עונג שבת ה
- "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך".
- "לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך".
- "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי".
- "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו".
- (שמות כ ז-י)
במדבר מצאו זה את זה: ישראל את השבת והשבת את ישראל. במדבר, ששם היה נראה בעליל, כי החיים כולם נתונים בידי ה' לבדו. במדבר, ששם כל גרעין וגרעין של המן היה מזכיר את ה', הבורא, המושל, המנהיג, המכלכל חיים בחסד ומספיק להם כל צדכיהם. במדבר, מקום שם היה האדם אפס וה' הכל. במדבר היה קשה לשכוח את ה', היה קשה שלא לזכור את יום השבת.
אולם המדבר לא היה נועד למקום קבוע לישראל לעולם ושבתם ומהלכם בו היו רק לפי שעה, כחנוך והכנה אל ביאת הארץ, כי עתיד היה עם ישראל לצאת מן המדבר ולבא אל ארץ נושבת, להכנס אל תוך מקהלות העמים ולכונן בארץ אחוזתו ממלכה, מקום שם יתקימו החיים של ישראל על יסוד חוקי שמים וארץ. "עמוד הענן" ו"עמוד האש", כן ה"שלו" ישארו במדבר. גם המן יפסוק "בבואכם אל ארץ נושבת" ובמדינתם יעבדו בני ישראל את אדמתם, יטעו כרמים, יבנו בתים ויעסקו במשא ומתן. יהיו להם חוקים ומשפטים, הכלל יפרוש שלטונו על הפרט והפרט ימצא חסות והגנה בכלל ולמראית עין תנאי החיים שלהם אז, יהיו טבעיים לגמרי. האדם ירכוש לו בארץ ישראל בית והון, צרכיו והנאותיו, רק הודות לכחו ומוחו, חכמתו וחריצותו. שם, בארצו, במהלך חיים כזה, הסכנה גדולה, שישכח ישראל את השבת ואת ה' גם יחד. שם, בארץ ישראל תהיה הסכנה קרובה לישראל, שעבודה ואמנות, "תעשיה ופוליטיקה" יהיו להם לאלהים-.
הלא ככל הדברים האלה וככל החזון הזה אנחנו קוראים בתורת ה'.
- "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדול והנורא... המאכילך מן במדבר, אשר לא ידעון אבותיך.... ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
וצריך שהנגע הזה לא יראה בבית ישראל. ולא עוד אלא שאחת התעודות של עם ישראל הוא לשרש המחשבה הרעה הזאת מלבות בני אדם בכלל, וללמדם בינה "שלא יאמרו עוד אלהינו למעשי ידינו".
לתכלית זו באה יציאת ישראל ממצרים מבית עבדים.
המצרים היו עם גדול וחכם לפי ערך הזמן ההוא. אך בכל חכמתם נואלו באמונתם מאד. כפרו בקל יחיד ומיוחד, העריצו את איתני הטבע ויעבדו להם. והעמים אשר סביבם הלכו בעקבותיהם. אצל העם הזה היו ישראל בגלות ויתענו תחת ידם.
והנה בצאת ישראל ממצרים, הראה ה' את ישראל לדעת ואתם יחד את כל העמים כולם, כי כל אלהי העמים אלילים ואין בהם ממש ושכל כחות הטבע חלים וזעים מלפני אדון חולי ארץ. הראה ה' לישראל ולכל העמים כולם, כי הוא לא אלקי השמים בלבד, אלא גם אלקי הארץ. לא אלקי הטבע בלבד, אלא גם אלקי ההיסטוריה, אלקי הממלכות, אלקי המדינות, אלקי הערים, אלקי כל בית ובית, סוכה וצריף. הראה, שקרוב הוא האלוק הזה, כמו לשר ונסיך היושב על כסאו, כן לעבד המסכן הרובץ תחת משאו, בעת שהוא בא לתת לאיש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ואחר הנסיון הגדול הזה, שהיה להם לישראל בצאתם ממצרים, הכניס ה' אותם אל תוך החיים ההיסטוריים שכל העמים אחוזים בהם.
ועל יסוד הנסיון הזה יכונן עם ישראל את חייו בארצו וממלכתו, יכונן את חייו ככה, שלא יהיה בם מקום לכפירה בה' ולא מקום לעבודה זרה, להערצת הטבע ואכזריות של אדם באדם–.
על יסוד הנסיון הגדול הזה יכונן ישראל את חייו בארץ אחוזתו ככה, שחכמה ואמנות, תעשיה ומסחר, כח ושלטון, לא יכסו את עיני האדם מלראות את בורא־עולם, היחיד ומיוחד, ולא יעשו את לב האדם לאבן, שלא יחוש את ערך האידיאלים הגבוהים של אמת וצדק, של מוסר ואהבה לכל אדם.
וחמושים עלו בני ישראל ממצרים בנסיון הגדול הזה. ובחודש השלישי אחר כן, הם באים מדבר סיני "ויחן שם ישראל נגד ההר". וידבר אלקים אל ישראל את עשרת הדברים ומתחיל ב"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומבית עבדים!".
"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים!" קורא ה' לישראל, כאילו אומר כביכול, יודע אתה אותי עוד מארץ מצרים, מבית עבדים. עתה, אחר צאתך מארץ מצרים, אתה יודע ש"אנכי ה' אלקיך", ולא אלקיך לבד, אלא גם אלקי הבריאה, הטבע, אלקי ההיסטוריה ואלקי העמים כולם. ועל כן אותי תעבוד ולי תקדיש חייך, כוחך, שאיפותיך, מטרותיך וכל עניניך והיית כולך שלי. "ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני" בהחלט, לא בחייך הפרטיים, לא בחייך הצבוריים ולא בחייך הממשלתיים. "לא תשתחוה להם ולא תעבדם", "כי אנכי ה' אלקיך אל קנא"; ואני דורש את היהודי כולו לעבודתי, בלי שיור מה־שהוא. אני דורש את כל לבבו, את כל נפשו ואת כל מאדו, לטוב לו כל הימים. ואם הוא משייר מלבבו ונפשו ומאדו לאלהים אחרים, לחיזוקים אחרים, לעקרים אחרים, הוא מאבד ומשחית את אשרו ואושר בניו ובני בניו. "כי אנכי ה' אלקיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים". ואם מסור אתה כולך אלי, אתה נוחל ומנחיל אושר וברכה לדורי דורות, כי אני "עושה חסד לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי".
ואחר "לא תשא את שם אלקיך לשוא", הוא בא למצות שבת.
"זכור את יום השבת לקדשו!" רוצה לומר, בלי תנאי המקום והזמן. השמר לך "פן יעלו דברים על לבבך וחשבת מחשבה רעה ואמרת" רק במדבר היית זקוק לאלקים, שיתן לך את המן לכל בית ובית, לכל משפחה ומשפחה, "איש לפי אכלו עומר לגולגולת מספר נפשותיכם"; אבל בארצך, במדינתך, כשתהיו חברת אנשים מסודרה ומתוקנה, שם הנך אתה הנותן מן לכל נפש ונפש ומספיק להם כל צרכיהם, אתה בחכמתך, בגדלך, בכחך ושלטונך-? הנני קורא לך "לא!" בעצם התפתחות כשרון המעשה של האדם, בעצם שקידתו בעסק ובמשא מתן, שהוא יגע ועמל בחריצות ופועל כפים, בעצם כל אלה "זכור את יום השבת לקדשו!" בכל מקום ובכל זמן הקם את יום השבת לעמוד־זכרון נצחי ועל ידו "וזכרת את ה' אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"!
"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". ששת ימים תעשה את כל מה שבארץ "למלאכתך", הַטְבֵּעַ עליהם חותם תכניתך וטעמך, עשה אותם למלאכתך ולעושי רצונך. כולם הינם שלך לפניך. ששת ימים עשה בהם ומהם כל מה שלבך חפץ, כאדם העושה בתוך שלו. ששת ימים חרוש וזרע, קצור ואסוף, בצור וזמור, נטע ועקור את הנטוע. ששת ימים דוש וטחון, גזוז וארוג, תפור וקרע, בנה וסתור, כתוב ומחוק, בער וכבה, צוד ושחוט, אפה ובשל ועשית כל מלאכתך; כבוש את הארץ למלאכתך ולעבודתך.
אבל "ביום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה". ביום השביעי שבת שבתון יהיה בכל מלאכתך ועסקיך, ביום השבת יעזוב החורש מחרשתו, הקוצר מגלו, הטוחן טחנתו, האופה תנורו, הלבלר קולמסו, הציר מכחולו, החנוני חנותו, הסיטון מחסנו, הבנקאי שטרותיו, השולחני מטבעותיו, הפקיד משרדו, האומן מעבדתו, הסנדלר סנדלו, והחיט את מחטו, "שבת היום לשם", "לא תעשה כל מלאכה". ולא אתה, האדון, בעל־הבית, לבד תנוח ביום השבת, ועבדך ואמתך, אולי הם יעשו מלאכתך גם ביום השבת! הלא כי על כן עבדים ושפחות המה. ואולי שורך וחמורך יסובו גלגלי עסקיך ביום השבת, למען לא תשבות מלאכתך כולה? ואולי, לפחות, "הגר", הנכרי, שבא לגור אתך, יסייע אותך ביום השבת, והיתה מלאכתך עשויה, לפחות, על ידם? לא ולא! "אנכי השם אלקיך אשר הוצאתיך ממצרים" מכריז ואומר ש"ביום השביעי שבת לשם אלקיך, לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשערך!" ישבות כל אחד ממלאכתו וינוח ויזכור, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי; על כן ברך השם את יום השבת ויקדשהו!" ובשביתה הזאת ביום השבת יודה כל אחד, שהבורא־עולם עתיק־יומין, הוא אלקים חיים ומלך עולם עוד היום, שעיניו פקוחות על כל בני אדם לדעת, אם בששת ימי המעשה הם משתמשים בארץ וכל אשר עליה כהוגן, או שלא כהוגן-.
אולם טוען אתה, אחי, הלא דברי ה' בעשרת הדברים, המה אלה שנאמרו לפני שלשת אלפים ומאתים שנה. והאומנם גם היום, גם בזמן הזה, זקוק האדם למצות שבת? בזמן הזה שבו מצא האדם יסודות אחרים ואוריינטציות אחרות לתקומתו ולהספקת צרכיו? האם גם בזמן הזה, שחריצות האדם והמצאותיו הגיעו בו עד רום הפסגה, בזמן הזה, שהאדם רודה בטבע וכבש אותו לעבודתו ועושה מלאכיו רוחות ומשרתיו אש לוהט. בזמן הזה, שהברק עומד בשירותנו וקרני השמש בעבודתנו, החשמל מסיע לנו מסעיות ומסבב גלגלי בתי־חרושת, מחליף חשכת הלילה לאור יומם ועוד ועוד. האם גם בזמן הזה, שבו נחשב הטבע בעיני האדם לכח גבוה מעל גבוה שאין גדול וגבוה ממנו -, האם גם בזמן הזה אי אפשר לאדם בלעדי השבת?
הה, אח יקר, אלמלא נתן לנו ה' את יום השבת-, בתפלה ובתחנונים, בכריעת ברכים ודמעות עינים היה עלינו לבקש מאת אבינו שבשמים שיתנהו לנו ברחמיו המרובים. כי הלא רק יום השבת לבדו בכחו להציל אותנו ואת בנינו אחרינו משני פגעים רעים ונאמנים: "מכפירה בה'" ו"מעבודה זרה", שבשום זמן לא היתה הסכנה הזאת כל כך קרובה אלינו, כבזמן הזה -.
"אבל!" קורא אתה בתמהון, "שבת בימינו אלה! היתכן הדבר הזה? האם בגדר האפשרות היא? בזמן הזה, שכל תקפו וגבורתו היא לא לנוח רגע, שכל חידוש של הזמן היא עבודה ויגיעת כפים במהירת הברק ובלי הפסק. בזמן כזה לשבות ולנוח מכל העסקים והמלאכות יום תמים? שביתה בבורסא, שביתה במעבדות, שביתה בבתי־חרושת, שביתה במסעות ובשרות האוירונים! רבונו של עולם, היתכן כזה? הלא דופק החיים יעמוד והעולם יחרב!"
העולם יחרב? העולם יבנה! העולם ינצל על ידי השבת! "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו!" ה' קדש את יום השבת באסור מלאכה וגם ברך אותו. "קדשו במן וברכו במן". ה', שמנע ממך ביום השבת את המן, יודע לברך את מלאכתך בששת הימים בלחם יומים –".