עבודת הקרבנות/סדר הרמת הדשן

כא

אחר שהעמידו אנשים לעשות חביתין^[1] כשהגיע^[2] עת תרומת הדשן^[3] מי שזכה בפייס לתרום את המזבח היה הולך^[4] בצניעות^[5] לבדו^[6] לאור המערכה^[7] עד שהיה מגיע למקום הכיור שהוא בין האולם לכבש והיה מעלה הכיור מן הבאר^[8] שתחת הכיור. (רמב״ם פ״י הל׳ י״א מהל׳ תמידין):

ביאור

^ חביתין. החביתין היו עושין קודם עלות השחר אחר שהיו מבלשין כלי העזרה:
^ כשהגיע. לדעת הרמב״ם פ״ב הלי״א מהל׳ תמידים היה הרמת הדשן בכל יום אחר שעלה עמוד השחר דילפינן (זבחים פ״ו יומא כ׳) מדכתיב (ויקרא ו׳) בהרמת הדשן היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה אינו יודע שעד הבוקר קרוי לילה ומה תלמוד לומר עד הבוקר תן בוקר לבקרו של לילה ר״ל תן השכמה לבוקר של לילה ובוקר של לילה הוא עלות השחר לומר שאין צריך להקטר מהשכמה ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בוקר ע"כ הוא חצות הלילה הלכך כיון שכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי שעה הלכך בכל יום דבכל השנה דלא נפישי קרבנות ורב להם היום בקריאת הגבר סגי ביוהכ״פ דאיכא חולשא דכ״ג שהרי עליו מוטל כל עבודת היום מתחיל הרמת הדשן מחצות וברגלים דנפישי קרבנות ורב הדשן במקום המערכה שצריך להעלות את הדשן לתפוח לאחר הפרשה הלכך צריך להקדים מאשמורה ראשונה (למשמעות הרבה ראשונים היה תרומת הדשן בלילה. מאירי. וכן בס׳ הר המוריה. וכן משמע מסוגיא):
^ עת תרומת הדשן. שהיא מ״ע בכל יום כדכתיב (ויקרא ו') והרים את הדשן. היה גבר אחד ממונה להכריז בקול עמדו כהנים לעבודתכם:
^ הולך. היה הולך בצניעות בפקודת ראש הבית אב שהזהירו ואמר לו הזהר שלא תגע בכלי שרת שהוא המחתה עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור ואף שהנגיעה בכלי שרת קודם הקידוש אינה אלא זהירות בעלמא מ״מ שמא אגב חביבותא ישכח ויעבוד בלא קידוש (ת״י):
^ בצניעות. מדלא קידש ידיו ורגליו עדיין:
^ לבדו. שאין איש אחר הולך עמו דבין האולם ולמזבח ובין האולם ולכבש אין אדם רשאי לכנס רק לצורך העבודה והרי הכיור עומד בין האולם לכבש וא״כ איך יכנס אדם לשם והרי אינו רשאי לעבוד עבודה עדיין קודם שיתרם זה את המזבח ורק לכנס לשם כדי לקדש ידיו לצורך עבודה שיוכל לעבוד מיד אחר קידוש ידיו ורגליו שרי (ת״י ומפרש):
^ לאור המערכה. מדהיה מתקרב בהילוך סמוך אצל המערכה א״צ אור הנר ולא היו רואין אותו כשהיה מהלך לפי שהיה מצד אחר של הכבש במזרחו וגובה הכבש היה מפסיק:
^ מן הבאר. כי בן קטין כ״ג עשה גלגל שתלו בו הכיור בחבל ועל ידו משקעין הכיור בלילה אל תוך הבאר כדי שישקו המים שבכיור למי המעין ועי״ז לא יפסלו המים שבכיור בלינה ועשו הגלגל באופן שישמע קול גדול בעת שיעלו הכיור כדי שישמעו הכהנים ויכינו את עצמן לסלק את הדשן מהמזבח ופלוגתא (בזבחים כ״א) דאיכא מ״ד דבערב היו משקעין ואיכא מ״ד דבעת קידוש ידים ורגלים היו משקעין קודם עליות השחר וכשהיו שומעין קול עליות הכיור הכינו לעבודה דמיד אחר שיתרום זה את הדשן היו מקדשין ידיהם ורגליהם וסלקו הדשן מהמזבח לתפוח:

כב

בהכיור צריך להיות שיעור מים לא פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כהנים שנא׳ ורחצו ממנו (א) משה אהרן ובניו.^[1] (רמב״ם פ״ה הלי״ג מהל׳ ביאת מ׳):

ביאור

^ משה אהרן ובניו. משה אהרן תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים ואע״ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידרש ועיין ברמב"ם שם דגרס פנחס במקום משה ועיי׳ בכ"מ שם. ועיי׳ זבחים (י״ט ע״ב כ״א) רש״י ושמ״ק (ועיי' שם ק״א ע״ב) [והשיעור מים לד׳ כהנים אם צריך רביעית לכל אחד או די בפחות משיעור זה ועיין זבחים כ״ב ע״א בתוס׳ ד״ה בין שאין וכו׳ ועיי׳ במנחת חינוך שמסתפק בזה עיי״ש במצוה קידוש ידור״ג:

כג

מ״ע על כל כהן שבא לעבוד עבודה שיקדש ידיו ורגליו מן הכיור ואח״כ יעבוד שנא׳ (שמות ל׳) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם (שם פ״ה הל׳ א׳ מהל׳ ביא״מ):

כד

וכן היה מעשה הקידוש. פותח דד הכיור^[1] ומניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושוחה^[2] ומשפשף^[3] היד על גבי הרגל מן המים היוצאים מן הכיור^[4] והרחיצה יהיה ידיו ורגליו כאחת בחדא רחיצה כדכתיב ורחצו^[5] והרחיצה הוא מעומד^[6] דכתיב בקידוש (שמות ל׳) או בגשתם אל המזבח לשרת איתקש קידוש לשירות מה שירות מעומד דכתיב לעמוד לשרת אף קידוש מעומד:

ביאור

^ דד הכיור. דמשם המים יוצאין והיה בו י״ב דדין כדי שיוכלו לקדש ממנו י׳׳ב כהנים בבת אחת:
^ שוחה. דצריך להיות הרחיצה מעומד בלי סמיכה מן הצד ואי אפשר בלי שחיה (תוס׳ י״ט ד״ה וליתב):
^ ומשפשף . וזהו הקידוש והרחיצה במה שמשפשף בידו הימנית על גבי רגלו הימנית ובידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית:
^ מן הכיור. וה״ה דמן שאר כלי שרת מותר לקדש (שם פ״ה הל״י) דאמרינן בזבחים (כ״א ע״ב) דכתיב ורחצו לרבות כלי שרת אלא המצוה מן מי הכיור לכתחלה. והרחיצה צריך דוקא מן דד הכיור ולא להכניס ידיו אל תוך הכלי לקדש דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו ולא בתוכו שיכניס ידיו ורגליו לתוך הכיור ויקדש:
^ ירחצו. (עיין רש"י זבחים י"ט):
^ מעומד. בחדא רחיצה ולא בזה אחר זה ולא יהיה דבר חוצץ על ידיו ורגליו בשעת קידוש ומסתברא דלא יהיה חציצה בין רגליו לבין הרצפה בשעת קידוש דומיא דשירות וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש (שם הל׳ ט״ז). ושיעור מקום היד והרגל בקידוש ביד כל פיסת היד עד מקום חיבור היד והזרוע [והוא הפרק שמתחבר פיסת היד עד הקנה והוא המתחלת פרק של סוף פיסת היד והוא הקנה המגיע עד האלבייגין כן מבואר בהרשב״א דברי רש״י דחולין וכן הביא הים של שלמה בחולין בשם הסמ״ג (ועיי׳ רש״י בחולין ק״ו ות״י) (ערכין י״ט) והרמב״ם לא הביא דין זה:

כה

אחר שקידש ידיו ורגליו לוקח מחתת הכסף^[1] ועולה עם המחתה לראש המזבח^[2] ומפנה^[3] את הגחלים אילך ואילך וחותה^[4] מלא המחתה מן הגחלים^[5] שנתאכלו מאברי העולה בלב האש כדכתיב (ויקרא ו׳) והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ויורד^[6] למטה לארץ^[7] והופך פניו לצפון^[8] והולך למזרח הכבש^[9] עשר אמות כלפי הצפון^[10] וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה^[11] במקום אחד בנחת דכתיב ושמו אצל המזבח. (רמב״ם פ״ב הל׳ י״ג מהל' תמיומו״ס) רחוק הכבש שלשה טפחים והוא המקום שנותנין שם מוראות העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה^[12] כדכתיב אצל המזבח סמוך למזבח (ספרא ו' ובהראב״ד שם):

ביאור

^ מחתת הכסף. שהיתה נתונה בין כבש למזבח במערבו של כבש:
^ לראש המזבח. והיה עולה דרך צד מזרחו של כבש שהוא צד מזרח העזרה והוא צד ימין להעולה דהכבש היה ארכו ל״ב אמה ורחבו ט׳׳ז אמה והכבש היתה נתונה באמצע המזבח בצד דרום של העזרה והמזבח היה בצד דרום ארוך ל״ב אמה נמצא משך המזבח מצד מזרח חוץ לכבש ח' אמות וכן מצד מערב והתורם היה הולך בהכבש בהצד הסמוכה לימין העולה (מפרש):
^ ומפנה. [וכתב בסדר יעב״ץ דנראה דהיה מברך עליה וכן כל העוסקין בתמיד כעבודה גמורה] מתחלה פונה את הגחלים שנתהוו מהעצים של המערכה אילך ואילך לצדדי המזבח:
^ וחותה. מלא המחתה ולא פחות מאומד הקומץ [יומא כ״ד וילפינן זה שם מדכתיב (ויקרא ד׳) בקומץ המנחה והרים ממנה בקומצו ונאמר לעיל בתרומת הדשן והרים מה במנחה ההרמה היה לא פחות משיעור קומץ אף כאן לא יפחת במאומד משיעור קומץ] ומה שהשמיט הרמב״ם דין זה הוא מדלא חשיב קומץ זה במשנה מנחות (ק״ו ע״ב) מן החמשה קמצים ועיי׳ במל״מ שם פ״ב הלי״ב] ודע שכל דבר שהוא עבודה ונאמר בו כהונה צריך להיות דוקא בימין (זבחים כ״ד) (רמב״ם פ״ה מהל׳ ביא״מ הלי״ח אבל יש דברים, דאין מעכבים כפרה שכשר בדיעבד בשמאל עיי״ש) ואם רצה להוסיף מוסיף דהא ליכא למימר דוקא בקומץ ידיו דהא לא אפשר לפשט ידיו ברמץ גחלים רותחות לקמוץ:
^ מן הגחלים. שלא היה חותה מהגחלים שנעשה מהעצים אלא מהגחלים שנתאכלו מאברי העולה המאוכליות הפנימיות שנעשה מהאברים גחלי׳ מהדשן שלהם היה חותה בהמחתה (פי׳ הריטב״א) וכן הוא בתו״כ פ׳ צו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה יכול עצים (ר״ל יהיה מרים גחלי עצים) ת״ל עולה אי עולה יכול אברי עולה שלמים ת״ל אשר תאכל האש הא כיצד חותה מן המאכלות הפנימיות ויורד וכן הוא בהתורה והמצוה שם וכן משמע ביומא ברש״י ד״ה וכתוב אחד כו׳ אבל הראב״ד בתו״כ שם פי׳ דגם מגחלי עצים היה מרים:
^ ויורד. ממזרחו של כבש דרך אשר בא אל המזבח בה ישוב:
^ על הרצפה למקום שכלה הכבש:
^ והופך פניו לצפון. ר״ל לא היה מהלך כדרכו דרך מזרח לצאת חוץ לעזרה אלא הופך פניו לצפון העזרה דהיינו צד דרום המזבח אל מקום הפנוי של הח׳ אמות שהיה עודף אורך המזבח בצד מזרח על רוחב הכבש:
^ למזרח הכבש. ר״ל היה מהלך למזרחו של כבש אצל הכבש בקרקע העזרה סמוך לכבש והלך כעשר אמות ממקום שכלה תחתית הכבש אל צד דרום של המזבח ועדיין היה כעשרים אמות רחוק מן המזבח:
^ כלפי הצפון. של העזרה:
^ הרצפה. ושם היה נבלע המוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודשן מזבח החיצון לא היה נבלע במקומו דכן משמע (בכריתות ו׳) ושמו מלמד שטעונין גניזה (מפרש) ובסדר יעב״ץ כתב דגם דשן מזבח החיצון היה נבלע וכשפסק הנס טעון גניזה. וברש״י שם אין הכרע ועיין (תמורה ל"ד):
^ והמנורה. והא דנותנין במזרח הכבש ילפינן (בספרא ויקרא ו') דכתיב במוראת העוף והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן ילפינן שם אצל המזבח סמוך למזבח קדמה למזרחו של כבש ומה שהיה נותן הדשן רחוק מהמזבח עשרים אמה אע״ג דלאו אצל המזבח הוא מפני דכתיב במוראת העוף והשליך אל מקום הדשן ואמרו חז״ל דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמה:

כו

ראוהו^[1] אחיו הכהנים שירד זה שתרם את המזבח מיד רצו^[2] הכהנים ובאו^[3] להכיור ומקדישין ידיהם ורגליהם מן הכיור בזריזות כאופן שקידש התורם^[4] והיו נוטלין מן לשכת הכלים^[5] את המגרפות^[6] ואת הצינורות^[7] ועולין^[8] לראש המזבח וכל אברי העולה ואמורי^[9] הקרבנות שלא נתאכלו^[10] כל הלילה מחזירין^[11] אותם לצדדי המזבח ואם אין הצדדין מחזיקין סודרים אותם בכבש^[12] כנגד הסובב ואח״כ גורפין^[13] את הדשן במגרופות מכל צדדי המזבח ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח^[14] וגורפין^[15] אותה הערימה בפסכתר^[16] ומורידין את הפסכתר עם הדשן למטה (רמב״ם פ״ב הלי״ג מהל׳ תמידין):

ביאור

^ ראוהו. לאחר שתרם את הדשן וירד מן הכבש ונתקרב אצלם אצל הרוח שהם עומדים (מפרש):
^ מיד רצו. להכיור דביני ביני כבר הניח התורם את הגחלים במזרח הכבש ומדהיו רבים לא היה אפשר להם לילך בצניעות בלי המולה כהתורם להכי נכון טפי שירוצו ולא ישהו הרבה בלא קידוש בין האולם למזבח:
^ ובאו. הואיל והורשו לקדש ידיהם ורגליהם כמו כן לצורך עבודה רשאים ללכת בין אולם ולמזבח עד בואם להכיור:
^ עיין מה שכתבתי בסימן כ"ד:
^ מן לשכת הכלים . מסתברא שאלו הכלים שם היו מונחים ומקום לשכת הכלים כתב הת״י פ"ג אות כ״ה בתמיד דאפשר דלשכת הכלים היו באותן ל״ח לשכות שהיו סביב לכותלי ההיכל (במידות פ״ד מ״ה):
^ המגריפות. יעים עשויין כמין שופלין לחתות בהן הדשן לפנותן לתפוח:
^ הצינורות. הוא מזלגות לתחוב בהן את האברים שלא נתאכלו באש ולסלקן:
^ ועולין. אבל קודם תרומת הדשן לא היו יכולים לעשות לפי שצריך התורם להרים את הדשן קודם שיפנו את הדשן לתפוח:
^ ואמורים. והחלבים דגם החלבים בכלל האמורים:
^ שלא נתאכלו. ולא נשרפו ונעשו דשן:
^ מחזירין. תוחבין אותן בצינורות מניחין אותן בצדדי האש שיניחו שם עד אחר שיסדרו המערכה החדשה ויחזירם (כסוף פ״ג דתמיד ת״י):
^ בכבש. ר״ל יסדרם ע״ג הכבש שכנגד הסובב או על גב הסובב גופא (כן הוא בספרא פ׳ צו פסוק ג׳ שהיו מסדרין גם על הסובב אם אין הכבש מחזיק. הרא״ש והרשב״א] דשם הוא למעלה מחצי גבהו של מזבח והוה ליה כאלו נשארו ע"ג המזבח רק צריך שיניח סמוך לכבש כדי שיהיה נוח לחזור וליטלן משם להחזירן למערכה (כפ״ב מ״ה דתמיד) אבל ביסוד לא הניחום דשם הוא חצי התחתון של מזבח והוי ליה כמורידין מן המזבח ואסור (תוס׳ יומא מ״ה ע״ב ת״י):
^ גורפין. אחר שסלקו האברים שלא נתאכלו לצדדי המזבח או לסובב היו גורפין במגרפות שבידם את הדשן אל התל שבאמצע המזבח:
^ התפוח. הוא כמין כרי גדול של אפר שבאמצע המזבח עגול כמו תפוח:
^ וגורפין כשהיו אפר רב כ״כ שלא היו יכולין לסדר המערכות מאפס מקום כדאמרינן לקמן וראשי גיזרין היו נוגעין בתפוח אז היו מוציאין האפר לחוץ לעיר למקום צנוע ונקי כדכתיב (ויקרא ו') והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה:
^ בפסכתר. הוא קערה גדולה המחזיק ט״ו סאין וב' שלשלת היו בפסכתר בשני קצותיו אחת שהוא מושך בה ויורד ואחת שהוא אוחז בה מלמעלה בשביל שלא תתגלגל וכן היה סדר הגריפה כהן אחד היה עומד למעלה על המזבח ואוחז בפסכתר וממלא דשן וכשנתמלא אז אוחז בשלשלת ומשלשלו מעט מעט למטה וכהן אחד שעומד למטה אוחז בשלשלת השני למושכו למטה באופן שיהיה הפסכתר נשמט לאט לאט למטה ביושר דרך הכבש ולא תתגלגל בפעם אחת מהר למטה וישפך הדשן וכשהורידוהו למטה והריק את הפסכתר אח״כ חוזר העליון ומושכו לעצמו למעלה בהשלשלת למלאותו עוד הפעם:

כז

וכל מי שירצה מן הכהנים^[1] ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוצייא חוץ לעיר לשפך הדשן במקום נקי וצנוע ושאין הרוחות מנשבות בו ולא חזירים גורפים אותו ולא יפזרנו שם אלא מניחו במקום אחת^[2] כדכתיב (ויקרא ו') והוציא הדשן אל מחוץ למחנה (רמב״ם הלי״ד מפ״ב מהל׳ תמיומו״ס):

ביאור

^ וכל מי שירצה מן הכהנים. ימלא את הדשן שהורידו התורמים למטה לתוך כלי והוציאו הדשן לחוץ לעיר בלא פיוס אלא כל הרוצה ומעולם לא נתעצלו הכהנים להוציא את הדשן ואף שהוצאות הדשן לחוץ לעיר אין מלאכה נכבדה דמשום הכי לא הפיסו עליה אפ״ה לא נתעצלו בה אלא ברגלים לא היו מדשנין את הדשן מהתפוח להוציא חוץ לעיר מפני שהוא נוי להמזבח שיהא נראה שהקריבו עליו קרבנות הרבה:
^ במקום אחת. כן הוא ברמב״ם אבל הראב״ד משיג דהדרש ושמו אצל המזבח דדרשינן (בתמורה ל״ד) ושמו בנחת ושמו שלא יפזר הוא נאמר בהרמת הדשן לא בהוצאות הדשן:

[1] חביתין. החביתין היו עושין קודם עלות השחר אחר שהיו מבלשין כלי העזרה:

[2] כשהגיע. לדעת הרמב״ם פ״ב הלי״א מהל׳ תמידים היה הרמת הדשן בכל יום אחר שעלה עמוד השחר דילפינן (זבחים פ״ו יומא כ׳) מדכתיב (ויקרא ו׳) בהרמת הדשן היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה אינו יודע שעד הבוקר קרוי לילה ומה תלמוד לומר עד הבוקר תן בוקר לבקרו של לילה ר״ל תן השכמה לבוקר של לילה ובוקר של לילה הוא עלות השחר לומר שאין צריך להקטר מהשכמה ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בוקר ע"כ הוא חצות הלילה הלכך כיון שכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי שעה הלכך בכל יום דבכל השנה דלא נפישי קרבנות ורב להם היום בקריאת הגבר סגי ביוהכ״פ דאיכא חולשא דכ״ג שהרי עליו מוטל כל עבודת היום מתחיל הרמת הדשן מחצות וברגלים דנפישי קרבנות ורב הדשן במקום המערכה שצריך להעלות את הדשן לתפוח לאחר הפרשה הלכך צריך להקדים מאשמורה ראשונה (למשמעות הרבה ראשונים היה תרומת הדשן בלילה. מאירי. וכן בס׳ הר המוריה. וכן משמע מסוגיא):

[3] עת תרומת הדשן. שהיא מ״ע בכל יום כדכתיב (ויקרא ו') והרים את הדשן. היה גבר אחד ממונה להכריז בקול עמדו כהנים לעבודתכם:

[4] הולך. היה הולך בצניעות בפקודת ראש הבית אב שהזהירו ואמר לו הזהר שלא תגע בכלי שרת שהוא המחתה עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור ואף שהנגיעה בכלי שרת קודם הקידוש אינה אלא זהירות בעלמא מ״מ שמא אגב חביבותא ישכח ויעבוד בלא קידוש (ת״י):

[5] בצניעות. מדלא קידש ידיו ורגליו עדיין:

[6] לבדו. שאין איש אחר הולך עמו דבין האולם ולמזבח ובין האולם ולכבש אין אדם רשאי לכנס רק לצורך העבודה והרי הכיור עומד בין האולם לכבש וא״כ איך יכנס אדם לשם והרי אינו רשאי לעבוד עבודה עדיין קודם שיתרם זה את המזבח ורק לכנס לשם כדי לקדש ידיו לצורך עבודה שיוכל לעבוד מיד אחר קידוש ידיו ורגליו שרי (ת״י ומפרש):

[7] לאור המערכה. מדהיה מתקרב בהילוך סמוך אצל המערכה א״צ אור הנר ולא היו רואין אותו כשהיה מהלך לפי שהיה מצד אחר של הכבש במזרחו וגובה הכבש היה מפסיק:

[8] מן הבאר. כי בן קטין כ״ג עשה גלגל שתלו בו הכיור בחבל ועל ידו משקעין הכיור בלילה אל תוך הבאר כדי שישקו המים שבכיור למי המעין ועי״ז לא יפסלו המים שבכיור בלינה ועשו הגלגל באופן שישמע קול גדול בעת שיעלו הכיור כדי שישמעו הכהנים ויכינו את עצמן לסלק את הדשן מהמזבח ופלוגתא (בזבחים כ״א) דאיכא מ״ד דבערב היו משקעין ואיכא מ״ד דבעת קידוש ידים ורגלים היו משקעין קודם עליות השחר וכשהיו שומעין קול עליות הכיור הכינו לעבודה דמיד אחר שיתרום זה את הדשן היו מקדשין ידיהם ורגליהם וסלקו הדשן מהמזבח לתפוח:

[9] משה אהרן ובניו. משה אהרן תרין ובניו תרין שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים ואע״ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידרש ועיין ברמב"ם שם דגרס פנחס במקום משה ועיי׳ בכ"מ שם. ועיי׳ זבחים (י״ט ע״ב כ״א) רש״י ושמ״ק (ועיי' שם ק״א ע״ב) [והשיעור מים לד׳ כהנים אם צריך רביעית לכל אחד או די בפחות משיעור זה ועיין זבחים כ״ב ע״א בתוס׳ ד״ה בין שאין וכו׳ ועיי׳ במנחת חינוך שמסתפק בזה עיי״ש במצוה קידוש ידור״ג:

[10] דד הכיור. דמשם המים יוצאין והיה בו י״ב דדין כדי שיוכלו לקדש ממנו י׳׳ב כהנים בבת אחת:

[11] שוחה. דצריך להיות הרחיצה מעומד בלי סמיכה מן הצד ואי אפשר בלי שחיה (תוס׳ י״ט ד״ה וליתב):

[12] ומשפשף . וזהו הקידוש והרחיצה במה שמשפשף בידו הימנית על גבי רגלו הימנית ובידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית:

[13] מן הכיור. וה״ה דמן שאר כלי שרת מותר לקדש (שם פ״ה הל״י) דאמרינן בזבחים (כ״א ע״ב) דכתיב ורחצו לרבות כלי שרת אלא המצוה מן מי הכיור לכתחלה. והרחיצה צריך דוקא מן דד הכיור ולא להכניס ידיו אל תוך הכלי לקדש דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו ולא בתוכו שיכניס ידיו ורגליו לתוך הכיור ויקדש:

[14] ירחצו. (עיין רש"י זבחים י"ט):

[15] מעומד. בחדא רחיצה ולא בזה אחר זה ולא יהיה דבר חוצץ על ידיו ורגליו בשעת קידוש ומסתברא דלא יהיה חציצה בין רגליו לבין הרצפה בשעת קידוש דומיא דשירות וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש (שם הל׳ ט״ז). ושיעור מקום היד והרגל בקידוש ביד כל פיסת היד עד מקום חיבור היד והזרוע [והוא הפרק שמתחבר פיסת היד עד הקנה והוא המתחלת פרק של סוף פיסת היד והוא הקנה המגיע עד האלבייגין כן מבואר בהרשב״א דברי רש״י דחולין וכן הביא הים של שלמה בחולין בשם הסמ״ג (ועיי׳ רש״י בחולין ק״ו ות״י) (ערכין י״ט) והרמב״ם לא הביא דין זה:

[16] מחתת הכסף. שהיתה נתונה בין כבש למזבח במערבו של כבש:

[17] לראש המזבח. והיה עולה דרך צד מזרחו של כבש שהוא צד מזרח העזרה והוא צד ימין להעולה דהכבש היה ארכו ל״ב אמה ורחבו ט׳׳ז אמה והכבש היתה נתונה באמצע המזבח בצד דרום של העזרה והמזבח היה בצד דרום ארוך ל״ב אמה נמצא משך המזבח מצד מזרח חוץ לכבש ח' אמות וכן מצד מערב והתורם היה הולך בהכבש בהצד הסמוכה לימין העולה (מפרש):

[18] ומפנה. [וכתב בסדר יעב״ץ דנראה דהיה מברך עליה וכן כל העוסקין בתמיד כעבודה גמורה] מתחלה פונה את הגחלים שנתהוו מהעצים של המערכה אילך ואילך לצדדי המזבח:

[19] וחותה. מלא המחתה ולא פחות מאומד הקומץ [יומא כ״ד וילפינן זה שם מדכתיב (ויקרא ד׳) בקומץ המנחה והרים ממנה בקומצו ונאמר לעיל בתרומת הדשן והרים מה במנחה ההרמה היה לא פחות משיעור קומץ אף כאן לא יפחת במאומד משיעור קומץ] ומה שהשמיט הרמב״ם דין זה הוא מדלא חשיב קומץ זה במשנה מנחות (ק״ו ע״ב) מן החמשה קמצים ועיי׳ במל״מ שם פ״ב הלי״ב] ודע שכל דבר שהוא עבודה ונאמר בו כהונה צריך להיות דוקא בימין (זבחים כ״ד) (רמב״ם פ״ה מהל׳ ביא״מ הלי״ח אבל יש דברים, דאין מעכבים כפרה שכשר בדיעבד בשמאל עיי״ש) ואם רצה להוסיף מוסיף דהא ליכא למימר דוקא בקומץ ידיו דהא לא אפשר לפשט ידיו ברמץ גחלים רותחות לקמוץ:

[20] מן הגחלים. שלא היה חותה מהגחלים שנעשה מהעצים אלא מהגחלים שנתאכלו מאברי העולה המאוכליות הפנימיות שנעשה מהאברים גחלי׳ מהדשן שלהם היה חותה בהמחתה (פי׳ הריטב״א) וכן הוא בתו״כ פ׳ צו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה יכול עצים (ר״ל יהיה מרים גחלי עצים) ת״ל עולה אי עולה יכול אברי עולה שלמים ת״ל אשר תאכל האש הא כיצד חותה מן המאכלות הפנימיות ויורד וכן הוא בהתורה והמצוה שם וכן משמע ביומא ברש״י ד״ה וכתוב אחד כו׳ אבל הראב״ד בתו״כ שם פי׳ דגם מגחלי עצים היה מרים:

[21] ויורד. ממזרחו של כבש דרך אשר בא אל המזבח בה ישוב:

[22] על הרצפה למקום שכלה הכבש:

[23] והופך פניו לצפון. ר״ל לא היה מהלך כדרכו דרך מזרח לצאת חוץ לעזרה אלא הופך פניו לצפון העזרה דהיינו צד דרום המזבח אל מקום הפנוי של הח׳ אמות שהיה עודף אורך המזבח בצד מזרח על רוחב הכבש:

[24] למזרח הכבש. ר״ל היה מהלך למזרחו של כבש אצל הכבש בקרקע העזרה סמוך לכבש והלך כעשר אמות ממקום שכלה תחתית הכבש אל צד דרום של המזבח ועדיין היה כעשרים אמות רחוק מן המזבח:

[25] כלפי הצפון. של העזרה:

[26] הרצפה. ושם היה נבלע המוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודשן מזבח החיצון לא היה נבלע במקומו דכן משמע (בכריתות ו׳) ושמו מלמד שטעונין גניזה (מפרש) ובסדר יעב״ץ כתב דגם דשן מזבח החיצון היה נבלע וכשפסק הנס טעון גניזה. וברש״י שם אין הכרע ועיין (תמורה ל"ד):

[27] והמנורה. והא דנותנין במזרח הכבש ילפינן (בספרא ויקרא ו') דכתיב במוראת העוף והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן ילפינן שם אצל המזבח סמוך למזבח קדמה למזרחו של כבש ומה שהיה נותן הדשן רחוק מהמזבח עשרים אמה אע״ג דלאו אצל המזבח הוא מפני דכתיב במוראת העוף והשליך אל מקום הדשן ואמרו חז״ל דלא מיקרי השלכה פחות מעשרים אמה:

[28] ראוהו. לאחר שתרם את הדשן וירד מן הכבש ונתקרב אצלם אצל הרוח שהם עומדים (מפרש):

[29] מיד רצו. להכיור דביני ביני כבר הניח התורם את הגחלים במזרח הכבש ומדהיו רבים לא היה אפשר להם לילך בצניעות בלי המולה כהתורם להכי נכון טפי שירוצו ולא ישהו הרבה בלא קידוש בין האולם למזבח:

[30] ובאו. הואיל והורשו לקדש ידיהם ורגליהם כמו כן לצורך עבודה רשאים ללכת בין אולם ולמזבח עד בואם להכיור:

[31] עיין מה שכתבתי בסימן כ"ד:

[32] מן לשכת הכלים . מסתברא שאלו הכלים שם היו מונחים ומקום לשכת הכלים כתב הת״י פ"ג אות כ״ה בתמיד דאפשר דלשכת הכלים היו באותן ל״ח לשכות שהיו סביב לכותלי ההיכל (במידות פ״ד מ״ה):

[33] המגריפות. יעים עשויין כמין שופלין לחתות בהן הדשן לפנותן לתפוח:

[34] הצינורות. הוא מזלגות לתחוב בהן את האברים שלא נתאכלו באש ולסלקן:

[35] ועולין. אבל קודם תרומת הדשן לא היו יכולים לעשות לפי שצריך התורם להרים את הדשן קודם שיפנו את הדשן לתפוח:

[36] ואמורים. והחלבים דגם החלבים בכלל האמורים:

[37] שלא נתאכלו. ולא נשרפו ונעשו דשן:

[38] מחזירין. תוחבין אותן בצינורות מניחין אותן בצדדי האש שיניחו שם עד אחר שיסדרו המערכה החדשה ויחזירם (כסוף פ״ג דתמיד ת״י):

[39] בכבש. ר״ל יסדרם ע״ג הכבש שכנגד הסובב או על גב הסובב גופא (כן הוא בספרא פ׳ צו פסוק ג׳ שהיו מסדרין גם על הסובב אם אין הכבש מחזיק. הרא״ש והרשב״א] דשם הוא למעלה מחצי גבהו של מזבח והוה ליה כאלו נשארו ע"ג המזבח רק צריך שיניח סמוך לכבש כדי שיהיה נוח לחזור וליטלן משם להחזירן למערכה (כפ״ב מ״ה דתמיד) אבל ביסוד לא הניחום דשם הוא חצי התחתון של מזבח והוי ליה כמורידין מן המזבח ואסור (תוס׳ יומא מ״ה ע״ב ת״י):

[40] גורפין. אחר שסלקו האברים שלא נתאכלו לצדדי המזבח או לסובב היו גורפין במגרפות שבידם את הדשן אל התל שבאמצע המזבח:

[41] התפוח. הוא כמין כרי גדול של אפר שבאמצע המזבח עגול כמו תפוח:

[42] וגורפין כשהיו אפר רב כ״כ שלא היו יכולין לסדר המערכות מאפס מקום כדאמרינן לקמן וראשי גיזרין היו נוגעין בתפוח אז היו מוציאין האפר לחוץ לעיר למקום צנוע ונקי כדכתיב (ויקרא ו') והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה:

[43] בפסכתר. הוא קערה גדולה המחזיק ט״ו סאין וב' שלשלת היו בפסכתר בשני קצותיו אחת שהוא מושך בה ויורד ואחת שהוא אוחז בה מלמעלה בשביל שלא תתגלגל וכן היה סדר הגריפה כהן אחד היה עומד למעלה על המזבח ואוחז בפסכתר וממלא דשן וכשנתמלא אז אוחז בשלשלת ומשלשלו מעט מעט למטה וכהן אחד שעומד למטה אוחז בשלשלת השני למושכו למטה באופן שיהיה הפסכתר נשמט לאט לאט למטה ביושר דרך הכבש ולא תתגלגל בפעם אחת מהר למטה וישפך הדשן וכשהורידוהו למטה והריק את הפסכתר אח״כ חוזר העליון ומושכו לעצמו למעלה בהשלשלת למלאותו עוד הפעם:

[44] וכל מי שירצה מן הכהנים. ימלא את הדשן שהורידו התורמים למטה לתוך כלי והוציאו הדשן לחוץ לעיר בלא פיוס אלא כל הרוצה ומעולם לא נתעצלו הכהנים להוציא את הדשן ואף שהוצאות הדשן לחוץ לעיר אין מלאכה נכבדה דמשום הכי לא הפיסו עליה אפ״ה לא נתעצלו בה אלא ברגלים לא היו מדשנין את הדשן מהתפוח להוציא חוץ לעיר מפני שהוא נוי להמזבח שיהא נראה שהקריבו עליו קרבנות הרבה:

[45] במקום אחת. כן הוא ברמב״ם אבל הראב״ד משיג דהדרש ושמו אצל המזבח דדרשינן (בתמורה ל״ד) ושמו בנחת ושמו שלא יפזר הוא נאמר בהרמת הדשן לא בהוצאות הדשן:

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[1]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[1]

[2]