עבודת ישראל סוכות

בפרשת אמור (ויקרא כג, מב): "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". איתא בגמרא דסוכה דף כ"ח ע"א נשים פטורים מן הסוכה, מנה״מ דת"ר אזרח זה אזרח האזרח להוציא את הנשים. פירש"י, אי הוה כתיב אזרח היה משמע כל תולדות ישראל אנשים ונשים, והאזרח בה״א אתי למעוטי נשים ע"ש.

ונבאר ע"פ דרכנו, דאם כתיב אזרח הוא אמינא לרבויי נשים כי היתה מרמזת עליהם צירוף א' זר"ח, כי א"ז מספרו ח הרומז לח' אותיות הוי"ה ואדנ"י שהם מרמזים על עלמין דדכורא ונוקבא בשילוב כנסת ישראל עם דודה, ור"ח גימטריא יצחק שהוא סוד הגבורה והצמצום, רומז ג"כ על עלמא דנוקבא, וגם אזרח עולה עולה רי"ו מספר גבורה כנ"ל, ונכללת בא"ז. והכי פירושא דקרא "אזרח"

פירוש דכר ונוקבא "ישבו בסוכות"

וא"כ גם הנשים חייבות, להכי כתב קרא "האזרח"

בה"א שמספרו רכ"א כמספר אר"ך, להורות שסוכת אר"ך מגין עלינו מעלמא אריכא וממילא שהנשים פטורות כיון שאין להם שם עלייה כנודע מדברי האריז"ל בסעודה שלישית הואיל ואין לנשים דיקנא פטורים מסעודתא דדיקנא.

ואם יקשה לך מאי שנא גבי יוה"כ דכתיב תענו את נפשותיכם האזר״ח בה״א ואפ״ה נשים חייבות להתענות והוקשה אשה לאיש כדאיתא בגמרא אע״ג דעלייה ביוה״כ ג"כ לבחי' אר"ך וכנרמז במלת האזר"ח במספרו, י״ל עפ״י דברי האריז״ל בכוונות בתפלת נעילה כי ביוה"כ יש עלייה גם לנוקבא בדיקנא ע"ש, וממילא שיש להם להתענות, דוק והבן:

* * *

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וְכַפּוֹת תְּמָרִים"

(ויקרא כג, מ). איתא בגמרא דסוכה (סוכה מב, ב) לולב ששה ושבעה, פירוש כשחל בשבת ניטל רק ששה דלא דחי שבת. ופריך אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת, אמר רבה גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים וכו', יום ראשון דמדאורייתא דחי שבת, ופריך אי הכי האידנא נמי, ומשני אנן לא ידעינן בקביעא דירחא, ופריך אינהו דידעו בקביעא דירחא לידחו וכו', ומשני כיון דאנן לא ידעינן ולא דחו לדידהו נמי לא דחי, ופרש"י הטעם משום לא תתגודדו. והגם דתירוץ זה בגמרא קאי על ערבה עי"ש בתוספות (מג.) בד"ה אינהו דידעו בקביעא דירחא, מסקי שם דבמסקנא קאי האי תירוצא גם אלולב וכנ"ל. והנה תיוהא קא חזינא מה שאמרו בגמרא בלשון דחי שבת, וכן הברטנורא העתיק לשון דחיית שבת אצל נטילת לולב שאין בו שום מלאכה רק טלטול בעלמא ואסור רק מספק שמא יעבירנו, ומה שייכות לשון דחיית שבת בנענוע זה, כיון דבשעת הנענוע לא עביד מידי:

ונראה לבאר על פי שורשו וסודו הידוע ליודעי חן, דהנה בלולב ומיניו אנו עושין היחוד על פי הנענוע, כי הלולב רומז על צדיק חי עלמין שבעוונותינו הרבים הוא נפרד מבחינת מלכותו. וזה שאנו מראין בהולכה שהוא נשא ומרומם מבחינת מלכותו. ואנו מיחדין אותו בהובאה דרך זיווג ויחוד כנזכר בזוהר הקדוש פרשת תצוה ובכוונות, לפי זה שעל כל פנים בשעת הולכה שרומז שאין היחוד אז אלא בשעת הובאה, יש לומר דזה ניחא כשחל יו"ט להיות בחול, ואז היחוד נעשה רק על ידי מעשינו כידוע בכוונות יו"ט, אבל ביום שבת כי קודש הוא ומקודש ועומד הוא והיחוד נעשה ממילא, אם כן אין להוליך הלולב להראות ח"ו פירוד וקיצוץ על כל פנים בשעת הולכה אשר לא כדת, ולכן ניחא הלשון דלא דחי שבת כי יש דחייה ברותניות הקדושה על ידי הולכה כנ"ל, ודברי חכמים כדרובונות וחכמות צפונות:

וכל זה הענין הוא בגבולין הוה דחיית שבת כענין מלאכת סותר שהוא מל"ט מלאכות דעל ידי הולכה סותר היחוד ובנין ושילוב העולמות המיוחדים ממילא. אבל במקדש ובבית תפארתנו שהיה לאל ידינו לעשות יחודים נשגבים גבוהים מעל גבוה רשאים ליטול הלולב גם בשבת. הגם דבשעת ההולכה הוא כמפריד היתוד וסותר, מכל מקום כיון דבשעת הובאה היינו יכולים לעשות יחודים נפלאים ורמים יותר, הרי חשוב ההולכה שעשינו דהוה סותר כנ"ל כסותר על מנת לבנות שלא במקומו, כי הבנין והיחוד אחר הסתירה הוא במקום אחר גבוה מעל גבוה, וקיימא לן בפרק במה מדליקין (שבת לא, ב) דסותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוה סותר. לכן במקדש היו נוטלין הלולב ומוליכין וסותרים כדי לבנות על ידי הובאה יחוד אחר שלא במקומו הראשון רק יותר גבוה ונשא. אבל בגבולין שכל התיקון על ידי ההובאה לא יהיה רק לעשות היחוד במקומו הראשון כמו שאנו עושין ביו"ט. וכשחל בשבת שהיתוד ממילא, כי הוא יום מכובד, אסור לסתור על ידי ההולכה, כי הוה כסותר על מנת לבנות במקומו, כי הוא היחוד שכבר היה שלא על פי מעשינו ולהכי לא דחי שבת:

ועתה נבאר איך נרמזו הסודות בדברי התלמוד הקדושים, דלזה אמר רבה הטעם שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, רומז דכיון דבשעת הולכה על כל פנים יש איזה פירוד בין חי העולמים ובין מלכותו ח"ו, יש לחוש שלא יתאחזו החיצונים וטורי דפרודא, וזה פירוש שמא יעבירנו ד' אמות, להמלכות הנאחזות בד' אמותיו תנה"י ויעבירה בר"ה הם רשות דרבים דשו בה וטורי דפרודא, ואפשר עוד לומר, כי זה רומז אמרם במקדש דבקיאי בקביעא דירחא, כי המלכות נקרא ירח כנודע מזוה"ק, ושם היו בקיאין בקביעתה, פירוש שהם היו יכולים בקדושתם לקבוע אותה במסמרות הקדושה ולשמרה מכל פגע אפילו בשעת הפירוד בשעת ההולכה, כי שם היו בני עליה וחכמים נפלאים ומשרתים קדושים להבורא יתברך עד אין ערך. אבל אנן דלא ידעינן בקביעותה בעונותינו הרבים גבר עלינו מה שהיה ואנו מקווים שיחזור ויתיחד במהרה ועינינו כלות לזה יומם ולילה. ואז אם חל בשבת איננו רשאים להפריד היחוד, כי אין המלכות אתנו בחזקת שימור. ועל זה פריך הגמרא אינהו דידעי בקביעא דירחא האידנא נמי לידחו כנ"ל, ומשני כיון דאנן לא ידעינן אינהו נמי לא דתי, פירוש כיון דרובן של ישראל הם בחוצה לארץ מפוזר ומפורד, ובכל צרתם לו צר כתיב (ישעיה סג, ט), שהמלכות עמנו בכל מקום שאנחנו גולים. לכן אפילו שיש כח ביד בני ישראל שבארץ ישראל לקבוע המלכות בקדושת ארץ ישראל, והם בקיאין בקביעא דירחא, מכל מקום אזלינן בתר רובא, אלו הן הגולים, ולא דחי שבת, עד שהשי"ת יקבץ נדחינו ולהתחבר השושנה העליונה עם דודה באהבה ואחוה וריעות לעד ולנצח נצחים אמן:

* * *

"בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד"

(ויקרא כד, ח). דהנה חתן בשבעת ימי המשתה אם יש שם פנים חדשות חייב בכל סעודה לברך שבע ברכות, וגם בשבת ויום טוב לדעת הפוסקים (שולחן ערוך אבן העזר סב, ח) דוקא בשני הסעודות אבל לא בסעודה שלישית דשבת, והרמ"א פסק דאפילו בסעודה שלישית מברכין על פי שנהגו כן עי"ש. והסברא נותנת כדבריו, דממה נפשך אם השבת הוה כפנים חדשות בסעודת שחרית אף על גב דהיה גם כן קדושת שבת פנים חדשות בליל שבת, מכל מקום אמרינן כל סעודה קדושתה אחריתי היא, וכמבואר בדברי האריז"ל ובספרי קבלה כי בלילה העליה למלכות ובשחרית לצדיק יסוד עולם, לכן מהראוי לברך גם בסעודה ג' שיש בו עליה לכתר עליון כנודע. ולולא דמסתפינא הייתי אומר על חג הסוכות, כשאירע לחתן בתוך שבעת ימי המשתה מברך כל יום ויום שבע ברכות, משום דכל יומא קדושה באנפיה נפשיה הוא, כי אושפיזא דיומא דא איננו אושפיזא דיומא אחרא כנודע והבן:

ונחזור לענין, דכן אנחנו נוהגים להתפלל תפלה עם שבע ברכות שמ"ע לפני כל סעודה בסוד שבע ברכות כנודע. וזהו סוד לחם הפנים שערכו בשבת, לפי שאז פנים חדשות כנ"ל. וסוד פנים רומז אף על גב דלית אתר פנוי מיניה כל פנים שהוא פונה אינו אלא לישראל. וכן לעומתו כל הפנים שלנו וכל מחשבותינו יהיו בלתי לה' לבדו לעובדו. וזה שפירש רש"י שהיה ללחם פנים מכל צד, כי צד הוא מלשון מחשבה, מלשון "ואשר לא צדה", הקדוש ממורנו ורבינו ספר נועם אלימלך בפרשה זאת בפסוק עי"ש. רק שצריך כל אדם להכין עצמו בימי החול ולהתבודד עם קונו ולטהר ולקדש כדי שיהיה בשבת קודש השלהבת עולה מאליה, וזה נקרא בזוה"ק שבתון דחול. וזה רמז הכתוב ביום השבת ביום השבת, כפלים. לרמז כי חול מכין לשבת כנ"ל: