עין איה על ברכות ז ט

(ברכות מו.): "ורבי מוסיף בה דברים, ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים כו'".

ההצלחה תהי' דבוקה בעצם הנכסים בברכה טבעית, בתת הגפן פרי' "והארץ תענה את הדגן" וכיו"ב. ובזה אין לאמר "מאד", כי אין מתפללים על מעשי ניסים ושינוי סדרי בראשית, ולפעמים גרוע הוא מי שנשתנו לו סדרי בראשית כדברי חז"ל. אמנם הברכה כפי כח הטבע בתכלית המעלה זה ראוי לבקש ולברך המתברך. וזהו נכלל בכלל ויהיו נכסיו מוצלחים, והצלחת הטבע אמנם ראוי לכלל גם עצמו בכלל, כי תוספת הברכה הטבעית אין מקום כלל שיתמלא איש מחסרונו של חבירו, כי ברכת ד' היא תעשיר כל בני אדם העובדים אדמתם ונהנים מברכת ד'. אבל ההצלחה האישית שתלויה בפעולת האדם ע"י עסקים ומסחרים ויתר ההצלחות שהם חוץ מברכת הטבע עצמה, זה נכלל בכלל ויצלח מאד בכל נכסיו, בזה אין מדה לומר עד פה תבא, כי המקרים הטובים להתעשר ולמצא הון עתק אין להם קצבה. ע"כ יתכן לברכו בהצלחה של "מאד". והערה יקרה כלולה בזה על עומק עדינות הנפש שיש במטבע זו, שלא יכלל האורח עצמו בההצלחה המאדית. כי לבקש על רוב עושר אמנם ראוי רק לזולתו, באשר ראוי להחזיק את כל אדם מישראל, בפרט [] הסגולה ואנשים נדיבים, שהם ברוב עשרם יוסיפו טובה, יחזקו ידי האמת ויגדלו צדק וחסד בעולם. ע"כ להם ראוי לבקש ברכה של הצלחה מאודית. אבל כל אדם לעצמו ראוי לו להחזיק לעצמו המדה הבינונית ולחוש שהעושר הרב יעבירהו מדרך-הישר שהוא אורח החיים. ע"כ עם החכם מכל אדם ראוי שלא יאבה עושר רב, "פן אשבע וכחשתי" וגו'. ועוד יתרה, שההצלחה המקרית שהיא ע"פ רוב באה ע"י מסחר, ולפעמים נמצא שברבות הטובה לאחד תתמעט הטובה המאודית לזולתו, כגון אם ירבו קופצים על מסחרו של זה תמעט באותה המדה הדרישה על סחר זולתו. וכל כך ראוי שתרשים כח הכרת הטובה בקרב לב איש, עד שהאיש שפתח לו פתחו והכניסו בביתו והאכילו משולחנו, ראוי שידרוש טובתו המאודית יותר מטובת עצמו. ואם יצוייר שתתמעט טובת עצמו לבקשת המותר, לבד הסיפוק שחייך קודמים, שזהו נכלל בכלל הבקשה של ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים. אבל ההצלחה המאודית שבה יזדמן לפעמים אחד שמתמלא ממניעת של רווח חבירו, יאבה בנדבת לבב, שחבירו הנדיב שהוא חייב לו הכרת טובה, יהנה באותה הטובה העודפת אע"פ שתחסר ממנו. ע"כ לא כללו בההצלחה המאודית גם את האורח המבקש, להורות על ראש פסגת יקרת הנפש והכרת טובה מקרב לב עמוק שצריכה להמצא באיש הישראלי. וכן הורו חז"ל (שמו"ר פ"ד) הפותח פתח לחבירו חייב לכבדו יותר מאביו ואמו. ואף שיוכל היות שאין החובה במעשה מגעת עד כה, כי באמת לעולם שלו קודמת לשל כל אדם, כדחז"ל בפ' אלו מציאות מ"אפס כי לא יהי' בך אביון", אפי' מאביו ורבו, מ"מ הרי אמרו כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. א"כ סוף נדיבת הלב והחסידות האמתית לעלות עד גבול זה של העדפת כח זולתו ביחוד בהצטרף לזה עדינות הרגש של הכרת טובה, שמוצא המנוחה והשמחה הפנימית בראותו כי היטיב ד' לאיש חסדו. והרגש הנעים הזה שהוא ראוי להיות נחלת כל נפש נדיבה, תסבב לו עונג הרבה יותר מהרחבת דעתו משפע עושר רב ותענוגות בנ"א שתוכל ידו למצא בעשרו לעצמו.