עין איה על שבת ב מה

(שבת ל.): "כיון שאמר ד' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך, מיד נענה".

הקשר הפנימי האמיתי שיש בין הרגש שבלב הטהור, שהוא מקור העבודה, שהתפילה היא דוגמא שלה שע"כ נקראת גם היא עבודה שבלב, ובין [] השכל הטהור, שאוצר שלו מונח בתורה האלהית שהיא אורו של עולם, יוכל להמצא רק בחיבור הידיעה של ערכם של ישראל הזמני, ההוה בכל דור ודור, אל ערכם הקיים הנצחי, שהוא יצא לפעלו לעתיד לבא, ויהי' קיים לעד ולעולמי עולמים. הרגש נמצא למדי באהבה המורגשת, שכל איש ישר לב אוהב את עמו, אשר ממנו חוצב, ואם יהי' עמו ממולא ביתרונות קדושים ככה תגדל אהבתו, עד שהאהבה הנאמנה שראויה להיות מקשרת בין כל איש מישראל לכנסת ישראל, דיה להרים את היחיד ג"כ למעלת חסידות. "איזהו חסיד המתחסד עם קונו" , ופי' בתיקוני זוהר"עם קן דילי'" - מקור מוצאו, מחצבו גופו נפשו רוחו ונשמתו - "דא [], כנסת ישראל". ההסתכלות הזאת תתרומם למעלת השכל הטהור, בהיותה עולה להשכיל איך שמצד חבתן של ישראל ההוית הזמנית, תתמשך האורה היותר עליונה הנצחית לעולם, שרק בשבילה הננו ראויים להיות לחטיבה אחת בעולם לנצח. אז ישכיל האדם כי לצורך החיבור של קדושת ישראל הזמנית לקדושת ישראל הנצחית, צריך לה כל התכסיס של התורה והעבודה גם יחד. באופן זה נשכיל שיש מקום לפעולתם של ישראל בעולם היוצאת בזמן ההוה באופן מוסתר, באופן הנדמה שצבא רב בפרטיות מתפלגים להתרומם בצביונות מיוחדים לתכלית העליונה ע"י שאיבתם מאור תורת ישראל, שמפני כך נקרא שם ד' צבאות לשם ד' אלהי ישראל, וכל דיבור ודיבור שיצא מפי (הקב"ה) [] נתחלק לשבעים לשוף שנאמר"ד' יתן אומר המבשרות צבא רב". אבל לא זאת היא גמר התכלית, אותה הידיעה שמביאה לחשוב שאפשר לשאוב ממקור ישראל דעת אלהים ודרכיו מבלי (לשוב) להוקיר מעלתן של ישראל בהכרת בחירתן האלהית הקיימת ונצחית, היא רק הכרה חלושה, שטובה היא להיות רק בתור אמצעי לההכרה האמיתית. ע"כ, אם ע"י מצב הזמני, זכר שם ד' בכל דור ודור, שבא ע"י ישראל, יתרומם כח הרגש לעבודת ד' במקדשו, בהיותו מושכל בחיבורו אל המצב הנצחי, תתפרש ותתפשט כח התורה באורה השכלי החובק את כל המציאות והזמנים. ע"כ רק בחיבור שתי אלה יחד ראוי הוא ארון הברית, נושא האורה האלהית, להכנס לבית קה"ק, והשערים הננעלים הללו, פתחי עולם, ראויים אז להפתח. והנה דוד, זאת היא בחירתו, שכוללת כח המלוכה שבישראל בין בהוה בין בנצחיות. ע"כ גם בעת הקלקול לא אבד ג"כ נירו, ו"לא יסור שבט מיהודה" , אבל היסוד הנצחי הוא "ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם" , שאז באחרית הימים תופיע האורה האמיתית איך שהצבאות הפרטיים ישובו להתאחד תחת דגל אחד, בהפיכת שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' ולהכיר מעלתן של ישראל, "ואתם כהני ד' תקראו, משרתי אלהינו" , אלה המה "חסדי דוד הנאמנים" , שהוא ע"ה שאף לא למצב ההוה לבדו כ"א לעשות שם, שם עולם, להכין החפץ האלהי היותר נשגב והיותר עתיד. אמנם אם היתה התכלית האחרונה אינה שואבת מן ההוה, לא היתה התיחסות למלכות בית דוד בהוה כלל, כ"א היתה מתנה גנוזה בעתיד. אבל כיון שיסוד ההכרה בנויה, כי מאור ההוה ההולך ומאיר יתקבץ האור העתיד שיצא כנגה בזמנו, ע"כ חיבור גדול יש למלוכת ההוה עם מלוכת העתיד הנצחית הנקראת על שם דוד. ע"כ כאשר "ד' אלהים אל תשב פני משיחך" בהוה, שממלא תפקיד הרגש הטהור הראוי למלאות את כל לב טהור האוהב עמו כפי אותה האהבה הקדושה שראוי לכל איש מישראל שיאהב את הצלחת כנסת ישראל ושיסכים כל מהלך חייו למטרה זאת, שמוצאה הוא מקיום התורה ביראת ד' ואהבתו באמת, וזה יהי' הכנה להמטרה היותר נשגבה ונצחית, "זכרה לחסדי דויד עבדך", אשר ברית עולם לו ערוכה בכל ושמורה . כיון שאמר כן בא עד התמצית שבגללה ראוי הוא הארון האלהי להכנס למקום עבודת ד' בבית קה"ק, ומיד נענה.

<< · עין איה על שבת · ב · מה · >>