עין איה על ברכות ד מז

(ברכות כט:): "ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים".

אפילו מצא לבבו מתרגש ומתפעל להיות חפץ בתפילה מצד הרגש הפנימי, מ"מ כל שלא ישים לבבו כ"א למלאות הרגשו הפנימי לבדו, אין זה יסוד התפילה שצריך שתהי' עבודת ד', וצריך . שיכיר שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד רעיוניו ומצב נפשו באופן נאות לתפילה, אבל עיקרה היא נעלה מכל רגשות נפש אדם כי היא תחנונים לפני ד' ית' להפיק רצונו. ע"כ צריך לאומרה בלשון תחנונים, ולצייר האמת כמה קטן הוא ערך רגשות לבב אנוש נגד התכלית הנעלה של הפקת רצון ה' ית' שבא ע"י התפילה.

<< · עין איה על ברכות · ד · מז · >>