמה ממנה בערך. ע"כ רק אז יגיע התור של העלי' לתעודה היותר רמה, באותה השעה שחדלה בפועל התעודה השפלה ממנה לפעול את שלה, מפני שכחותיה מוגבלים ע"י הגוף המוגבל, אבל כ"ז עסקו בתעודה השכלית, דלא פטק פומיה מגירסא, לא יכיל ליה.