עין איה על שבת ב נא

(שבת ל.): "על כל הטובה אשר עשה ד' לדוד עבדו, שמחל לו על אותו עון".

ולישראל עמו, דאחיל להו עון דיוה"כ. במבט הכללי, כשיגיע למרום האחדות להשכיל יסוד השגחת ד' העליונה הכוללת את כל המציאות וכל הזמנים, אז יראה לעיני המשכיל כי אין מציאות וחילוק בין רע וטוב, כ"א ביחש היחיד או הפרטיות, פרטיות הזמן או המצב. אבל בערך הכללי כבר אמרו חז"לי: כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. והעובדות שהן רעות לעצמן ומסבבות רע לעושיהן, אינן כ"א מצד שהעושים הם ג"כ פרטיים וחיים באורח פרטי, אבל ביחש אל הכללהגדול והנצחי, יש אשר הפעולות הרעות יצמיחו בסוף הימים טובות כמו הטובות. ע"כ בקביעות בנין ביהמ"ק, הבית המורה על קדושת אחדות אדון כל המעשים ושליטתו העליונה, צריך הי' שלא יחסר רושם של הבנה זו. והנה הי' משל נמרץ לדבר ענינו של דוד, שבא להורות תשובה, והי' בערך בחינה שיש מקום במציאות שדבר של קלקול כשחוזר להיות מתוקן יסבב טובות כאלה, מה שלא יוכל דבר מתוקן שלא היה מעולם מקולקל למלאותן. ע"כ עת ההתנשאות הכללית הנצחית כעת חנוכת בית עולמים, היתה מוכשרת יותר להורות בגלוי שמחל הקב"ה לדוד על אותו עון, שבעיקרו היה הקלקול נדרש לתיקון של דורות שיצא ממנו. אמנם כאשר זה הרעיון של הוראת תשובה יש לו עכ"פ ערך מעשי, אבל יותר מזה תתעלה ההשקפה שאינה אפשרית כלל להקלט במעשה, אבל מ"מ האמת צריכה שתובן, שלפי הענין הכללי אין שם כלל חטא וקלקול. כי כל אשר יפעלו כל אנשי רשע להרשיע, הכל נערך בחשבון הכללי שגם זה צריך לתיקונו של עולם הכללי, אלא שמ"מ אין זה פורץ את היסוד המוסרי כלל, כי כל יחיד שבבנ"א דרכו צריכה להיות דרך ישרים, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" . ועוד תוסיף הדעה הנשאה הזאת אומץ לבטחון הצדק, שהרי לא יעומם ערך הצדק ע"י ציור זה להבין שגם הרשע טוב הוא, כ"א להורות שהרשע כלול ג"כ בהמסיבות שיצר בהן צור העולמים את המציאות הכללית לתכלית השלום והטוב. וכשם שתצא תכלית הטוב הכללי ע"י מה שיחול הטוב על עושי טוב, כן תצא תכלית נהדרת כללית בחול הרע על עושי הרע. אבל ההבנה של חטא, שהוא מובן של הפסד והורדה, זאת אי אפשר לצייר כ"א בערך הפרטי אבל לא בערך הכללי. ע"כ בשעה הרוממה, שהיתה כולה כללית ונצחית, היה צריך שלא יחסר ג"כ הרושם המדעי הרם הזה. ע"כ לא היה אז נהוג יוה"כ בצביונו המלא, להורות שאמנם כ"כ רם הוא המוסד הנצחי והקדוש הזה, מכון הר בית ד', עד שהוא מקבץ בקרבו את כל הדברים הכלליים, שאפשר להיות בעבר בהוה ובעתיד. ע"כ בסקירה העמוקה הגנוזה בו אין מקום כלל לחטאים, וממילא שא"צ לכפרה. אמנם מובן שהכונה אינה בזה הענין המעשי, שהרי באמת הכפרה צריכה וגם היא נכנסת בחשבון הדברים הפרטיים שעולים לכלל השלם, אבל מיעוט הצביון של ביטול העינוי דיוה"כ ההוא בא להורות על עומק הרעיון שיש בזה, שרק בעז אחדות השם יתברך אנו בטוחים על נצחון הטוב המוחלט, שעליו נאמרהנני "מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר". ע"כ מה רבה הטובה שעשה ד' לישראל עמו דאחיל להו עון דיוה"כ, שבזה ג"כ נעוץ הבטחון הנצחי לבחירתן של ישראל שדבר אלהינו יקום לעולם, לבל נחרד מהמון הקלקולים המוסריים שעברו עלינו, כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" . וכשנתרומם למעלה הכללית כפי הראוי למעלתן של ישראל, יוכר האור האמיתי שאין כאן רעות מוחלטות ולא קלקולים יסודיים, כ"א בצירוף אל זמנם ומקומם, אבל מצד ימי הנצח הכל שב וחוזר לתקנת המחשבות הטובות שחושב ד' אלהי ישראל על עמו, מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לנו אחרית ותקוה . ע"כ הוא רמז אדיר ליסוד קיום הטובה הנצחית, למלאת דבר ד' אשר דבר טוב על ישראל , ע"י מה דאחיל להו בשעה האדירה של יסוד הבית הקדוש והנצחי, עון דיוה"כ.

<< · עין איה על שבת · ב · נא · >>