עין איה על ברכות ט טז

(ברכות נד:): "מאי מברך, א"ר יהודה ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב*".

ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו. רק ראוי לו לשמח בחיים ומתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון "וידוי", שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו שהי' לו, עד שבאו ימי הרעה שבהם לא ידעה נפשו שבעה. א"כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו, "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו ולא ידעו כי רפאתים" , "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע" . הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית. ועוד תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא ית' גמלו מעודו כל טוב, והוא המכוון במקרא "יודו לד' חסדו", על הטוב המוסרי שעשה עמהם שהוא, חסד ד' ושאין מכיר אלא ד' הרואה ללבם. "ונפלאותיו", התמידיות בערך הראוי להכיר את פלאי האל הטוב בההגבלה של ההנהגה האנושית, זה יודיעו ויודו "לבני אדם". ונכלל עוד בזה שגם ההנהגות המטילות עול מצד סידורם שבאו ע"י בנ"א מקיבוצם וסידורם המדיני והמוסרי גם ע"ז יודו, שבכלל כולם יחד מעשה ד' המה, הנותן תשועה למלכים וסועד כסא מחוקקי צדק לטובת החברה האנושית בכללה.

הערות עריכה

נוסח הברכה לפנינו בתלמוד שונה.

<< · עין איה על ברכות · ט · טז · >>