עין איה על ברכות ח ו

<< · עין איה על ברכות · ח · ו · >>

(ברכות נג.): "ת"ר היו יושבים בביהמ"ד והביאו אור לפניהם, ב"ש אומרים כאו"א מברך לעצמו ובה"א אחד מברך לכולם משום שנאמר ברב עם הדרת מלך, בשלמא ב"ה מפרשי טעמייהו אלא ב"ש מ"ט, סברי מפני ביטול ביהמ"ד".

ההשלמה מחולקת בכללה לשלימות הכלל ושלימות הפרט. המדריגה הראשונה היא שיהי' האדם רודף להיות נכלל בתוך הכלל כולו, ואז אע"פ שלא הגיע למדה זו שמצד איכותו הוא ראוי למדה טובה מרובה, מ"מ בצירופו עם הכלל יש בו תועלת. אמנם המדריגה היותר עליונה של בני עלי' המועטים הוא שאיכותם חשובה הרבה מצד עצמם, ואין צורך להם דוקא להתכלל עם הכלל. והנה ב"ש שהעירו ביסוד הברכה נגד בעלי העלי', שראוי באמת שהתורה תביאם למעלה היותר עליונה, שנאמרי עליהם "ונחל עדניך", ודרשי' עדנך לא נאמר אלא עדניך מלמד שכ"א ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו וכ"א נכוה מחופתו של חבירו, היינו המעלה היותר עליונה האיכותית שא"צ עמה להצטרף מצד ערך הכלל, ע"כ ראוי שכ"א יברך לעצמו. ובה"א שהם העמידו יסוד הברכה על ההדרכה אל השלימות הכוללת את כל הגוי כולו, שצירוף הכלל הוא בה דבר נשגב מאד, "וברב עם הדרת מלך". ותאר מלך ראוי להאמר מצד הכרתינו את דעת האלהים מצד הנבראים כפי ערכינו, ודאי הצירוף הכללי הוא הנושא של כל טוב וכל מדה הגונה ומעולה. אמנם ב"ה מפרשי טעמא, כי "כבוד מלכים חקור דבר" , הדעת המוכרת מצד צירוף הכלל כולו הוא מוכן להיות מובן ומפורש לכל. אמנם ב"ש טעמייהו מפני ביטול ביהמ"ד, שראוי שיקבע הדעת שיש מעלה עליונה בתורה שמספקת לעצמה, והיא תעלה את האדם עד מכון האושר שאין עמו הכרח של צירוף חשיבות הכלל, והמה היחידים שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וכדי לצוות לזה , אבל הוא לעצמו מעלתו נשגבה כ"כ עד שמספקת איכות מציאותו להיות חשובה כעולם מלא ויותר.

<< · עין איה על ברכות · ח · ו · >>