עין איה על ברכות ח יא

<< · עין איה על ברכות · ח · יא · >>

(ברכות נג:): "רבה בב"ח אזל בשיירתא, אכל ואשתלי ולא בירך אמר היכי איעביד, אי אמינא להו דאינשאי לברוכי, אמרי לי בריך הכא דכל היכא דמברכת לרחמנא קא מברכת, מוטב דאמינא להו דאנשאי יונה דדהבא, א"ל אנטרו לי דאנשאי יונה דדהבא, הדר ואזיל ובירך ואשכח יונה דדהבא".

יש הפרש בתכונת המצות בין הדעה ההמונית לדעת שלימי המדע החכמים החוקרים אל כל תכלית. הדעה ההמונית לא תכיר את ערך המצות כ"א בכללם, שהם זכרון לאדם שהוא עבד לקונו, ע"כ לא יחוקו לפרטי דקדוקי דינים שבמצות, ולא ע"ה חסיד. אמנם החכמים המכירים את המצות מצד פעולתם על המציאות, המה מכירים אותם ככל כח איתן הפועל בטבע במציאות הכללי, שכל פרטיו וסעיפיו עשויים בחכמה העליונה, ופועלים פעולתן הנאמנה לטובה למי שיודע להתנהג עמם על דרכם האמיתי. ע"כ השיירא המקרית ודאי תאמר בריך הכא, דכל היכא דמברכת לרחמנא קא מברכת, ולא תחוש לפרטי הדברים שדקדוק הדין פועל לטובה בהשמרו. והנה זאת היא אחת מדרכי דברי חכמים וחדותם, לאמר מאמר סתום, שמצד חיצוניותן יפעול להמשיך את הכלל לדרך הישר לפי הבנתם הבלתי מבוררת, וכשיעלו את המעלה היותר נעלה אז יכירו כי בתוך תוכו של המאמר רצופה כונה יותר עליונה, שהביאה אותם לזה ההדרכה הישרה, שפעלו ע"פ הבנתם הנמוכה. אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי הוא ג"כ נערך מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שיומשך מזה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ ימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל כיון ששימשה להטוב האמיתי. ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול" , "ותגזר אומר ויקום לך" , דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטוב הוא מאוגד אל התכלית הכללי. ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם" , אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם. הנה הוא ע"ה השכיל לבאר התכונה הנשגבה היוצאת מרושם של ההחזרה למקומו לברכת המזון, שהוא לפעול החוזק הרוחני דוקא על תוקף כח הגופני ועזוזו, שהזהב הנמצא במעבי האדמה יש לה עוד כח העפיפה לעוף למעלה. כן הכח הגופני הצבור בקשר החוזק וההצטיירות הבהמית של שפלות תכונת האדם במצב האכילה, חזקתה הפנימית מתעופפת להשלמה גדולה כשמצרפים עמה קדושת הרוחניות של ברכת המזון, והיא באמת יונה דדהבא. אמנם באשר לא היה ביכולת השיירא להשכיל את המושג הפנימי, היה ראוי שימצא יונה דדהבא בפועל. והדברים מאירים לכל הטובות הגדולות האמורות בחזון נביאי ד', שהיו צריכים להתלבש בציורים הקרובים ללבם של בנ"א, שאין הציורים הנמוכים עולים בתוהו. כי די לה למדת חסדו ית' שתמצא עילה נכונה להשפיע כל צדדי החסד הקטנים עם הגדולים, ואין לבוז גם ליום קטנות, כי יש למצא על אבן אחת שבעה עינים , והרבה טובות עליונות ונמוכות, שלא די שלא יהיו סותרים זה את זה כ"א גם יחזקו כ"א את זולתו. אמנם היונה הרוחנית ודאי אשכח, כי כפלים לתושיה, ובהיות נפש האדם האלהית שוקקה להתרומם מעל הדברים הגופנים. ע"כ כשמאירים אותה באור אלהי בעת קישורה אל החומריות, תרגיש בקרבה צמאון יותר נמרץ ותחרץ לדבקה באלהים חיים בחשק נמרץ דומה לעפיפה אל על. וזאת התכונה היא משוערת לפעול במצב הנפש ע"י ברכת המזון, שנאמרת בעקרה על השביעה הגופנית, והשלם הזה ע"ה מצאה בשלימותה.

<< · עין איה על ברכות · ח · יא · >>