עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד/פרק לג

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

במעמד הקדוש ההוא אם היה כל המגיע למשה ע"ה מגיע לישראל או לא בזה נפל המחלוקת כי הרב המורה ז"ל יראה כי הדבור למשה לבדו והברת הקול לבד לישראל לא השיגו דבור כלל כי אם הקול העצום ההוא הנברא בלא הבדל אותיות, ומשה ע"ה משמיע לישראל מה ששמע ואמר כי זה מה שרצה הכתוב באמרו אנכי עומד בין יי' וביניכם ואמר גם כן משה ידבר והאלהים יעננו בקול וכתיב בעבור ישמע העם בדברי עמך, ואמר כי זה מורה כי הדבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום אמר כשמעכם את הקול ואמר קול דברים אתם שומעים וכל מה שבא משמע הדברים אמר שהנרצה בו שמע הקול ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם, ואמר כי דעתו זה הוא הנראה מן התורה ומרוב דברי החכמים ז"ל וכשעמד ככותל בפניו אמרם ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום שהיה נראה מזה המאמר ששתים אלה הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה ולא היה מגיעם הוא אליהם, נטה לו ופנה מדרך הישר שהוא משמע הדברים כפשטן ובקש חשבונות רבים ואמר שהכוונה בו מפי גבורת המופת בשאמר כי שני אלו השרשים ר"ל מציאות האל והיותו אחד אמנם יושגו בעיון האנושי וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו וכל מי שידעהו שוה אין יתרון ולא יודעו שני השרשים האלו מצד הנבואה לבד אמרה התורה אתה הראת לדעת וגו'. אלו דבריו, וזה כלל דעתו בהשגה ההיא ביום הקהל והוא שהמגיע לישראל הוא קול לבד לא הבדל אותיות ולמשה ע"ה היה מגיע הדבור בהבדל אותיות והוא היה משמיעו לישראל ואמר שלזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד. ויש להפלא עליו כי דבריו אלה סותרים כתובי התורה והורסים הכוונה אשר היתה להשמיעם הדבור הנפלא למען יהיו קיימים באמונתם לעולם וכמו שהתבאר ובשמיעת קול לבד מה יתן להם ומה יוסיף כי יאמרו מי יאמר שכך היה ויהיו מסופקים עדיין בכל הדברים ההם וגם בשליחות משה ונבואתו והם מתחלה שאלו לשמוע מפיו לסלק עצמם מן כל הספקות שאיפשר שיסופקו בכל הדברים ההם והוא יתברך נתן להם שאלתם, וכמו שכתבתי כבר, ובשמיעת קול לבד עדיין יהיו מהרהרים אחריו ונקל בעיניהם להפיל האמונה והאמת ארצה וכתובי התורה הבאים בענין זה הורסים כוונת הרב ומפילים דעתו, אם אמרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך ולשון ישמע מלשון לא תשמע לשונו לשון הבנה, הודיעו שרצונו היה להשמיעם בענין שיבינו מה שידבר עמו והכוונה בזה כל הצוויים והאזהרות ההם אשר הזהיר קודם עשרת הדברות כי הדברות לא היו עם משה לבד כי אם גם עמהם כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, ויכלול עוד בעבור ישמע העם בדברי עמך כי רצונו לדבר עמו וישמעו ויבינו הם למען יעמדו על אמיתת נבואת משה ובזה יסתלק הספק ממנו שאולי היו מסופקים בנבואתו וכשישמעו ויבינו בדברו עמו ידעו כי הוא נביאו נאמן ביתו, ולזה המשיך אמרו וגם בך יאמינו לעולם ובמשנה תורה אמר הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים משמע דברי ממש לא קול לבד ותלה הלמוד ליראה אותו בשמיעת דבריו כי בשמעם דבריו יתחזקו ויקנו לב לקיימם ויהיו בטוחים ונאמנים בהם כי הם האמת כי שמעום מפיו והבינום וכל זה יעדר בשמיעת קול לבד:

ועוד קיים ואמת זה באמרו השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי הנה באר, כי היה שם קול ודבור להם גם כן ואמר כאשר שמעת לבאר עוד הבינם הדברים בלא שום ספק ובלא שום שיור, וסמיכת הכתובים יורו לנו נפלאות מזה הענין והוא כי סמך לזה אמרו או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' כי מה ענין זה לזה אמנם סמכו לזה ללמד עליו ולאמתו וזה כי הנסים והנפלאות שנעשו במצרים נגד מנהגו של עולם, הנה הושגו בחוש ולזה לא נשאר בהם שום ספק כי הוא נמנע להכחיש ולכזב החוש והנה הושג הענין ונתאמת באופן האמיתי הראוי לו שהוא חוש הראות המסלק כל ספק, כמו שסיים ככל אשר עשה לכם וגו' במצרים לעיניך כלומר איני מביא לכם ראיה אלא ממה שראיתם והשגתם בחוש, כן כל הדברים אשר היו במעמד ההוא הנפלא הושגו על אמתתם ואופניהם האמיתיים הדוחים ומסלקים מעליהם כל הרהור ומחשבה, והושגו בענין הראוי להם לאמתם ולקיימם והוא השגת הדברים ושמיעתם והבנתם בלא שום ספק ושיור כלל. וענין זה להם היה בהשגת חוש הראות ממש וכל שכן שיתאמת זה ממה שכתבתי על וכל העם רואים את הקולות ראיה ממש וכמו שהתבאר שם והוא האמת:

ולהורות עוד על זה אמר פנים בפנים דבר יי' עמכם הנה באר בפירוש כי הדבור היה להם גם כן ולא הזכיר קול ולזה אמר פנים בפנים להורות כי פני הדברים ואמיתתם הם אשר השיגו, ואלו היה קול לבד המגיע להם אין זה פנים כי אם אחורים, ואמנם אמרו אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי' לא אמר זה על הדברות, כי אם על הצויים שהיו קודם מתן תורה, או תהיה הכוונה כדברי הראב"ע ז"ל אנכי עומד בין יי' וגו' אחר מעמד הר סיני והטעם הוא דבר עמכם ביום ההוא פנים בפנים ומאותו היום והלאה הייתי אני עומד בין יי' וביניכם וזה טעם משובח והוא אמרו ויהי כשמעכם את הקול וגו' ועתה למה נמות וגו' אם יספים אנחנו וגו' קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו וגו':

ובמדרש אמר רבי ברכיה כך אמר משה אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר כדרך שהסרסור עושה בין מוכר לקונה אלא הלוקח מדבר עמכם עד כאן ואם כדברי האומר הקול להם לבד ומשה משמיע להם הדברים עדיין ישאר בלבם ספק ויאמר כי הסרסור מטעה אותם והם דברי עצמו חלילה. ולהורות עוד על זה אמר אחר עשרת הדברות את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם. ומה שכתב ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך כבר אמר אחר כך היום הזה ראינו כי ידבר אלהים. וכן מה שאמר אם יספים אנחנו לשמוע את קול יי' אלהינו וגו' הרי אמר אחר כך מבאר זה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר, ואמנם אמרו משה ידבר והאלהים יעננו בקול כבר פירשו עניינו, אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ז' ע"א) בזה הלשון הכא אית לאסתכלא דהא איפכא הוא דכתיב וידבר אלהים והכא כתיב משה ידבר אלא אית דאמרי בגין דכתיב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו' ועל דא משה ידבר והאלהים יעננו בקול בגין דלא ישתכח מלה באוריתא מפומיה דמשה בלחודוי עד כאן הנה בארו שאין הכוונה במה שכתוב משה ידבר על הדברות ומה שבא ספור הדברות ספור היחיד הנפרד להזהיר כי כל אחד מהם יענש על המצות כי עם כל אחד ידבר ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם, וזה דעת הרמב"ן ז"ל, ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג פ"ד ע"ב) אמרו כי לזה נאמר והדברות בלשון יחיד, לפי שבמעמד הר סיני היו כל ישראל בלב אחד ורצון אחד לאביהם שבשמים כאיש אחד עד כאן:

ומה שנשאר מהתמיה על הרב ז"ל אמרו מפי הגבורה מפי גבורת המופת שבזה נתן מקום עיון וספק בדבריו וזה, כי אין ספק כי משה ע"ה אמת לישראל שני אלו השרשים שהם מציאות האל והיותו אחד במופתים שכליים אשר למדם כי לא התחכמו במופתים ההם מעצמם שהרי הוצרך ע"ה לקיים אלו השרשים אצל גדוליהם במופתים שכליים עם היותם חכמים, וכמו שנראה מדברי הרב פרק ס"ג חלק א' מספרו וכל שכן לכלל העם שלא היו חכמים שיצטרך ללמדם המופתים ההם בהם יתקיימו אצלם שני אלו השרשים, נמצא אם כן שיד משה ע"ה היתה בם בשני אלו השרשים כמו שהיתה בם בשאר כל המצות כלם תשלום תרי"ג, הנה כי כל תרי"ג מצות צוה לנו משה ואיך אם כן כתוב תורה צוה לנו משה ותורה שית מאה וחד סר הויאן והוצרכו לתרץ אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום שנראה כי אין למשה יד בהם ולא השיגום ישראל מפיו במופת ואי איפשר לומר שישראל [הכלל] כלו התחכמו מעצמם במופתים השכליים בהם יתאמתו אצלם, וכמו שכתבתי ומי לנו גדול ממשה ע"ה ולדעת הרב ז"ל הוצרך לקבל המופתים והראיות ההם מפי אדון העולם יתברך בהם יקיים מציאתו אצל חכמיהם, וכמו שכתב בפרק ההוא שעם שעלה למדרגת הנבואה לא ידעם כנראה מדבריו שם, ולזה אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ולפי זה יש לרב ז"ל, להודות בהכרח כי שנים אלה משה צוה לנו כשאר כל המצות והרי תרי"ג שמענו מפיו ואיך יקיים הרב מה שכתוב תורה צוה לנו ותורה שית מאה וחד סר הויאן, וכבר אמר הרב, כי אפילו בשני אלו השרשים לא השיגו ישראל כי אם קול לא הבדל אותיות:

סוף דבר כי עקם הרב עלינו הפשוטות בהוציאו הכתובים מפשטן ומאמרי רז"ל ממשמען וכדרכו בספר ההוא אשר היה לנו בגלות החל הזה לאבן נגף ולצור מכשול והפלוסופים תלמידיו הבאים אחריו קיימוהו וקבלוהו עליהם והם הוסיפו סרה ורפיון ידים מן התורה, כי היה הספר ההוא אשר שם משה בר מימון לפני הפלוסופים תלמידיו לטורח ולמשא כבד עד שהוצרכו המאמינים להוציא זמנם ולכלות ימיהם להשתדל להרים מכשוליו מדרך תופשי ספר התורה אשר שם משה בן עמרם לפני בני ישראל, והרמב"ן ז"ל דחקו המאמר ההוא אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום עד שכתב בזה הלשון, ואני אפרש לך קבלת רז"ל בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותו משה ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי, ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה, וכך הם מפרשים משה ידבר וגו' ועל כן היו בהם דברי השם עם משה שיאמר להם כן עד כאן, ולא ידעתי למה יוריד הרב בקדש לדחק המאמר האם הנותן ליעף כח להבין שני הדברות הראשונות קצור קצרה ידו להרבות עצמה לאין אונים להבין שמונה דברים אחרונים, ואם נתיחדו אלו להיותם עקר התורה גם דבור זכור המעיד על חדוש העולם הנה הוא עמוד שכל התורה והאמונה בשם תלויה בו למה לא יבינוהו כשנים ראשונים, ואם יאמר הרב כי הנסים והנפלאות בשנוי מנהגו של עולם שראו בעיניהם במצרים עדותו על חדוש העולם ולא יצטרכו בו אל הנבואה, אף אנו נאמר כי הדבור הראשון לדעת הרב הוא מצות עשה להאמין כי יש יי' וכמו שכתב שם אנכי יי' יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו ביי' כי יש יי' הנה זה העקר וגם השני שהוא האחדות יושגו בעיון השכלי, לא יצטרכו בהם אל הנבואה ועם זה אמר הרב שהשיגום בנבואה להיותם עקר התורה והמצות, אף אנו נאמר מכל שכן דבור זכור המעיד על חדוש העולם שלא יושג בעיון שכלי, והוא העמוד שכל התורה תלויה בו שהיה ראוי שישיגוהו בנבואה ואיך יאמין הרב שכל הדברות שמעו ישראל מפי השם אחר שבשמונה אחרונים לא הבינו הדבור, וכי בשביל ששמעו הברת קול לבד יאמר כל הדברות שמעו מפי השם ואין זה פשוטו של כתוב כי אם שהבינו כל עשרת הדברות וכמו שהתבאר, והקול ההוא ששמעו בשאר הדברות בלא הבדל למה, הלא מותר הוא ודבר בלתי צריך, ולא עוד אלא שיש בו הרהור ומחשבה לומר מי אמר לנו שכך היה וחלילה לנותן הדברות ברוך הוא שיתן מקום לישראל בו יטעו ויספקו באלה הדברות שהם השרשים והעיקרים לכל התורה כולה. והכתובים הבאים בענין הזה כלם סותרים דעת הרב ז"ל וכענין שכתבתי למעלה ואין טענה מהשנוי הבא באלה הדברות שבשני דברות ראשונות מדבר בעדו ובאחרונות כמדבר אמצעי, כי זה דרך התורה בהרבה מספוריה וכמו שאכתוב עוד בסייעתא דשמיא:

ובעל העקידה ז"ל קיים כי כל הדברות הבינו ישראל מפיו יתברך בלא אמצעי כפשטן של כתובים, זולת בהבדל מעט בלשון להורות מעלת שנים הראשונים להיותם עקר לכל השאר ולזה בא הלשון בהם מדבר בעדו ובשאר בא הלשון בהם כאלו אמצעי ידבר עם שכולן שמעו והבינו מפיו יתברך בלא שום אמצעי, ואמר שלזה כוונו באמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום כלומר מפי גבורת ההשגה ומעלתה על כל שאר הדברות, שאף על פי ששמעום מפי הדבור הנה לא שמעום מפי גבורת המדבר דברי עצמו, זה כלל דעתו ועם שהוא היותר נכון שבכל הדעות הנה הכתובים המעידים כי הדברות כלם הבינו מפי הקב"ה לא יורו כלל על הבדליו אשר שם ביניהם, וגם לשון המאמר ועניינו לא יסבלום כלל כי הכתוב שאמר פנים בפנים דבר יי' עמכם יעיד כי כל הדברות היו במדרגה ובהשגה אחת שוה בלא שום הבדל, וגם מה שכתוב את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם וגו' יגיד כי שנוי הלשון לא נפל להבדיל בין הדברות, וכן מה שכתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ובמכילתא את כל בדבור אחד מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים וגו' אם כן מה תלמוד לומר אנכי יי' אלהיך לא יהיה לך מלמד, שאמר הב"ה בדבור אחד עשרת הדברות וחזר ופירשן דבור דבור בפני עצמו עד כאן:

הנה כי באמרם שאמרם כלם בדבור אחד, יורו שאין ביניהם שום הבדל והכלל הוא הפרט והפרט הוא הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואין בפרט אלא מה שבכלל כלם בהשואה אחת ובהשגה שוה אין ביניהם שום הבדל, ולזה השוו כלם בדבור אחד ויורה לנו זה נפלאות בייחוד כי עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות סוד ע"ס סוד האצילות שהוא בדבור אחד ובייחוד אחד, ובאמרו על פה אחד סוד המאצילן בבת אחת בהשואה אחת ואחר כך פרטן והעמידן על סדר תכונת בנין להיות כל אחת נכרת לעצמה עם שכולן קשורות ומיוחדות זו בזו מקבילות אשה אל אחותה ולהורות על זה נאמרו עשרת הדברות בדבור אחד וחזר ופרטן כי אלה נוכח אלה ואלה היו להורות על אלה ולגלות על אלה:

ובמדרשו של רבי נחונא בן הקנה ע"ה שלא יאמרו העולם הואיל והם עשרה מאמרות לעשרה מלכים שמא לא יוכלו לדבר על פה אחד כתב אנכי וכלל כל העשרה עד כאן, הנה כי עשרה מאמרות לעשרה מלכים ומה עשרה מלכים בייחוד אחד ובהשואה אחת בלא שום הבדל ויצאו כאחת ממקור אחד ופה אחד, כן העשרה מאמרות נאמרו בדוגמא זו ממש להורות ולגלות על עשרה מלכים שהם להם. ומאמר אנכי ולא יהיה לך לא יורה על הבדל כלל כפי מה שהבדיל הוא, אבל יורה שלא הגיעו לישראל מכל הדברות זולת אלו והשאר השוו לכל שאר המצות ששמעום מפי משה, זהו פשוטו של מאמר כפי משמעות עניינו וגזרת הגימטריא באמרו תורה צוה לנו תורה שית מאה וחד סר הויאן, לא באה כי אם להבדיל בהחלט ולגלות על מה ששמעו מפי משה שהיה כמנין תורה ואם היו הדברות כלם מפי הקב"ה לדעת בעל זה המאמר בשביל ההבדל שבא בלשון, לא היה משתפם עם שאר מצות למנין תורה ולומר תורה צוה לנו משה, כי איך על מה שלא שמעו יאמר שמעו לקיים הגימטריא וגם אמת ברור כי הכתובים המעידים כי כל הדברות שמעו ישראל והבינום מפי הב"ה לא יעשה אותם בעל המאמר ההוא פלסתר. ואחר הציעי כל אלו הדעות ותשובתם בצדם אברר הסלת מן הפסולת בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא: