עין איה על שבת א מו

<< · עין איה על שבת · א · מו · >>

(שבת יב:): "שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום, וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום".

המבקר צריך שישים לבו שיהי' ביקורו תועלת לחולה בשעתו, גם שישאיר לו הביקור רושם טוב אחרי לכתו מעמו. מובן הדבר שתועלת הביקור מצד החלק הנמשך בעת הביקור עצמו, היא האהבה והידידות שמראים לחולה. כי ברית השלום חזק בינו ובין רעיו הדורשים שלומו ובריאותו, שבזה יטיב לבבו ולפעמים יקל חליו מקורת רוחו, ותהי' אחת מסיבות הרפואה צהלת רוחו הנדכא. אבל לא בזה תגמר תכלית הביקור, כ"א צריך שישתדל שיעשה ביקורו רושם טוב על החולה, וזהו ברוממו רוחו בהעיר לבבו בדעת ובתבונה לכלכל מחלהו באהבת ד' ובטחון שלם בעז ד' וטובו, ע"כ בכניסתו, עורר את לבו על יסוד הביקור מצד ההוה, תכלית השעה ההיא עצמה, אומר שלום. המטרה היא להראות השלום והאהבה, איך שאוהבו דורש שלום לו ומבקש לראות בטובו ובריאותו, ובזה נכללת ג"כ כל ההשתדלות האפשרית במעשה לטובתו. ביציאתו חיזק את רוחו בכפלים, באמרו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, להעיר על רוממות הדעה שראוי להתרומם אליה בשבת, לבקש רק את הטוב בעיני ד', וחפץ ד' עצמו תהי' המטרה ותכלית עומק הרצון, ע"כ אין מצד זה הדעת מקום לתפילה וזעקה, כי למה זה יזעק והנה חפץ ד' הוא חפצו. ובזה ג"כ תשיג המחלה תעודתה, כי תרומם את הכשרון המוסרי למדה זו של עשיית רצונו כרצון קונו, כדפירשנו לעיל. אמנם הוסיף עוד רעיון שני, שראוי להשתמש בקדושת השבת להוציא לקח טוב ממניעת התפילה, כמו שיצא הלקח הנאות בימות החול דוקא ע"י התפילה והזעקה. והנה זאת המעלה של מניעת התפילה מצד ביטול הרצון הפרטי לגמרי מצד רצון העליון, היא מדרגה עליונה שלא כל אדם ראוי אליה. אמנם יש צד יותר קרוב להרשים מוסר טוב במניעת התפילה, שכשם שהתפילה היא נצרכת בשעתה להרשים יפה בלב את קרבת ד' והכנעת האדם לפניו ית' ע"י עתות בצרה, כן ראוי ג"כ להרשים איך רחמי השם ית' מרובים הם כ"כ עד שנמצאו להושיע לאדם ג"כ אם לא יזעק ויתפלל, כאשר קדם חסד ד' עליו ביצירתו כהערת החסיד בחוה"ל, ולמטה מאותה המדרגה שמצדה נאמר שבת היא מלזעוק שתוכנה הוא ביטול החפץ הפרטי מצד רצון ד' הכללי שכולו טוב, ואז אין אנו פונים אל הפרט איך יהי' עניניו לשבט אם לחסד. אמנם יש ג"כ לדעת שרחמיו מרובים, תואר הרבים יאות לכל דבר שמתפשט על פרטים בודדים, לא דבר המתחבר לכלל גדול, שיאתה בו תואר גדולה, לא תואר הרבים, ברחמים רבים הוא משביח לרחם ולהיטיב לכל פרט, גם טרם ידרשוהו, א"כ למה לנו לזעוק הלא הוא ית' יודע מכאובנו. ע"כ שבתו בשלום, אין ליחס זה החשבון אל עצמותה של השבת, שהיא מתרוממת למעלה מחשבון היחיד על טובתו, כי אם היא מתקשרת בעצם רצון העליון באין דאגה כלל איך שיהי' גורל הפרט לפי ציורו וחפצו הפרטי, וע"ז שייך שבת היא מלזעוק. אמנם מניעת התפילה מצד הרושם השני, שראוי לעשות בנפש עם הדאגה על צרת נפשו הפרטית, אלא שראוי לדעת שהישועה ראויה לבא מצד הרחמים המרובים המשתרעים על כל פרט ופרט, אין ראוי ליחס עצמות השבת לזה, אבל ראוי לעורר את לב אותן הצריכים לחשבון זה שישבתו בשלום, וידעו שגם רושם הקדוש הזה של מניעת התפילה בשבת, כדי שיכנס בלב יפה הציור של רחמי ד' המרובים, עד שאינו צריך להערת תפילה מצדנו, היא ג"כ אחת ממטרת החלאים שבהתקבל הרושם יפה עלולה הרפואה לבא. יסוד הדברים הוא שהרשמים המוסריים יש להם גוונים מתחלפים והשלמת האדם תבא ע"י שיתרשמו בנפשו בכל צדדיהם עד שלפעמים יצא המוסר הטוב מזעקה ותחינה והתנפלות ולפעמים יצא דוקא ע"י שיהי' יחיל ודומם לתשועת ד'. רושם זה האחרון מוכשר ביותר לשבת.

<< · עין איה על שבת · א · מו · >>