עין איה על שבת ב מד

(שבת דף עמוד): "חזר ואמר שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ד' צבאות הוא מלך הככוד טלה".

כאשר נפסול את דרך ההובלה אל ההשלמה הכללית, היוצאת ממקור ישראל להאיר לעולם כולו ולעמים רבים, אם תהי' בדרך רעש וסערת מלחמה, בהוראת "עזוז וגבור מלחמה", נשאר לפנינו רק שתעשה הקדושה האלהית המתפשטת מאורן של ישראל את דרכה בנחת, במתינות, בצעדים איטיים. והנה יש הבדל בין אלה הדרכים השנים ביחושם של ה"פתחי עולם", אל השערים. פתחי העולם הכללי הם מקבלים יסוד השלמתם ונשיאות ראשם משערי צדק המיוחדים של כנסת ישראל, מקום ביהמ"ק שמשם האורה יוצאת לעולם. אם הי' מוטל על ישראל להכריע את העולם לשכלולו האמיתי ע"י סערה וגבורת מלחמה, לכתב על דגלה ד' גבור מלחמה, היו פתחי העולם מתנשאים לא בכח עצמי להם כ"א בכח דחיפה משערים המיוחדים הישראלים. ע"כ בתחילה אמר "שאו שערים ראשיכם", כלומר אתם השערים המיוחדים לכח הישראלי הרוחני תהיו הפועלים הנושאים ראש בכחם העצמי, זה כחם לאלהי ישראל, ופתחי עולם נפעלים תהיו ע"י זה, הנשאו ע"י כח המעורר החזק של שערי ציון. אבל כאשר זה הדרך נזנח ולא נרצה מאת ד' הבוחר בציון, וקרא שמו ד' שלום בקרית שלם, הנה נשאר לכאורה רק דרך המתינות, והוא שישראל יפרח בכחו העצמי, יתגבר בשם ד' אלהיו, ובהמשך הזמן יחדרו קרני האורה אל כל גויי הארץ, ובכח בחירה עצמית יסכימו גם פתחי עולם לשאת ראש, להתרומם אל המטרה הנעלה הקדושה, דעת שם ד' אלהי עולם, הנוהג בחסדו כל דור. באופן כזה כשכל אומה תקבל את יסוד האמתיות ע"פ כח הכנתה העצמית, יהיו הגוונים המוסריים מרובים, כי כל אומה תטביע ע"כ איזה חותם על ההבנה הנמשכת מאור תורה ע"פ הכרעותיה הטבעיות והתולדתיות. אמנם גם בזה האופן יותן הכבוד למלך הכבוד ב"ה בהכרה שלמה, שהוא ד' צכאות, אדון הצבאות, שהם כ"כ רבים ושונים שכ"א שואף לתכלית נשגבה מצד תכונתו, ומ"מ מתאחדים לתכלית כללית אחת ומיוחדת כרצון יוצרם ומכוננם. אמנם ההבדל בין האופן של בירור המושגים הרוחניים מדעת את ד' כשיהיו נפעלים בכחם של ישראל באופן גלוי, לבין שיהיו נפעלים ע"י כח מתלבש ברוחה הפרטי של כל אומה, שרק ע"י הרקה של כלים שניים תשאב אור האמת ממקור ישראל, גדול הוא מאד. ע"כ בתכונת המצב של "גבור מלחמה", באופן של "הנשאו פתחי עולם", נאמר "מי זה מלך הכבוד", בערך של נוכח, כדרכם של ישראל לאמר "זה אלי ואנוהו"י, המורה על קרבת אלהים ודרכיו, והטבעת חותמם המלא על דרכי החיים. אמנם בההנהגה האטית, אף שחודר האור מבינות לחרכים אבל גדול הוא ההעלם, וביחש נסתר ישאלו: "מי הוא זה מלך הכבוד". אין מהלכים לדרכי ד' העליונים במורגש בין העמים בחייהם המעשיים באופן בולט ומורגש, כ"א באופן כהה, שמ"מ ע"י הסבות שנתגלגלו מכחם של ישראל הופצה הידיעה שיש מנהיג לבירה, ושהתכלית הנעלה הראויה להחמד היא ההתעלות המוסרית. אבל מ"מ עוד לא יוכל ע"פ זה הדרך להגמר הצביון, עד שיופיע ד' מציון. ועם שרבה היא התועלת של ההכשר ששאבו העמים ע"י השאיבה בדרך רחוקה, ע"י הכח של נשיאת פתחי עולם בכח עצמי להם, ע"י אור ישראל, והאופנים המפוזרים שקבלו צורות משונות ע"י ריחוק המקור יפעלו סוף סוף תכלית טובה ע"י שיהיו יותר מוכנים להיות ראויים לשאוב מהמקור הראשון, אבל בכ"ז, רק אז תגמר התכלית והתעודה המחייבת להיות האומה הישראלית עומדת בצביונה, לא רק בשביל ערך עצמה בלבד, כ"א גם בשביל הערך הכללי, שזהו היסוד המחבר את הנטיה הלבית עם השכל השופט ברוח משפט. אבל רק בשביל אותו המצב של נתינת מקום ממקור ישראל, להסתעף סעיפים שונים, מפוזרים, בין עמים רבים וצבא רב, בשביל זה לבדו לא יוכל עוד הארון הברית להכנס לבית קה"ק, והשערים לא יוכלו בזה להפתח. כי צביון הפירוד שאינו מוכן ומוכרח להתאחד, אם שיטיב ויועיל לאנושיות, אבל לא יעשה את המגמה האחרונה, ע"כ לא נענה.