עין איה על ברכות ט כ

(ברכות נד:): "ר"י חלש ואיתפח על לגבי' כו' א"ל בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, א"ל פטרתון יתי מאודויי כו' והא איהו לא קא מודה ל"צ דעני בתרייהו אמן".

אדם גדול ורם המעלה בחכמה ומוסריות כרב יהודה, אין החולי וטעימת מרירות החסרון מתיחס לו כ"א להחברה הסובבתו, שלא השכילו אל ערך התועלת היוצאת מאיש גדול שכמותו בהיותו עמם. ע"כ להעירם יותר על התועלת, בא מעמד החולי והפחד של חסרונו מהם חלילה. ע"כ הביעו בזה שהם מכירים כי עיקר ההודאה צריכה להיות מצדם, והשכילו לסדרה בלשון וסגנון פשוט והמוני, להורות שמבלעדי עזרת החכם והצדיק והשפעתו הרוחנית עליהם בתורה בחכמה ומוסר, הם מושפלים בתחתית המדרגה עד אשר לא ישאו את נפשם למושגים נעלים, שראוי להביעם בלשון הקודש, השפה הנועדת להליט בה רגשי קודש נעלים ורוממים, השפה שמלאכי השרת משתמשים בה, כ"א בשפה הארמית ההמונית והגסה שמעידה על גסות מעמדם בלא השפעת חכמת ר"י עליהם, שעכשיו המה מכירים ביותר את ערך הטובה שהשפיע ד' הטוב להם בשלח להם איש צדיק וקדוש עליון שכמותו לרוממם. ע"כ ברכו בריך רחמנא דיהבך לן לתועלת שלנו ולרוממנו, ולא יהבך לעפרא, נקטו ג"כ המושג הגס של ציור מות האדם בלא עלי' של השקפה שכלית, להורות על הכירם ירידתם מבלעדי עזרתו ותלמודו ע"כ יכירו ביותר כעת אחרי המצב המחריד שעבר עליהם בחליו את ערך הסגולה אשר עמהם. ומובלט יותר שמאחר שעד כה עוד לא קבלו ממנו אותה התועלת האפשרית לקבל מטוהר נפשו הנעלה. א"כ ביחש אליהם היתה לקיחתו מאתם כיהיבה לעפרא, המורה על אבדן התועלת. ועכשיו שיכירו שהוא יהיב להו ישתדלו לקבל וללמוד ממנו מארחות צדקו וחכמתו כראוי. א"ל, שאמנם לעצמו יש לו חיוב הודאה על חלקו, אבל כיון שכבר רואה הוא תועלת מושפע מחליו להרבות ע"י זה את השפעת התורה והצדק יותר ממה שהיה לפני זה, גם הוא כבר מכיר את הדבר לטובה גמורה. וענה בתרייהו אמן, כי בנפש חפיצה הוא שמח ביסוריו מאחר שהיו למקור ברכה לרבים, להגביר חיל בתורה וכל טוב, ויותר ממה שעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק .