עין איה על ברכות ח י

<< · עין איה על ברכות · ח · י · >>

(ברכות נג:): "וחד עביד במזיד כב"ה".

חשב שראוי להתרחק מזמן התגבורת הגופנית, כדי שתהי' התעודה של ברכת המזון מצויירת לו יפה בלא עירוב כוחות חומריים. אבל בהיות האדם מתנהג ככה, לא ניסה כלל לעמוד לפני כח הגוף בכל תקפו, ללמדהו אז ארחות דעת ויראת אלהים, אז האריה הגופני יתפרץ ויתגבר ויזרקנו לעת פגעו בו, כי לא למד איך להגביר הכח של הקדושה והטוב על הגבורה הגופנית בתקפה. ע"כ אכלי' ארי', ולא יוכל לעמוד בניסיון לעת ההתרגשות הגופנית ועוזה. ולא נפלאת היא שהמעשים המורים בדומיהם על התכונה המוסרית הטובה שבהם יהיו תוצאות חיים לכלל עם ד', שמאת ד' היתה זאת שיארעו אלה המקרים הנכבדים, כדי להורות לרבים ההדרכה הנאמנה הראויה. כי כאשר אין חיה רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה כדחז"ל בשבת^[1]. והדמיון לבהמה יהי' ע"פ התכונות הפנימיות, שהאדם הרגיל כוחות הגוף גם בעת גבורתם להכנע מהיד המוסרית והוד יראת ד', כבר פועל הדבר על תכונתו הפנימית להקבע צלם אלהים בתוכיותו, והוא יוכל ג"כ לקיים את התורה מעושר. וכאשר ירום לבבו בעשרו יגבה לבו רק בדרכי ד', ואריה החת מפני צלם אלהים אשר באדם לא יפול עליו, והוא ראוי להיות אכיל תרי עלמא, ועם הארנקא דדהבא ירבה לעשות טוב ולהוסיף שלימות אמיתי.

<< · עין איה על ברכות · ח · י · >>

1. קנא ב