עין איה על שבת א פב

<< · עין איה על שבת · א · פב · >>

(שבת יט.): "תניא א"ר צדוק כך הי' מנהגו של בית ר"ג, שהיו נותנים כלי לבן לכובס ג' ימים קורם לשבת וצבועין אפילו בע"ש".

ומדבריהם למדנו שהלכנים קשים לכבסם, יותר מן הצבועין. ראוי להסמיך בזה הערה מוסרית, יש על האדם להשתדל בתיקון התכונות שהן לו טבעיות שלא ידבק בהן חסרון טבעי, ויש לו ג"כ להקפיד על המעשים שבפועל, שאע"פ שהם אינם מעצמות הנפש מ"מ הם פועלים להטביע צורת הנפש ותכונתה כפי ענינם. המדות הטבעיות דומות לכלי לבן שצבעו הוא לו טבעי, כן הנפש היא מוטבעת במדותיה. והמעשים, מצדם דומה הנפש האנושית לכלים צבועין, שהצבע הבא מן החוץ פועל לצור צורה על הכל. ולמדנו שיותר קשה לו לאדם לטהר עצמו מרע טבעי שקנה לו בקנין של מדות, שהן צריכות זמן יותר ארוך ועבודה יותר מרובה. ויום השבת, שראוי הוא להיות לאדם גבול להגביל דרכיו בקדושה נכונה, יפעול על הקנינים הטבעיים בהיותו מקדים ג' ימים לפניה להשתדל בטהרתו. אמנם מצד המעשים אע"פ שהמה בבאם מן החוץ פועלים על הנפש פעולתם, היא כעין צביעה הבאה מן החוץ, די יום אחד. כי ההפיכה של דבר שהוא קנין טבעי מטבעו, קשה הוא יותר מהעקירה הצריכה להפך תכונה רעה שרק ע"י ההרגל והפעולה נדבקה בנפש, שהלבנים קשים לכבסם יותר מן הצבועין.

<< · עין איה על שבת · א · פב · >>