עין איה על שבת ב יט

(שבת כג.): "איבעיא להו לגבל או לעשן, ת"ש דתני ר"ש בר זוטרא כל השמנים יפים לדיו בין לגבל בין לעשן, ושמן זית מן המובחר".

ספרים שיכילו בקרבם עניני חכמה ודעת המועילים לאורו של עולם, בין שיפנו אל הקודש בחכמת תוה"ק בין בחכמות העולם שמועילות ומשלימות בכלל, ימצאו שני אופנים. יש אשר בכל הגה והגה מהכתוב בספר ימצא האדם חכמה ודעת. אמנם המשפטים הכלליים העולים מקיבוץ הידיעות הם עוד יותר נשגבים עד שהניצוצות של הידיעות הפרטיות נעשים כמשמשים להגיע לידי האור הגדול המתקבץ מכל הידיעות הפרטיות המועילות יחד, אבל כל דבר לעצמו ג"כ יש לו ערך מועיל. ולפעמים כותב ספר של חכמה יקח לו דרך כזה שירבה דברים רבים ידועים, (או) [אף] שאין בעצמם שום תועלת פרטית, רק מקיבוצם יחד כשישלם הציור יעלה איזה רעיון כללי של תועלת. האופן הראשון שיש תועלת ואור חכמה, בכל חלק של הספרות בפ"ע, יערך השמן לעשן, כלומר עצם החומר הנפזר, שממנו יבאו הדברים בספר כ"א מהם בפ"ע, נושא עליו חותם של מוצאו שהוא משמנה של חכמה ותורה. אמנם המסתפק בענין כללי, שיוצא רק מכללות הספר, וע"פ רעיון אחד עיקרי ומועיל ירחיב דברים רבים, רק למען יצייר יפה רעיונו הנרצה לו, שכל הענינים המיוחדים הבאים להרחבה אין להם ענין, ולפעמים עוד יאפילו על הנפש, תחת אשר הרעיון הכללי יאיר ויועיל. כי הציורים המתרחבים, שאין להם תעודה של חכמה בכל חלק בפני עצמו, יטו לפעמים ג"כ מנתיבות הצדק ויציירו לפעמים ציורים שמשחיתים את ההוגים במוסרם ודיעותיהם, אף כי הכונה הכללית לטובה תהי'. זהו דומה למשמש בשמן רק לגבל, כלומר רק הכח הכללי המקבץ את נפוצות כל חלק חומר פרטי שנפזרו באותיות הספר המשתפכות בדיו, (בהם) [בו] יש ענין מועיל ומאיר משמנה של תורה, ולא בעצם החומר כל חלק וחלק לעצמו. ואמת הדבר שרק אז תביא עשות ספרים הרבה' תועלת להעלות את העולם ולהאירו, כשידרכו ע"פ דרכה של תורה שיש בה "כפלים לתושיה" . אור גדול כללי עולה מהקיבוץ הכללי של אוצר הקדושה והחכמה האלהית הגנוז בה, היא נגבלת בשמן זית זך של חכמת תמים דעים ב"ה, ויש ג"כ בכל קוץ וקוץ שבה בפרטיות, תילי תילים של ידיעות טהורות ומועילות המצליחות את האדם בפרטיותן, כדמות השימוש של לעשן. רק אז תשתלם פעולת הדיו ושימושה בעולם, כשתהי' משמשת בשמן זית בין לגבל בין לעשן.