עולת ראי"ה/והיה כי יביאך

והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני, והחתי והאמורי והחוי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש, ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה.

מכוונים הם מקריה הפרטיים של ארץ ישראל אל המאורעות הגדולים, של הופעת הקדושה של אור ד', אשר באו בגללה. על כן חקוק אותו הרושם של מועד האביב, בשלמותו, בארץ הקדושה בתור אספקלריא מכוונת, המראה לנו את האור והזוהר, את חדוש החיים והחרות אשר נעשה לנו בימי אביבנו הגדול, במועד צאתנו ממצרים בחוזק יד של אדון כל המעשים ברוך הוא. והובע יסוד זה בארץ המיוחדת, שהיא זבת חלב ודבש, הארץ של חמשת העמים הנקובים בזה, שתולדותיה ותוצאות אדמתה הן מורות על הפעולה המדויקת והנפלאה של אוירה, ורושם האביב זורח בה בכל אורו ויפעת הדרו, וממנה מסתעף הוד השפעתה על כל האדמה, שהאביב הוא רושם תחיתה, בהקבלה המכוונת של "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה".

שבעת ימים תאכל מצות, וביום השביעי חג לד'. הרושם של הקדושה, אשר להופעה האלהית של יציאת מצרים, צריך שימשך שבעת ימים. מובן, שכל יום יש לו ענין בפני עצמו, ומסירת רושם בפני עצמו. אבל היחוד של כל יום בפ"ע הוא רק פרט אחד מהכלל הכולל, של הרושם המבוקש בכל שבעת הימים, ומשום כך צריך להיות היום השביעי, החותם של הימים, הכולל בקרבו, יחד עם רשימתו הפרטית, בתור יום אחד מתוך כל הימים, גם את רושם הכללות וכח המאחד, שהוא מאחד בכחו וביסוד רשומו את כל הרשמים הפרטיים של כל שבעת הימים כולם. הרושם הכללי זהו החגיגיות בהכרתה הקדושה האלהית, הבאה מתוך האכילה של המצות אשר לשבעת הימים, שבעת ימים תאכל מצות, והשלמת הדברים בגמר פרי ציור רשימתם העליונה באה בחתימת הימים, וביום השביעי חג לד'.

מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך.

הרושם בא בין מצד החיוב, בין מצד השלילה, מצד הקום ועשה ומצד השב ואל תעשה. היתרון של הרושם החיובי, הבא מצד השלילה, הוא שרשומו הוא מתמיד בלא הפסקה כלל, מה שאי אפשר להיות בענין שהוא חיובי ומפעלי. על זה באה המצוה, באיזה אופן יהיה הרושם עומד קים בלא הפסק כל שבעת הימים, שמצות תאכלו כל שבעת הימים, מה שהוא דבר נמנע בתכונה של קום ועשה, אבל הוא בא במילואו כשהוא נפעל מתכונה שלילית של שב ואל תעשה, כלומר הרושם הגדול של הרחקת החמץ, שהוא ממולא בכל מילואו ב"לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". מזה ידענו, שעיקר יסוד חובת אכילת מצה כל שבעת הימים היא בעיקרה מניעת אכילת חמץ, שעל פיה יש ציור לענין הרישום של אכילת מצה, כל שבעת הימים, בלא שום הפסק, כמדתה של שב ואל תעשה, שהיא מתמדת, והרישום החנוכי שבא על ידה הוא מתעלה בשביל כך לתכונה שופעת את הפעלתה בלא שום הפסקה כלל.

והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים.

התכן של התנחלותם של רשמי הקדושה, זהו יסוד המורשה הנצחית, וכל דבר מפעלות ד', להפליא עם עמו במצרים, באותות נוראים, היה מכוון כדי לעשות זכר לנפלאותיו, המטרה העליונה של הנפלאות שנעשו, מושגת היא ע"י השמירה של רשומיהם לדורות עולמים. הדורות מצדם הם ג"כ מעלים, מזככים את הרשמים העליונים, שואבים מהם את אורם הגדול, ע"י הפעלתם של הרשמים על הדורות במסלולם. כל מגמתם של הגדולות, אשר עשה ד' במצרים עמנו, היתה בעבור זה, בעבור שהננו עם שומר אמונים, שהרשמים של המעשים הגדולים לא יסורו מאתנו לנצח, ועדי עד הננו שואבים מאוצרם אור חיים ודעת קדושים. "חדשים לבקרים רבה אמונתך" ובעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים.

והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ד' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ד' ממצרים.

החיקוק של רשמי הנפלאות צריך שיוחק על כח המפעל, על יסוד פעולת החיים, ועל כח הרעיון, יסוד המחשבה וההרגשה. שני אלה יחדיו יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלהי, ותורת ד' תהיה בפיו, טבעית, בהגיוני לבבו. כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות, ומאחר שיסודם הגס של החיים כ"כ חזק הוא, וכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החלוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו מאור של הטבע הקדוש שלו, צריכה היתה יד חזקה להגלות, על כן צריכין אנחנו להמעשים הקדושים הללו של הנחת תפלין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה, של התהפכותו של הכח הגדול של החיים החלוניים הגסים, לכח חיים אציליים נהדרים בקדושה. ע"כ רק ע"י שיהיו לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, אחרי כל התעצומה הזאת, תהיה תורת ד' בפיך,ולא מבלעדה, כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החלוני הגס של האנושיות, שאז נתבלט במצרים, היה צורך ביד חזקה, להוציא אותך ממצרים בדבר ד', כמו כן צריך להמשיך את המפעל הזה, של נצחון הקודש על החלוניות שבחיים, בכח רב וביד חזקה שעוזה וגבורתה יגלו ע"י המפעל הכביר של המצוה הזאת הנאדרה בקדושתה האותית, של התפלין, שהיא מקפת בכפילות כחה, בעזיזותה הגדולה, את המפעל עם ההשקפה, היד והעין; כי רק בכח כביר ומכופל זה אפשר להמשיך את מה שנעשה מני אז ביד חזקה.

ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה.

הכח הגורם של התמדת הרשמים הקדושים שלא יזוזו, צריך הוא שיהיה חוזר ומתגלה במועדו, באותו הפרק של הזמן, שהוכן מראש בכדי שכחו של אור הקודש יגלה בעולם. ע"י הגלותו בזמנו פועלת היא סגולתו להמשיך את הפעלת רשומו,משנה לשנה, בצורה מתקיימת, באופן שכנסת ישראל חיה היא בתדירות ברושם הקדוש של הפעולה הכבירה של יד ד' החזקה, אשר נתגלה לנו ביציאת מצרים, בלא שום הפרעה והפסק. כחו של רושם ההתמדה בא מכחה של סגולת הזמן, ומצטרפת היא סגולת המשמרת מתוך מועדה המכוון, להיות נמשכת וחוזרת, מימים ימימה, ומשנה לשנה יביע אמר, עד שתקיף הופעת הקדושה את שטף הזמנים כולם לדור דורים.

והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני, כאשר נשבע לד ולאבותיך ונתנה לך.

ארץ ישראל יש לה הסגולות החיות העליונות, של יסוד הקדושה היותר עליונה המתגלה בעולם, שיש בכחה להפך את התכן היותר רע והיותר מקולקל לטובה ולברכה.לפיכך שם הארץ היא כנען, האיש המקולקל והמקולל, אוצר הכיעור והזוהמה והשפלות האנושית, וכל אלה הנטיות השפלות נטעו באנושיות,מפני שיש אוצר חיים נעלה מאד גנוז בה דוקא אוצר אור שבמטמוני החשך, ורק הכח הנעלה,הנובע מיסוד האורה העליונה, יסוד שבועת עולמים בדבר ד', המוטבע בסגולת הארץ הפנימית, העלול להתגלות רק ע"י עם ד', הממשיכים את יסוד קדושתם מאבות העולם עד דור אחרון, זהו היסוד הבסיסי לבחירה הנפלאה של העם ושל הארץ יחדיו, המקושר מאד ביסוד התולדתי התכוני ההולך ומופיע בחיים הדוריים, לארץ ולדרים עליה, ע"פ ברית ושבועה. ועל כן נאמרה הקדמה זו של פסוק זה בכל פרטיותה: והיה כי יביאך ד' אל ארץ הכנעני, וההבאה שמה הרי היא כאשר נשבע לך, ולאבותיך, התכן היסודי שהונח בתכונת סגולת הארץ באפן בלתי משתנה בעצם, להיות לה קשר רוחני אמיץ עם האבות והבנים יחדו, והיחס של הכנעניות של הארץ כולה, - מסר ונתנה לך, בכחך למזגו, להפכו ולהעלותו אל מרום הקודש, להוציא ממסגר אסיר.

והעברת כל פטר רחם לד', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לד'.

ההתחלות הטבעיות נתונות הן בתכן החיים במורד, והירידה הזאת הוכנה מראש לשם עליה עליונה, וזוהר קודש לנצח, בקשר עם הכנעניות של הארץ, שממנה תוצאות, ע"י סגולתן של ישראל, בחבור הקודש של אבות העולם ודורות בני אל חי יחד, לפאר את החיים בפאר עליון. כמו כן הבכורה התולדתית הפועלת בחיים, הבכורה הפוטרת את הרחם, הנושאת בכחה את התכן התולדתי לכל אורך קוו בעתיד, זה הכח הנה יעבור לד', כהעברת הנחלה ממקום למקום, מערך לערך, והדבר מקיף את יסוד החי כולו, ומכניס בקרבו גם את הנפשיות של הבהמה, מצד סגולתה המפעלית, היסוד העקרי שבתולדה והמשכת החיים, הזכרים לד'.

וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה.

הדבר מתפשט עד לתחתיתה של הנפש הבהמית, גם במערכה החיצונה שלה, שאם לא תוכל היא לעלות ביסוד הקודש יש לה ערך של תמורה, ואופי של כח גורם תוכני קודש, מועילים בבנין האצילי של העולם וההויה, שזהו תכן הפדיון. ואם הכח הזה, העלול להיות כח גורם להעשיר את יסוד הקודש, לא יעשה את תפקידו, אז השללתו היא ג"כ ענין של הרחבת גבול הקודש, המשמש פעולה ודוגמא יחד. והיסוד האנושי, שעוד לא הגיע זמנו של צירופו המוחלט, עד שיהיה כחו התולדתי כבר מוכן לקידוש גבוה בהתגלות עליונה, צריך הוא שערכו יערך לפי הכח הגנוז בו, והפדיון הוא השומר את כח הקודש בתמורתו העליונה, עד בא זמנו להגלות, בכל זהרו המבהיק, ע"י סגולת "בני בכורי ישראל", אף אני בכור אתנה ועליון למלכי ארץ". ומסכם המקרא בזה את האפן של תקון העולם מצד הבהמיות החיצונה, בצורתה החיובית של הפדיון, וכל פטר חמור תפדה בשה, ואת אופנה השלילי ע"י העריפה, ואם לא תפדה וערפתו, ואת האפן של שמירת הסגולה הקדושה הפנימית, עד בא עתה ע"י הפדיון העליון, וכל בכור אדם בבניך תפדה.

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים מבית עבדים.

המצוה, המכוונת לעלה ולקדש את הכח התולדתי, של יסוד המשך החיים והדורות, מעוררת בסגולתה את לב הדורות, לכסוף לחקר התכן של כח הסגולה, הגנוזה ביסודו הגדול של הדור הישראלי, והדברים יגיעו שהבן ישאל, ויבא לידי הערה, מה זאת, מה ענין של הקדשת הבכורה בצרופיה ואפניה השונים, בהכללתה ובפרטיות קדושת הבהמה, והתנאי המותנה בקדושת פטר חמור ביחוד, וערך הפדיון והעריפה, ועל כולם ערך קדושת בכור האדם ותכן פדיונו. והתשובה תהיה : הפעולה שעשה ד' עמנו, להוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים, להעלותנו מהתכונה הגסה של מצרים, אשר בשר חמורים בשרם, ואשר העבדות היתה כ"כ קשורה עמנו, ע"י הורדת ערך החיים שלנו בכלל, אחרי שהנצוץ האלהי שלנו היה גם אז, מכח מקור מטענו, כ"כ נשגב ונעלה, וחוזק היד הזה הוא כח מתפשט על כל ערכי החיים, חיי הבהמה, בתכונתה הטהורה ובתכונתה הטמאה, וחיי האדם, בצרופו וזכוכו העליון.

ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ד'כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה. ע"כ אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה.

יודעים אנו, שיסודו של קשי הלב אשר לפרעה היה נעוץ בכח היסודי של החפץ האמיץ, אשר לכח הרע והגסות הרשעה, לעכב את מהלך החיים של האורה האלהית, שלא יאיר בעולם. כח המאון הזה, וכל קשיות הלב שלו, הוא נעוץ במעמד המהותי של משך החיים וכיעורם החשוך, שלקחה טומאת מצרים בו את החלק הראשי. והוצרך הדבר לבא בתכונה זו של מכת בכורות, של הכחשת היסוד הראשי של משך החיים הטמאים, כדי שתהיה אפשרות לפנות דרך להארת אור חיי הקודש, בתוקף החיים כולם וכל ההיקף שלהם, ממרומי אור נשמת האדם, עד שפל עומק נפש הבהמה, ויהרוג ד' כל בכור באר"מ מבכור אדם ועד בכור בהמה. על כן אני זובח לד' כל פטר רחם הזכרים, כח המפעלי שבחיים, ופתיחת נביעות הויתו, וכל בכור בני אפדה, לשמור את סגולתו העליונה של בכור האדם, עד שיתוקן עולם במלא זיוו, ויוכר כבודו מבעד לההסתרה של התמורה והפדיון, התחתיתי, שהיא מעוטה בו עדיין.

והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך. כי בחזק יד הוציאנו ד' ממצרים.

המלחמה נגד הטבע הגס, ששליטתו היא מתפשטת במלא החמריות וכחותיה היא דורשת את כל האמץ ואת כל המרץ של האדם, כל חישוף כחותיו המעשיים וההרגשיים, וכל איזור כחותיו הרוחניים העליונים. אך אז יתחבר אור הקודש, אשר בפנימיותו של האדם, עם אור העליון האלהי הממלא את כל אפסי תבל, לרומם את כל המעשים, ולתן עז לאור הקודש, לנצח על מלאכת ד', בשמים ממעל ובארץ מתחת, בחיי מלא העולמים, בחיי הזמנים, ובחיי הנשמה והגויה אשר לאדם, עדי יכון כשמש כסא ד', באור אמת ואמונת אומן, שהוא יסוד פארן של ישראל, אות החיל והחוסן של תפלה של יד, ופאר הדר הקודש, אשר שם ד' נקרא עליו, של תפלה של ראש, הממשיכים רב כח ואמץ ממקור הגבורה העליונה, ימין ד' עשה חיל.