עין איה על שבת א יג
השלום הוא מושג קדוש שאינו יכול להתגלות אלא במקום טהור ונעלה.
(שבת י:): "מסייע ליה לרב המנונא משמיה דעולא, דאמר אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, משום שנאמר ויקרא לו ד' שלום. אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתיב האל הנאמן, וכי תימא הכי נמי, והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא. התם שם גופיה לא אקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא, הכא שם גופיה איקרי שלום דכתיב ויקרא לו ד' שלום."
השלום צריך שיהיה מושרש בתור מושג היותר קדוש עד שראוי הוא להיות נכנס בכלל שמותיו של הקדוש ברוך הוא. כי יסוד השלום הוא שתהיה מגמת הפנים של כל רצון פרטי הנמצא במציאות משתוה עם החפץ הכללי, שנובע מהתכלית הכללית של כל המציאות כולה. והנה אדון כל המעשים ברוך הוא שכולל בשלימותו ואחדותו את כל המציאות כולה, כללה, תעודתה וכל פרטי פרטיה, וכשם שהוא אחד יחיד ומיוחד כן מעשהו הוא אחד, על כן כל פרטי המציאות הרבים עד אין חקר, עם כל המון הרצונות הפרטיים שבו, שנראים רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק, וגם כן רחוקים מן התכלית הכללית שהוא החפץ להעמיד את כל הברואים כולם על מכון השלמתם היותר עליונה ומוצלחת, שלזאת התעודה הרחבה עד אין חקר, צריכים המון מעשים ותקופות שונות ומסובכות, האור והחשך, הרע והטוב, משתמשים בזה בערבוביא - (ו)כולם עולים לתכלית האחת והמיוחדת, עד שבאמת מצד אמתת המציאות, כל חפץ פרטי מתאים הוא אל התכלית הכללית, אעל פי שבעל החפץ לא ידע אנה פניו מועדות כלל. וזהו יסוד השלום, כי היפך השלום בא תמיד מסיבה שהפרטים אינם מתאימים כאחד בחפצם הפרטי אל התעודה הכללית. ואם כל איש פרטי או סיעה פרטית תאמר שחפצה היא בתיקון הכללי, וגם חברתה המתנגדת לה ככה תאמר, בא אמנם יסוד הניגוד מפני הפרטיות הנמצאת בכל אחת שאינה מכרת את הכלל כולו בכל זהרו ושלמותו, מה שבאמת אינו גלוי כי אם ליוצר כל. והדרך להביא את הכלל כולו אל אותה התעודה, שמונחת בו ויוצאת ממנו לכל פרטיו, אינה באה כי אם על ידי אור התורה האלהית, שהיא ברכת השלום היחידה בעולם, ואין עז אלא תורה[1] שנאמר[2] "ד' עז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום".
אמנם הבלתי מכירים את השלום לדבר היותר קדוש, יוכל להיות משתי סיבות: או שמגמתם איננה כי אם אהבת עצמם הפרטית, וגם חפצם בשלום איננו מפני שהשיגו שראוי לנפש ישרה לאהוב יותר מכל את הטוב הכללי, כי אם מפני שמצאו את השלום לאמצעי היותר מוכשר למצא על ידו [] הנאותיהם הפרטיות. מושג כזה שנעוץ באהבה פרטית עצמית אינו יכול להכנס במחיצת הקדושה, וקל וחומר שאינו ראוי להיות נקרא בתור שם משמות הקודש. או שאינם משיגים שהתעודה היותר נשגבת העומדת בתור מרכז לכל מעלה וכל עבודת ד', היא ההצטרפות של כל פרט מפרטי המציאות וכל מעשה ממעשיהם הפרטיים אל התכלית של הצלחת הכלל כולו, החוזרת אחר כך אל כל פרטיו המרובים. על כן יסוד דעת ד' מוכר לנו בידיעה זאת הנכבדת ששלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, וחלילה להזכירו במקום שאין הנפש מסוגלת להנשא בו אל המרום והנשגב. כי דרכי השלום שתחפש הנפש בהיותה במצב חומרי שפל, לא יתאימו בשום אופן אל השלום האמיתי, שלום העולמים, שראוי לו לצאת רק מתוך הכרה נאצלת ועמקה של תורה ודעת ד'. אמנם מצע השכל האנושי קצר מהשיג ההוד וההדר, הנועם וההצלחה של השלום הכללי, ועם זה אינו יכול להגיע לתוכן הדרכים שבהם יבור לו הדרך לתכלית הנשגבה הזו. וצריך לזה מהאור האלהי, אור הנבואה היותר נשגבת, אור עולם שבאוצר חיים של התורה, שלכלל האדם אינה נקנית כי אם על ידי האמונה, האמונה כי ד' הטוב שטובו מוכר ומושג לנו מבין חרכי המציאות כפי מה שהיא עכשיו גם באמצע דרכה, מורה לנו הדרך לפחד אל ד' ואל טובו באחרית הימים, כשיתעלה המצוי כולו, וירומו הפרטים עם הכלל כולו למעלה היותר שלמה, עד שענג ההכרה הכללית שהוא טוב מאד יושכל גם בכל פרט, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון קונם אדון השלום בלבב שלם. אם כן האמונה היא הדרך האחת לקניית השלום, כי מבלעדי האמונה בטובו של יוצר כל, המושקפת לנו מדברים המושגים ומושכלים לנו, לא יחדור אור אהבת השלום בפרטים ולא יוכל לעולם לבא אל הכלל, וראוי היה להיות מושג האמונה נקדש כמושג השלום. אמנם בזה ראוי גם להבחין כי הבדל יש בין סבה לתכלית, האמונה היא אמנה סבה נכונה להכרת השלום והליכה בדרך שלום. על כן מתרגמינן אלהא מהימנא אבל לא שם גופיה איקרי הכי. מה שאין כן השלום שהוא התכלית העצמית, שם גופיה איקרי שלום, דכתיב ויקרא לו ד' שלום. חסרון האמונה בהתעודה הכללית של המציאות שהוא לטוב היותר נשגב, אמנם יכה לרסיסים את כל בנין השלום הנקדש. כי מאין מושג נאצל אדיר הראוי לקחת את לב האדם לתת לאבן פנה לכל מגמותיו, שיהיה פונה למעלה, לשלימות כללית ונצחית, יתפוצצו כחותיו על סלע אהבת עצמו, שההכרה בה קודמת ומורגשת לו יפה. על כן האמונה כי טוב ד' לכל תקשר את הפרטים אל דרך שלום העולמים, והיא האמצעי היותר נשגב לתכלית האחרונה ששם ד' בה נקרא, שלום.
השלום שהוא כל כך קדוש ויקר, אי אפשר שיהיה דבק באדם לאהבה אותו באמת כי אם בהיותו מנושא מעל החלאה החומרית הנמצאת בכלל העולם החיצוני ומתפשטת הרבה בעולמו הפנימי של האדם, ששפלותו של האדם בשני המצבים תכריחהו, לבית המרחץ ובית הכסא. הראשון מצד החלאה החיצונית והשני מצד הפנימית, שסבתה היא משותפת גם כן עם החסרונות הכלליים, שלא ניקתה המציאות בכללה מהם עדנה. על כן אל מושג השלום שהוא ההתאמה של העולם החיצוני הכללי כולו עם העולם הפרטי הפנימי, יאתה להזכיר בית המרחץ. אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ. וההימנותא שפעולתה ביחוד היא על המוסר הפרטי, וממנה יבא מאיליו להיות מצטרף לטובה אל הכלל הגדול, ראוי יותר להזכיר שלילת הגדתו, אם הי' נכלל בכלל השמות, שיהיה אסור להזכירו בבית הכסא, המורה על חסרונו הפרטי החומרי של האדם. והכלל שבשניהם הוא להורות שאי אפשר להתנשא לפעולות ודיעות שיצאו מהן תוצאות טובות לכלל האומה וכלל האנושיות, ובמובן היותר רחב ויותר עמוק לעמקה של האמת לכלל המציאות כולה, כי אם בהתנשא האדם הפרטי מהחסרונות המושפעים מהעולם החיצוני, ממעשים ומדות ודעות מגונות, וכן בעולמו הפנימי מנטיות ומדות ומעשים בלתי הגונים, שרק אז יהיה ראוי לקרא בשם השלום. ובהתנשא איש או כתה ואומה, לקרא בשם השלום ומצואתם לא רוחצו, לא יבא שלום הבא מקריאה כזאת, שהיא נערכת להזכרה של המושג היותר קדוש ויותר מרום ונשא בבית המרחץ ובבית הכסא, מקום התגלות שפלות החומריות האנושית מצד עולמו החיצוני והפנימי, להביא את הפרי הראוי לו. אמנם עם קדושת המקום, עם התנשאות האדם משפלות מוסריותו והרגלתו בדרכי יושר, עד שהעולם החיצוני לא ישאיר עליו רושם מזוהמתו, ועולמו הפנימי יהיה מחנהו קדוש ולא יראה בו ערות דבר, אז ראוי שישים כל מגמת פניו רק לתעודת השלום, לשמרו מכל משמר ולהרחיבו בכל היכולת, לחזקו ולאמצו בכל האמצעים שיזדמנו לידו, במסיבות הזמן ותקופות הדורות ההולכות על פי קורא הדורות מראש. ועל זה שנינו[3] תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר[4] "וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך", אלה הם הבנים הבונים, המצרפים כל אבן פרטית שבאיש ושבמעשה למוסד הבנין הקדוש והנערץ, השלום, "אל תאמר בניך אלא בוניך".
<< · עין איה על שבת · א · יג · >>