עין איה על ברכות ד מח

(ברכות כט:): "רבה ור"י דאמרי תרוייהו, כל שאינו יכול לחדש בה דבר".

התנו עוד שאין די במה שילוה הארה של הכרה בגאון ד' ית' עם הרגש הטבעי הפנימי המעולה של הנפש, כ"א צריך שהשכל יתפשט בפעולותיו יותר מן ההרגש, עד שיהי' יכול לחדש בה דבר, חוץ מההרגשה הפנימית, מצד השכל הברור. ועם זה יצרף עם המחודש השכלי ההרגשה הטובה הטבעית להתפלל ברגשי קודש. וע"ז אמר ר"ז, אנא יכילנא לחידושי בא מילתא. כי ההרגש לא מנע אצלו את השכל מתת תנובתו לפי מצב היום והשעה. אמנם כיון שהשכל סוף כל סוף איננו כ"כ טבעי כההרגש, ע"כ מסתפינא דלמא מטרידנא ואמשך אל המושכלות יותר מכפי שאוכל להמשיך ג"כ רגש הלב הפנימי עליהם, ובה אצא מתכונת התפילה, ע"כ הניח מקום לההרגש הטוב לבדו, בצירוף השכל המתלוה עמו, מבלי להרחיב יותר את השכליות בעת שליטת ההרגש הטוב, שהוא שלימות גדול לאדם, ושם "קבע" כולל כל אלה השלשה. כי חסרון ההכרה הפנימיח יוכלל בשם "קבע", מפני שאינו מקבל שינוי כפי חילוף רגשות האדם. ההרגשה הטבעית לבדה תקרא "קבע" מפני שעכ"פ היא קבועה בטבע הנפש, מה שא"כ השכל שצריך לקנותו בהשלמה בחירית. וצמצום השכלי לצרפו ג"כ רק כפי ערך ההרגשה הטבעית יקרא ג"כ בשם "קבע", מפני שעכ"פ אינינו מתפשט חוץ מגבול התכונה הטבעית של הנפש, שהוא קבוע ועומד.

<< · עין איה על ברכות · ד · מח · >>