עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד

החלק הרביעי הנקרא חלק סתרי התורה פרקיו ל"ו

חלק ד פרק א

החכמה האמיתית המקובלת באומה שהיא נשמת התורה להיותה תנאי בידיעת האל יתברך ובייחודו, לא עברה מן האומה אשר היא מיוחדת אליה אל אומה אחרת בשום זמן כמו שכתבנו במה שקדם, גם לא נעדרה מן האומה עצמה ולא נשכחה לגמרי, כי בכל דור ודור נפלאתה ההשגחה בשלא יעדר איש מקבל מאיש שרשי החכמה, וכבר היה מן ההשגחה אשר לא סרה ולא תסור לעורר לב אנשיה ומקבליה לחבר בה ספרים, וזו סבה עצמית שלא אבדה חכמת חכמינו מכל וכל, וכבר כתבתי כי להיות זה צורך גבוה, אי איפשר שתעבור מן האומה או תשכח משרידיה הנגשים אל יי' העומדים בסודו. ואמנם היה זה כן משום עת לעשות ליי' לעשות ליי' ודאי ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קכ"ח ע"א) עת לעשות ליי' הפרו תורתך מאי עת לעשות ליי' משום דהפרו תורתך מאי הפרו תורתך תורה דלעילא דאיהי מתבטלא אי לא אתעביד בתיקוני שמא דא. ר' יהודה אמר עת לעשות ליי' בגין לאתקנא ולשכללא כלא עד כאן:

הנה בארו כי תורה של מעלה מתבטלת אם לא תעשה בתיקונה המיוחד והצריך לה, והוא תיקון השם הנכבד והנורא שהוא ייחודו, והוא סוד עת לעשות ליי' לתקן ולשכלל כל הכחות הנכללים בשם הזה, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו. ולפי שתקון זה אי איפשר לו מבלתי ידיעת החכמה האמיתית שהיא המאירה נתיב, לזה חוייב שלא תעדר מן האומה, אבל תמצא בה מפי סופרים ומפי ספרים הנמצאים לחכמי ישראל, כגון ספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה ולחכמי התלמוד, ספר הבהיר לר' נחוניא בן הקנה ע"ה, וגם לגאונים ז"ל ספרים מחוברים בזאת החכמה כגון ספר רב חמאי גאון ז"ל, וגם לרבינו האיי גאון ז"ל שאלות ותשובות בשרשיה. ובספר התיקונין (ת"ז קל"ז ע"א) אמר הקדוש רשב"י ע"ה זה ספר תולדות אדם דהא כמה ספרין אינון ספרא דרב המנונא סבא, ספרא דרבי כרוספדאי, ספרא דחנוך נער, וכל שכן אחר שנתגלה ספר הזוהר למאור הקדוש רשב"י ע"ה, שהיה מהחסד האלהי להשגיח ולהסכים בחבורו. וכמו שכתב בספר התיקונין ובגין דא אסתכם קב"ה ושכינתיה למעבד האי הבורא על יד ההוא דאתגליא וכניש ביה עילאין ותתאין לאשכחא ביה נייחא לשכינתא וחירו לה ולבנהא וכו'. וכבר כתבתי זה:

והנה אלו סבות עצמיות מחוייבות שלא תאבד החכמה הזאת מן האומה וכבר הארכתי במה שקדם מה שיש בו די, ואמנם הוצרכתי להשיבו פה לסתום פה דוברי עתק המבקשים תואנה האומרים כי לא חובר שום ספר בחכמה הזאת, וכי נפסקה ידיעתה מן האומה לגמרי עד שלא נמצא ממנה דבר קטון או גדול. ולזה הדעת הנפסד שקבלוהו לאמיתי ולא דרשו מעל הספרים המחוברים בה וסופריה שלא נעדרו בכל דור ודור, בקשו להם חשבונות רבים וחכמות זרות נכריות, ועשו אותן צרות צרורות לתורת יי', והמציאו לעצמם מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי תורה וטעמי המצות אשר לא דבר ולא צוה עושה בראשית, ולא עלתה על לבו. אמרו כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע ליוני ומעשה מרכבה מה שאחר הטבע, ומזה יצא להם לומר כי אמרם ע"ה בסוכה פרק הישן ובבתרא פרק יש נוחלין, אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה תלמוד וכו' דבר קטון ודבר גדול דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטון הויי דאביי ורבא, כי העוסקים בעניינים הטבעיים גדולים מהעוסקים בתלמוד שהוא ביאור מצות התורה ומשפטיה הצדיקים, ואפילו לדעתם לא חלקו בין התלמוד להויי אביי ורבא שהרי התלמוד קדם במאמר ההוא לכלם להורות על מדרגתו העליונה והוא לא יקרא דבר קטון. אבל הויי אביי ורבא שהם קושיות ותירוצין וספקות שלהם שלא נתבררו להם לפי שלא ירדו לעמקו של תלמוד כחכמים הראשונים, ולפי שכל זה להם מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטון בערך חכמת המשנה והתלמוד, אבל גדול הוא מכל שאר חכמות הגוים, וזה הפירוש אמת הוא לכל המאמין ולא כמו שפירשו הם האלהים יכפר בעדם זה לשון הריטב"א ז"ל שם. וידוע כלפי מי מחכמי אומתנו אמר הרב דברים הללו:

ואני איני אומר שהויי אביי ורבא גדול מכל שאר חכמות הגוים, כי היה נראה מזה שיקבצם גדר ההצלחה והאושר, אלא שיתחלפו בגודל ובקוטן. אבל האמת שאין ביניהם שום יחס וערך לפי שזה מקרב את העוסקים בו אל הצלחתו וזה העוסקים בו מרחיקם ממנה, ואמנם מעשה מרכבה המסורה לחכמי האמת והויי אביי ורבא יקבצם גדר אחד והוא הייחוד אלא שיתחלפו בגודל ובקוטן, והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות האריך במאמר זה וכתב בזה הלשון, ועל זה קראו דקדוקי אביי ורבא בסגולות המצות דבר קטון, ומזה יצא להם באמת בטול העשייה בכלל המצות כתפלה ותפלין וכהיתר ואיסור, ואינון נותנין דעתם רק ללמוד ספרי חכמי האומות פילוסופיא וטבעי הככבים, וזהו לדעתם מעשה מרכבה שלא הניח ר' יוחנן בן זכאי, וזה באמת אבדון ומות וכל האומר כן נבדל מקהל הגולה ואין לו עסק במצות עד כאן:

ועוד שהנראה ומפורסם לחז"ל בקדושת הדברים ההם ומעלתם, חולק על דעתם. אם למעלתם הפליגם ע"ה בהסתר הדברים והעלמם כמו ששנינו אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, והפליגם בשכר המכסה הדברים ההם, אמרו בפרק ערבי פסחים מאי ולמכסה עתיק זה המכסה דברים שכסה עתיק יומיא ומאי נינהו סתרי תורה, ואמרו בפרק אין דורשין אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין ולמי שלבו דואג בקרבו, א"ר אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים שר חמשים. ונשוא פנים. יועץ. וחכם חרשים. ונבון לחש. וקצתם היו נמנעין מללומדם ליוקר הדברים וחומרן דאיתא בפרק אין דורשין אמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר תא אגמרך מעשה מרכבה אמר ליה אכתי לא קשאי, וכבר היו מונעין הדברים קצתם מקצתם, אמרו שם רב יוסף הוה גמיר מעשה מרכבה וסבי דפום בדיתא הוו תנו מעשה בראשית, אמרו ליה ליגמרן מר מעשה מרכבה, אמר להו אגמרתינן אתון מעשה בראשית אגמרוה, בתר דאגמרוה אמרו ליגמרן מר מעשה מרכבה, אמר להו תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך דברים שהם מתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך וכו' כדאיתא התם. ואין בטבע ובמה שאחריה דבר יחוייב בהם כל זה ההסתר המופלג, אבל כבר התפרסם ההתפלספות בהם לבחורים וזקנים יחדו בכנופיא ובהמון רבה. ומה שיחייב היות כל מה שרמזו הפלוסופים מבני עמנו באלה הדברים בדיות והויות, הוא כי הם התנו הלמוד בחכמות הזרות ההן כסדר. הלמודיות כסדר ואחר כך הטבעיות ואחר כך האלהיות, וחכמת הטבע להם קודמת בהכרח למה שאחר וא"כ איך עלה רב יוסף אל ראש הסלם שלא כסדר. ואמנם לקדושת הדברים מה שאמרו בפרק אין דורשין, ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור ויוצא מירושלם והיה ר' אלעזר בן ערך תלמידו מחמר אחריו וכו' מיד פתח ר' אלעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים וסבבה את כל האילנות שבשדה פתחו כל האילנות ואמרו שירה וכו' ואף מלאך נענה מתוך האש ואמר ודאי הן הן מעשה מרכבה. ועוד שם פתח ר' יהושע ודרש במעשה מרכבה אותו היום תקופת תמוז היתה, ונתקשרו שמים בעבים נראתה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע מעשה מרכבה, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה. ובירושלמי אמרו כיון שפתח ר' אלעזר בן ערך במעשה מרכבה ירד לו ר' יוחנן בן זכאי מן החמור אמר אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור, הלכו וישבו להם תחת אילן אחד וירדה אש מן השמים והקיפה אותם והיו מלאכי השרת מקפצין לפניהם כבני חופה שמחין לפני חתן נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר כדבריך אלעזר בן ערך כן הוא מעשה המרכבה, מיד פתחו כל האילנות פיהן ואמרו שירה אז ירננו עצי היער עד כאן. היתפארו אנשי שקול הדעת הבודים מלבם, כי בעסק החכמות ההן ימשך להם כל הכבוד הזה, וידוע כי אין במה שאחר דבר יושג בו דבר מזה, וזה שכבר הורו הם בעצמם שהמושג מהדברים ההם הם בתכלית החולשה, כי כל מה שאמרו בהם הכל דרך אומדות והשערות כעורים מגששים קיר בחשכה יתהלכו, כי השכל האינושי זה דרכו קצור קצרה ידו מהשיג האמת. וידוע כי ההולך אחר מחשבתו יחטיא האמת ונופל במהמורות בל יקום מתוכם, וכמו שמצינו לאדם הראשון כי הלך אחר מחשבתו ואומד דעתו ונכשל. ועליו אמר חכם הרזים ע"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ופירושו לבד כשהתבודדתי בעצמי וראיתי בחכמה בהסתכלות נפלא, מצאתי אמיתת הבריאה באדם וסודה, כי האלהים עליון אלהים חיים עשה את האדם ישר כמה דאת אמר טוב וישר יי', וכתיב צדיק וישר הוא, ובמדרש ילמדנו לא ברא הקב"ה את האדם בצלמו אלא שיהיה ישר כמוהו, וסודו עשאו בצלם ודמות לדמות ישר סוד הכבוד העליון ליחדו בכבודו, והסוד כי הכבוד העליון מתקן הכבוד התחתון סוד ישר דבר יי', ועשה את האדם בדמותו כדי שיתקן הוא גם כן הכבוד מלמטה כמו שהכבוד העליון מתקן אותו למעלה, והרי זה חשבון אחד וייחוד אחד פונה לכוונה אחת, והמה כלומר האדם שזכר שכולל זכר ונקבה בקשו דבר שלא נתן לבקש, שהרי מנעו ממנו לא חשבון ומחשבה אחת שהוא מקום הייחוד שנבנה ממנו, אבל חשבנות רבים נטו אחר הפרוד והרבוי ורבוי חשבנות ומחשבות הנמשכות מפאת הרע שבעץ הדעת שנמנע מהם, ונטו אחריו ועזבו מחשבת בוראם והלכו אחרי מחשבתם ושקול דעתם ושרירות לבם הרע. וידוע מטבע הצד ההוא שלא יתן האמת בגזירותיו, ומשם שאבו ההולכים אחר מחשבותיהם ושקול דעתם, ולזה לא יתנו האמת בעיונם וגזרותיהם:

אבל האמת בדרושים העמוקים יעוזב אל החכם האמיתי לפי שסודרו מחכמתו, ולזה נמנעה השגתם אם לא יגלם ויפרשם הוא עצמו, ואל הראשונה אמר מי כהחכם, ואל השנית אמר ומי יודע פשר דבר. ואמרו חכמת אדם תאיר פניו, יאמר כי מידיעת רצונו ימשך שחכמת אדם העליון החכמה העליונה תאיר פניו ימשך האור מן החכמה אל הפנים העליונים ויאירו ועז פניו ישנא, ובזה העז והקושי שהוא הדין ישנא ויהפך לרחמים. וזה סגולת הרצון ההוא אשר גלהו בעליו אל האומה המיוחדת לו, לא עשה כן לכל גוי, ולזה לא ימשך מחכמתם וידיעתם הארת הפנים אבל ההפך:

והסוד הפנימי בסמיכת הכתובים כי הצד ההוא מתמיה לבות החכמים מציאותו ואין מי שיעמוד עליו זולת מי שהמציאו, ולזה סמך לו מי כהחכם הממציא הצד ההוא שבו חשבנות רבים, שהרי הוא תלוי בחכמתו ועמוק הוא מי ימצאנו, ולזה אמר ומי יודע פשר הדבר ההוא ודאי אין יודע ואין מבין. ובפסיקתא מי כהחכם מי כהקב"ה דכתיב יי' בחכמה יסד ארץ וגו', ומי יודע פשר דבר שפשר התורה לישראל. חכמת אדם תאיר פניו א"ר יודן גדול כחן של נביאים שמדמים הצורה ליוצרה וכו', ועז פניו ישנא שהוא משתנה ממדת הדין לרחמים על ישראל. רמזו כי חכמת היצירה ומעשה בראשית מיוחסת אל יוצרה ועושה, ואי איפשר לשקלה בשום שכל ולהשיגה כלל אם לא יפרשנה היוצר והעושה יתברך, ולזה אמר שהוא הודיע פשר הדברים לישראל בתורתו וכענין כח מעשיו הגיד לעמו, יתבאר אם כן שאין שום תחבולה בעולם להשיג סתרי תורה אם לא מפי נותנה יתברך. וזו היתה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק ב

מעשה בראשית ומעשה מרכבה הם סתרי תורה ואין כל שכל כדאי וראוי להם, והם כלל החכמה האמיתית שהיא נשמת התורה, והמאור הקדוש רשב"י ע"ה (של"ה בהקדמה) אמר לאו כל מוחא ומוחא סביל האי אלא אינון קדישין חכימין וכו'. ולזה הזהירו ואמרו אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין, והוא שלבו דואג בקרבו ואינו מקל ראשו לקפוץ ולשאול, לפי שהדבור יצר בהם ואסור להאריך בהם דרך משא ומתן שמתוך כך יפרצו גדר ויבאו לידי טעות ולדבר סרה לא יוכלו כפרה. ולזה מנעו שאין דורשין במרכבה כל עקר ואפילו ביחיד, אלא אם היה היחיד ההוא חכם ומבין מדעתו שלא יצטרך לשאול אבל יספיק לו בראשי פרקים:

ועוד הזהירו בסתרי תורה בכלל ואמרו ואמר רבי אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים שר חמשים. ונשוא פנים. יועץ. וחכם חרשים. ונבון לחש. והכוונה להם ז"ל בסתרי תורה מעשה בראשית ומעשה מרכבה, והתנו שאין מוסרין אותם כי אם למי שיתחברו בו מדות הללו. וכבר פירשום להלן בגמרא. שר חמשים הכוונה בו כפי אחת הלשונות, שצריך שיהיה בן חמשים שנה, וטעם זה כי הוא בדוגמא עליונה בזה הזמן וראוי הוא למסור לו סוד מעשה בראשית שבו נכללים חמשים שערי בי"נה וצריך לשמור היחס בדברים העליונים. ונשוא פנים שיהיה בעל מעשים גדולים בקיום המצות בפועל לשמן בכוונה הראויה, עד שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא ע"ה שהיה שלם מאד בעבודה ובייחוד עד שהיה אהוב למעלה, כי כן כתוב אני אהביה אהב והוא המיחד האמיתי כמו שהתבאר במקומו בסייעתא דשמיא, ולא היה בדורו כמוהו בענין זאת האהבה והשלמות. יועץ אמרו בו זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים, וטעם זה לפי שיש בשנים אלה דמיון ויחס עם מעשה בראשית ומעשה מרכבה. חכם זה המחכים את רבותיו, וידוע בגדרו שהוא חכם בתורה ובעל פלפול וסברה עד שמחכים את רבותיו בשני פנים האחד שמתוך משאו ומתנו עמהם יתנו לב להתבונן ולעיין:

והשני שיחדש להם מסברתו הלכות ודינין, והוא הנרצה בחכם חרשים, אומן גדול כזה עד שנעשים לפניו החכמים כחרשים בשעה שפותח פיו בדברי תורה, והכוונה בשני דרכים הללו שכתבנו, ונבון זה שמבין דבר מתוך דבר, והוא המבין מדעתו מה שהתנו במוסרין לו סתרי המרכבה בראשי פרקים, והוא יבין מדעתו סוד הדברים ופירושן ולא יצטרך לשאול כי יבין דבר לאשורו. לחש כלומר לזה שממולא במדות הללו ראוי למסור הדברים שנתנו בלחש ובסוד, והם סתרי תורה:

הנה אלה המדות נכללות בשלשה והן חכמה ובינה ומעשה והוא השלמות בדוגמא עליונה, שכן שלשה אלה הם סוד מעשה בראשית, מעשה בראשית ודאי ומבראשית באו ונמשכו ובהם פעל ועשה מעשה בראשית, והוא שכתוב יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ומחכמה ותבונה נמשך ויוצא הדעת שהוא המעשה שהוא הדעת את יי', בדעתו תהומות נבקעו ובשלשתם תלוי מעשה מרכבה. יתבאר אם כן כי המוכתר במדות הללו הוא דוגמת מעשה בראשית, והוא אשר יאמר עליו שהוא מעשה המרכבה ולו ראוי להכניס ולהעמידו בסוד יי' ולו מוסרין סתרי התורה הרמים והנשאים דמין במינו הוא ואינו חוצץ:

וממה שאמרו יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים, משמע שאין עבור שנים וקבוע חדשים מכלל סתרי תורה, שהרי התנו שיהיה ממולא במדה זו קודם שימסרו לו סתרי תורה. ובפרק שני דייני משמע שהוא מכלל סתרי תורה דאמרינן התם שש שבועות הללו למה תלתא הני דאמרן, אינך שלא יגלו את הקץ ושלא ידחקו את הקץ ושלא יגלו את סוד העבור לאומות העולם, זו היא גרסת רבותינו בעלי התוספות ופירוש שלא יגלו את סוד העבור כדאמרינן כי היא חכמתם ובינתכם זהו סוד העבור פי' ר"ת שלא יגלו לאומות העולם, וגרסת רש"י ז"ל שלא יגלו את הסוד אמרי לה סוד העבור ואמרי לה סוד טעמי תורה, ולכולי עלמא משמע שסוד העבור מכלל סתרי תורה דאי לא אמאי קרי ליה סוד ואמאי חלה שבועה עליה לא יהא אלא מכלל דברי תורה, ואמרינן בפרק אין דורשין אין מוסרין דברי תורה לגוי שנאמר מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו', אלא משמע דמשום דהוי סוד מסודות התורה הקפיד עליו ורמי שבועה עליה, ואי הכי קשה מאי איריא לאומות העולם דלא אפילו לישראל אין מוסרין סתרי תורה עד שיהיו בו חמשה דברים הללו:

ויש להשיב לזו דאומות העולם אפילו יש בהם חמשה דברים הללו אין מוסרין. ואכתי מאי שנא האי דנקט, והא ודאי לגרסת רש"י ז"ל לא קשיא דסוד סתם אכלהו משמע אלא למאן דגריס סוד העבור ודאי קשיא:

והרב המקובל רבינו טודרוס הלוי ז"ל כתב בזה הלשון מכאן אתה למד שאין סוד העבור בדברי רבותינו חשבון תקופות ומזלות, דלא אשכחן דקפדי עליהו וכלהו רבנן דארץ ישראל היו בקיאין בו, ובדורות הללו שאבדה חכמה ונסתרה ימים רבים ללא אלהים אמת וללא תורה, אפילו תינוקות של בית רבן בקיאין בו. ועוד שאמרו ז"ל בפרק כלל גדול כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אי זו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות, ואם חלה שבועה עליה היאך נתנו רשות ללמוד וללמד. ועוד שלפי דבריהם מצות עשה היא שכן כתיב ושמרתם ועשיתם, ואם כדברי המפרשים שלא יגלו חשבון תקופות ומזלות לאומות מאי לעיני העמים. ועוד שחכמי אומות העולם בקיאים בחכמה זו יותר מחכמי ישראל, כענין שאמרו ז"ל חכמי ישראל אומרים גלגל קבוע ומזלות חוזרים, וחכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר ומזל קבוע, ונצחו חכמי אומות העולם לחכמי ישראל, לפי שמי שטעם מעט מחכמת התכונה יודע שאין טפש בעולם שיחשוב שגלגל קבוע וזה דבר מורגש לעינים, אם כן אין חשבון תקופות ומזלות נסתר מעיני העמים אדרבה אנחנו צריכים להם. אבל הוי יודע שסוד העבור היא החכמה והבינה שאינה לעיני העמים, ושאסור לגלותה הם הם גופי תורה וסתריה כענין שנאמר מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי, ובסוד העבור כל הדברים תלוי בו וממנו משתלשלין ובאים מעלה ומטה, ובו טעמי תורה משתרשין, ולפי שהוא דבר גדול תלוי באילן גבוה הזהירו שלא לגלותו מפני קצרי הדעת וקטני אמנה החוקרים הדברים הנוראים במחקר שקול דעתם וכדי השגתם. והדברים העליונים והנפלאים והנוראים הרמוזים בתורה ובנביאים ובכתובים ובדברי רז"ל אינן מושגים ונחקרים במחקר השכל האינושי וכו', עד אמרו וכבר הודעתיך בזה שסוד העבור וטעמי התורה וסודותיה הם דברים מקובלים לא דברי הקש וסברה להודיעך שסוד העבור אינו חשבון תקופות ומזלות ומה אוסיף עוד עד כאן:

וקשה דבפרק ח' מפרקי רבי אליעזר ע"ה משמע בהדיא דסוד העבור היינו חשבון תקופות ומזלות. ואמרינן עוד בפרק שני דייני, רבי אלעזר כי סליק לארץ ישראל אמר פלטי מחדא כי אסמכוה אמר פלטי לי מתרי כי אתבוה בסוד העבור אמר פלטי לי מתלת שנאמר והיתה ידי על הנביאים וגו' בסוד עמי לא יהיו זה סוד העבור. וכתב עליו הרב ז"ל הא לך דבר ברור וראיה חזקה שסוד העבור אינו חשבון תקופות ומזלות, אלא חכמה שאין למעלה הימנה שאם לא כן אי איפשר לסמוך אותו ולהיות ראש ישיבה עד שידע חשבון תקופות ומזלות וידע לקדש את החדש ולעבר את השנה, הרי שאין לך ראיה גדולה מזו עד כאן. ובירושלמי פרק קמא דסנהדרין משמע שעבור שנים קאמר, דגרסינן התם בסוד עמי לא יהיו זה עבור ואמרינן כד עאל לעבורא אמר הא גביי תלת:

והאמת הברור שסוד העבור הוא החכמה והבינה שאין למעלה ממנה, והוא סתרי התורה וטעמיה המופלאים כדברי הרב ז"ל, אבל אין לו הוכחה מכאן, מה שאמר כי אסמכוה והדר כי אותבוה בסוד העבור לא על הלמוד והידיעה קאמר, כי אם להושיבו מכלל שלשה לקדש או מכלל שבעה לעבר, ולזה צריך שיהיה סמוך וקודם זה צריך שתקדם לו הידיעה בחשבון, ואחר כן מזמנין אותו מכלל המזומנין לעבור כדאמרינן פרק קמא דסנהדרין אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה, והוא המעשה הנמשך מהידיעה שהוא החשבון. אלא שיקשה מה הסוד שיש בזה עד שיאמר עליו בסוד עמי לא יהיו, שהרי חכמה זו ידועה היא לכל וחכמי האומות התחכמו בה יותר מחכמי ישראל. ואין לטעון מצד הקדוש או מצד העבור בשהוא הסוד עצמו. ובפרקי רבי אליעזר אמרו שראש הישיבה מזכיר את השם ושומעים בת קול שצווחת ואומרת בלשון הזה ויאמר יי' אל משה ואל אהרן לאמר החדש הזה לכם וגו' ואיפשר כי מפני זה קראוהו סוד העבור. ועוד נראה לי לומר כי לטעם זה העלו לו זה השם לפי שעבור שנים יש לו יחס ודמיון עם סוד העבור האמיתי שהוא סתרי התורה וטעמיה, כי עבור שנה הוא להשוות ולכוין מהלך החמה ומהלך הלבנה ולחברם יחד, שזה מורה על ייחוד דוגמתם וכחותיהם העליונים שהם סוד הייחוד הנעלם שהוא מכלל סוד העבור הנעלם, ולזה הטעם העלו רז"ל לעבור השנה סוד העבור להורות על סוד זה, וטעם זה מספיק לקראו בשם זה. וחכמי ישראל קדושי עליון יודעים היו הסוד המופלא הזה ואליו היו מכוונים בעבור השנה, והרבה דברים אמרו רז"ל בענין קדוש החדש ועבור השנה שמורים על הסוד הזה. ועוד ענין המולדות יש בו סודות רמים ונשאים יעידו על סוד העבור הנעלם וכמה דברים בחשבון זה מכוונים אל זה הסוד. ואחר שיהיה בקי בחשבון תקופות ומזלות וידע לעבר שנים ולקבוע חדשים ימסרו לו סודות אלו עם שאר סתרי התורה וטעמיה. ולפי זה יהיה מה שהתנו ביועץ זה שיודע לעבר שנים וכו' הידיעה סתם ומה שאמרו בפרק שני דייני שנראה שהוא מכלל סתרי התורה יהיה כפי הסוד המכוון בה ועל הדרך שפירשתי:

ואמנם למה חלה שבועה עליו שלא לגלותו לאומות העולם אפילו יהיה בהם חמשה דברים הללו. זה ספק עצום צריך לפנים ולפני לפנים. ונראה לי להתיר זה הספק, כי מהידוע אצל יודעי האמת כי סוד העבור בו יבחן האמת, כי הוא מבחן האמונות והדעות האמתיות ובו יבחן השקר ושאר האמונות והדעות הנפסדות, ואין דרך לעמוד בו על הבדל כל זה ולהבחין בין האמת והשקר כי אם בעמידה על סוד העבור כידוע לעומדים בסודו. ואמנם כל הנמשך בזה הסוד העצום צריך לקיום העולם ולהעיד על אדון יחיד כי אין עוד מלבדו, ומן הסוד הזה יעמוד על בחירת האומה הנבחרת ועל מעלת זאת התורה אשר שם משה לפניה, וכי אי איפשר להחליף האומה ולא להמיר הדת. כל זה ועוד נוסף על זה יבחן מצד סוד העבור, ואלו נודע זה אל האומות היו מתגיירות בלי ספק, כי ממנו יודע להם כי מקורם מהסיג והתוהו וכי שקר נחלו אבותם, ואין רצונו של מקום בזה עד אשר יגלה לקדש שמו הגדול המחולל בגוים על ידי הגדולות והנוראות אשר יעשה בקבוץ גליות ובמלחמת גוג ומגוג, וכמו שאמר יחזקאל ע"ה והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני יי'. ואמר צפניה ע"ה כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' לעבדו שכם אחד. אז ולא עתה. ואמר זכריה ע"ה והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. הנה כי בתחלה יתגדל ויתקדש לעיני כל הגוים ואח"כ יודיע שמו וייחודו אל כל הגוים ההם אשר ישארו בעולם וימלוך עליהם. ולפיכך השביע את ישראל שלא יגלו סוד העבור לאומות העולם:

ואמנם אפילו בין האומה הנבחרת אסור לגלותו אם לא למי שיש בו חמשה דברים הללו, וכל זה להורות על יוקר זה הסוד וחומרו, שצריך שיקדמו לו חמשה דברים הללו שהם יקרים עד מאד, והוא מן הפלא שימצא בדורות האלה מי שיהיה ממולא באחד מהם כל שכן בכלם. וגם אני ידעתי שלא ידעתי ואם קבלתי כטפה בים הגדול בסוד זה, שמא שמעתי ולא אבין דבר על בוריו, ואם שמעתי ואבין שמא שכחתי, ומכל זה היה ראוי לי למנוע עצמי שלא לעלות בהר הגדול הזה ולא לנגוע אפילו בקצהו ושלא להעלות על ספר דבר מזה הסוד ואפילו ברמז ובראשי פרקים, ואמנם היה הדבר הזה בקרבי כאש בוערת עצור בכליותי אינו מניח לי לישון, ולזה אמרתי אזכרנו ואדבר בשמו משום עת לעשות ליי' הפרו תורתך לעשות לתקן זה השם, ואם לא יתוקן בתקון זה הפרו תורתך, תורה של מעלה מתבטלת. ולזה ראיתי ליכנס לפנים ממחיצתי ולכתוב מה שקבלתי ומה שמצאתי לחכמי עליון הקדושים העומדים בסוד הגדול הזה סוד ומעשה בראשית מעשה מרכבה, בעזרת המלמד לאדם דעת:

וקודם זה אומר כי שתים אלה שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו, כלומר שאיפשר שיהיה החכם האמיתי בקי באחת משתים אלה ולא באחרת, וזה היה ענין סבי דפום בדיתא עם רב יוסף, כי הם היו שונים מעשה בראשית כי היו בקיאים בו בשלמות. והכוונה בזה כי היו מקובלים באצילות ההויות הנאצלים מבראשית וזה סוד מעשה בראשית מעשה ממש, ועוד שהיו שונין ובקיאים בו על סדר הפרשה והכתובים ההם שבפרשת בראשית, המורים ורומזים על סוד ההויה הנמשכת ונעשה בכח ראשית חכמ"ה, כי הפרשה תגיד בהוית התחתונים ותרמוז ותעיד על הוית העליונים ואצילותם כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, ומעשה מרכבה דבר אחד מיוחד אינו מעכב בידיעת מעשה בראשית, עם שמעשה בראשית היא המרכבה כידוע ליודעי חן, אלא שהדבר המיוחד הפרטי אשר עליו נקראת מרכבה ומעשה מרכבה היה נעלם מסבי דפום בדיתא, ואין זה פלא לפי שאין הידיעה במעשה בראשית תלויה בדבר ההוא המיוחד במרכבה, ולזה היה אפשר שיהיו בקיאים במעשה בראשית ולא במעשה מרכבה. ואמנם רב יוסף עם שלא היה בקי במעשה בראשית על הדרך ההוא שכתבתי למעלה, מכל מקום צריך היה לדעת סוד אצילות ההויות בכלל, שאם לא כן אי איפשר להיות בקי במעשה מרכבה כידוע לחכמי לב, ולזה שאל מהם שילמדוהו הם מעשה בראשית על שלימותו שהיו הם שלמים בו. ואחר אשר התבאר במה שכתבתי הכלל הגדול הזה במעשה בראשית ומעשה מרכבה, אבא לבאר פרטי הענין על סדר הכתובים במעשה בראשית, וזה יהיה אחר שאקדים מה שצריך להקדימו ואיחד לזה פרק בפני עצמו, ואחר כך אמשיך הדבור בסתרי מעשה בראשית. ומעושה בראשית אשאל לקיים בי ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר:

חלק ד פרק ג

קודם מציאות שום נברא עליון ותחתון, היה המציאות הקדמון נעלם במציאותו, נסתר בהויתו, יחיד בשמו שאינו נבדל ממנו. ולזה מה שרמזו בפרק ג' מפרקי ר' אליעזר באמרם עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, והכוונה על האויר הקדמון שאינו נתפש, והיו כל הכחות הנכללים בשם הגדול נסתרים בתוכו, ועדיין אין ראש וסוף נאצל. ועלה במחשבה הסתומה הנעלמת מכל חי, לברא את העולם, והיה משער ורושם בניינו במחשבה. וראה בחכמתו הנפלאה שאי איפשר לו לעמוד אם היה בורא אותו כפי המחשבה ההיא בלא אמצעי, הנה לא היתה הכוונה כפי טבע הבריאה נשלמת בה, וזה כי אדון יחיד שלמות מבלי חסרון ואלו היה הנברא ממנו בלי אמצעי לא היה בו כח אפשרות קבול חסרון, ויהיה נצחי כמוהו בהכרח ובלתי בעל תכלית, ואין זו הכוונה אלא שיהיה בעל תכלית, ואלו נברא כן הנה מצד היותו בעל תכלית לא היה יכול לסבול אור הבלתי בעל תכלית. ומהכרח כל אחד מהצדדים לא היה איפשר לעולם שיברא אם לא על ידי אמצעי יהיו בו שני הצדדים, מצד יהיה בעל תכלית וחסר, ומצד יהיה בלתי בעל תכלית ושלם, והוא האצילות שיש בו כח שלם וכח חסר. וזה הכח הכולל אי איפשר שיהיה נמצא בעצם וראשונה בדבר נברא נפרד, כי אם בנאצל מיוחד יהיה שרש ויסוד אל הנברא, כי מצד היותו נאצל מיוחד יהיה כולל השלמות והחסרון, השלמות בהיותו מקבל השפע, חסר בהיות השפע מסתלק מעליו, ולסוד זה כל עוד שלא נגלה זה הכח לא היה העולם עומד עד שיגלה האמצעי שבו יברא ובו יתקיים:

ולכוד זה רמזו בפרק ההוא באמרם ועלה במחשבה לברא את העולם והיה מחריט את העולם לפניו ולא היה עומד, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהוא רוצה לבנות פלטרין שלו אם אינו מחריט בארץ יסודותיו ומובאיו ומוצאיו אינו מתחיל לבנות, כך הקב"ה החריט לפניו את העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה. הנה בארו כי היה אדון יחיד מחריט ומשער בנין הפלטרין שהוא העולם, ולא היה עומד אם לא יחריט וישער היסודות מובאיו מוצאיו שהוא האצילות כדי שיברא בו וכמו שבארנו, כי בזולתו אי איפשר מן הטעם שכתבנו, והוא שרצו ביסודות ואמרו שהיסוד שיברא בו ובו יעמוד היא התשובה, וכן האמת שהתשובה סוד אלהים חיים, בה נזרע זרע קדש מן המחשבה העליונה והיא הוציאה המחשבה ההיא לפועל ובה נברא הכל כמו שיתבאר. והמאור הקדוש ע"ה באידרת נשא (ח"ג קל"ב ע"א) אמר בזה הלשון תאנא אי עתיקא דעתיקין קדישא דקדישין לא אתתקן בהדין תקונין לא אשתכחו עלאין ותתאין וכלא הואי כלא הואי. הרי באר ע"ה כי אם לא נתקן אדון יחיד בתקונין אלה. והם סוד המאורות העליונים שהם סוד השם הנעלם והנגלה לא נמצאו עליונים ותחתונים לפי שאין דרך אל המציאות בזולת האצילות ועל הדרך שכתבתי, והוא שסיים וכלא הואי כלא הואי:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה א"ר רחמאי מדבריך נלמוד שצורך העולם הזה ברא הקב"ה קודם לשמים וכבר הזכרתי זה. ובפרק אין דורשין בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת בכח ובגבורה ובגערה וכו', והם העשר מאמרות הכלולים בשם הגדול והם כלי אומנותו שבהם ברא העולם, כי אי איפשר ליבראות זולתם כמו שכתבתי. ועליהם שנינו בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' ובפרק ג' מפרקי ר' אליעזר בעשרה מאמרות נברא העולם, ובשלשה כללו שנאמר יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. כי שלשה אלה כלל כלם, ובהמצא אלו נמצאו כלם, ולהורות על על שהם האמצעי ואי איפשר שיברא העולם ויתקיים זולתם, באה הבריאה כלה רשומה בהם, והוא שבאו עשרה ויאמר במעשה בראשית. והוא אמרם בפרק הקורא את המגלה עומד ור' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, והי נינהו ויאמר דבראשית, הני תשעה הוו, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר יי' שמים נעשו וגו', כי סדר הבריאה הנזכרת בתחתונים תרמוז ותעיד, על סוד מעשה בראשית בעליונים, כי ההויות הנאצלות מראשית חכמ"ה והוא סוד מעשה בראשית ממש, הם סבת הבריאה בתחתונים. ולזה תרמוז ההויה התחתונים על העליונים להורות כי העליונה סבת הוית התחתונה מה שלא היה איפשר בריאה זולתה ומן הטעם שכתבתי. ולהעיר עוד על זה הסוד המופלא באה ההויה התחתונה בחדוש הנבראים במעשה בראשית מעין ההויה העליונה ודוגמתה, כי זו מעשה בראשית אצילות והויה ההווה ונאצלת מראשית היא החכמ"ה חכמת אלהים, וזו הויה מחודשת וברואה בכח ראשית והיא חכמה אחרונה חכמת שלמה, שהיא גם היא נקראת ראשית בשם העליונה, והיא שליח העליונים בבריאה וחדוש ההויה בתחתונים כפי המסור בידה בלא תוספת ומגרעת, והנה היא בכח העליונים חתמה הבריאה בחותמם, ולזה היתה הבריאה התחתונה בדוגמת ההויה העליונה, להעיר כי הבריאה היתה באמצעותה ובלתה אי איפשר שיברא שום נברא בעליונים ובתחתונים וכמו שהתבאר, ובזה נשלמה הכוונה במה שראיתיו ראוי להקדימו בסוד מעשה בראשית, ומעתה אכנס בביאור הענין כמו שיעדתי בעזרת המלמד לאדם דעת:

חלק ד פרק ד

בבא הרצון לברא הנמצאים והיה צריך שהקדמנו, והיה הכל נסתר ונעלם באויר לבריאתם אצילות המאורות כמו הקדמון, בא החפץ ונבקע, ובאותה בקיעה נגלית נקודה אחת נעלמת והיה יש מן האין, ולזה היתה הנקודה ההיא התחלת הכל ונקראת ראשית, מאמר ראשון שקדם לכל המאמרות, והוא אמרם בראשית נמי מאמר הוא, ובכחו היו כל שאר המאמרות, והיא פטר רחם כל ההויות, כי ממנה נתפשטו ונאצלו שאר הכחות כלם בהתפשט ממנה בכח החפץ הפשוט הנעלם בית והיכל לשבת', לזרוע בה זרע קדש שאר כל המאורות. ומלת בראשית כוללת שתיהם בסוד רא"ש בי"ת, כי בהיות ה"א ראשונה נכללת ביו"ד של שם, עדיין היה הכל במחשבה, וכשנתפשטה המחשבה סוד הנקודה הראשונה אז נגלית יותר, והגלוי וההתפשטות ההוא היה לתועלת הנבראים והוא אלהים חיים. והסוד בראשית ברא אלהים בכח ראשית היא הנקודה הראשונה המחשבית ברא הנעלם הבית המקודש הנקרא אלהים, שבכחו היו שאר המאמרות וממנו נתפשטו מהזרע ההוא שנזרע בו מראשית והוציא תולדות מהזרע ההוא, והוא סוד כ"ב אותיות שבאו בבינה מסוד ראשית חכמ"ה, שמהם סוד תורה שבכתב נבנת, וזה סוד א"ת כלל כל האותיות. השמים קול ובת זוגו כי בחבור אחד יצאו וזה סוד את השמים זכר ונקבה ו' ה' ה"א אחרונה נקראת א"ת כלל כל האותיות שהיא כלל הכל אחר כך נכללו שניהם במלה אחת בסוד וא"ת וא"ת, וזה סוד ויהו"ה הוא וב"ד בייחוד אחד, אחר כך נתפשטה ממנו לעשות תולדות לקיום העולמות וזה סוד הארץ סוד אלהים ב"ד של מטה, כי בהאצל והתפשט בה הכל מסוד אלהים עליון נשא' היא שם זה לברא עולמות כמוהו, זה ברא שמים וארץ וזה ברא שמים וארץ, וזה סוד ב' בראשית שני עולמות כי אלהים עליון הוציא וברא שמים וארץ בכח ראשית החפץ, ואלהים של מטה סוד ה' אחרונה הוציאה שמים וארץ וכל צבאם ממה שנאצל ונתפשט בה מכח עליון, ומלת בראשית תרמוז לשניהם כי הכל נעשה מכח ראשית, וכשיתפרש בעליונים יהיה אלהים סוד ה"א ראשונה שבשם וכשיתפרש בתחתונים יהיה אלהים סוד ה"א אחרונה שבשם. הנה כי מכח ההויה והתפשטותה בעליונים היתה ההויה והבריאה בתחתונים, ואלו לא היתה למעלה היתה נמנעת למטה וכמו שנאצל החפץ וההויה מראשית חכמה ונזרע הכל בבי"נה להיות שמים וארץ העליונים, כן בא הכל ונאצל ונתפשט הכח ההוא בה"א אחרונה סוד אלהים של מטה לברא שמים וארץ התחתונים עם כל צבאם:

ענין אחר ואת ו' את וא"ו שבשם כולל כל האותיות מסוד אלהים עליון שהאצילם בו, וזה סוד ואת והוא סוד וא"ו שבשם מאציל אותם בארץ היא הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק ראשון בסוד הארץ, וזה וא"ת האר"ץ הכל מתקבץ בה בסוד כל הנחלים הולכים אל הים, ובזה הכח בראה ופעלה כל מעשה בראשית בתחתונים מכח מעשה בראשית מעשה בראשית דיקא. והנה אלהים עליון הוציא שמים וארץ כאחד באצילות אחד כמו שרמזנו, כן בדוגמא זו הוציא אלהים של מטה שמים וארץ יחד כאחד, והסוד כלו אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אלהם יעמדו יחדו. וסוד הכתוב באצילות ובבריאה, כי מצד שמאל שהוא יד שהוא באלהים עליון שאע"פ שאינו דין ממנו התחלתו יסדה ארץ הנקבה באה מן השמאל, ומצד ימין שבו גם כן טפחה שמים כי הזכר בא מן הימין. וכן בבריאה כי אלהים של מטה בו כלל הכל ימין ושמאל, ומצד הימין ברא וטפחה שמים, ומצד שמאל ברא ויסדה ארץ, ואלו למעלה ואלו למטה נהיו יחד כאחד וזה סוד קורא אני אלהם יעמדו יחדו. הנה כי אלהים של מטה סוד ה"א אחרונה, ברא ועשה התחתונים בדוגמת אלהים עליון בעליונים זה לעומת זה וזה בדוגמת זה וזה כדמות זה:

ענין אחר הנה בהגיע אצילות הכל מראש המחשבה עד סופה ובהתישב הכל שם האחרונה נעשת ראשית גם היא, כי היא ראש וראשית לכל מה שתחתיה והנה ראשית מראשית נלקחה חכמה מחכמה, ובראשית זה ברא אלהים עליון את השמים ואת הארץ התחתונים וכל צבאם, כי בראשית ברא אלהים אחר שראשית עליון הוציא והאציל אלהים עליון בכח הנעלם וממנו נאצלו שאר המאורות ונתישב הכל במקומו חזר הסוף ונאחז ונקשר בראש עם מי שאמר מעולם נסכתי מראש, ונקראת ראשית על שמה ובראשית זה ברא אלהים עליון שמים וארץ התחתונים, בו ברא הכל ובו מקיימו:

ענין אחר בראשית אמרו ז"ל בבראשית רבה אין ראשית אלא תורה, והכוונה על תורה שבכתב סוד וא"ו שבשם שהוא ראשית לה' הוית אחרונות, בראשית זה ברא אלהים של מטה סוד ה"א אחרונה את השמים ואת הארץ, וזה סוד אמרם שם היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם:

והארץ היתה תהו ובוהו. הארץ הזאת הנזכרת בפסוק ראשון היתה אחר שנאצלה תהו היה הכל מעורב, כמשל היין שנתעכר מחמת שמריו המעורבין בו והוא התהו המתהא, וזה היה קודם שנבדל ממנה ונקבע במקומו והשמרים ירדו למטה ונצלל היין וחזר תהו בהו שהוברר הפסולת נמצא מקומו ונתישב בו. וחשך על פני תהום. חשך זה הוא האש החזק, אלא שבהיותו נאחז ושורה על פני תהום נחשך, כי תהו הוא הסיג והשמרים היוצאים ממנו, ולפי שמסביר פני תהום פני רע נקרא חשך, וזה סוד ותכהין עיניו מראות ותכהין עיניו מה טעם מראות והסתכל בפני רשע. ואמנם רוח אלהים חיים בא ושורה על בהו להכינו ולסעדו, וזה סוד ורוח אלהים מרחפת על פני המים, פני המים הם אבנים המשוקעות בתהום שמהם מים יוצאים והם פנים פני תהום:

ובפרק אין דורשין. תאנא תהו זהו קו ירוק שמקיף את כל העולם שממנו יוצא חשך לעולם שנאמר ישת חשך סתרו וגו', בהו אלו אבנים מפולמות ומפולשות משוקעות בתהום שמהם יוצאים מים שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו. קו ירוק מקיף את כל העולם אין נקי ממנו. וממנו חשך. בתחלה ירוק ולבסוף חשך מחשיך פני הבריות, שנאמר ישת חשך סתרו ולהלן הקשו ומי איכא חשוכא קמי שמיא והא כתיב והוא גלי עמיקתא וגו' ונהורא עמיה שרא לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ודאי החשך הזה בבתי בראי חוץ מן המחיצה הוא כטעם לא יגורך רע. בהו אבנים מפולמות ותהו אבן נגף יבש קשה כסלע אין בו לחלוחית ברכה מפולשות חונן ונותן ממה שמקבל ותהו מקריש ומיבש את המים מונע בר. ויש מחכמי האמת אומרים כפי מה שקבלו כי קו ירוק היא רוח מרוח ובה אבנים מפולמות הם ההויות, והכל אמת אינו חולק על מה שכתבתי כי ממנו מוצא הכל הן לטוב הן למוטב כפי מה שקבל מראשית כל כי מקו ירוק זה ממנו יוצא האור והחשך והאבנים המפולמות, ואי איפשר לעמוד על עומקן של דברים אם לא מי שנכנס בסוד העבור:

ובבראשית רבה רבי שמעון בן לקיש פתר קריא במלכיות, והארץ היתה תהו זו מלכות בבל שנאמר ראיתי את הארץ והנה תהו. ובהו זו מלכות מדי שנאמר ויבהילו להביא את המן, וחשך זו מלכות יון שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיה שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. על פני תהום זו מלכות הזאת שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לה חקר אף אדום כן. ורוח אלהים מרחפת זו רוחו של מלך המשיח היך מה דאת אמר ונחה עליו רוח יי' עד כאן. ומה נמרצו אמרי יושר, ומי חכם ויבן אלה נבון וידעם כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ומבקשי יי' יבינו כל:

ענין אחר והארץ היה תהו ובהו, שמים וארץ יצאו יחד כאחד דו פרצופין, אחר כך נחלקו ונלקחה הצלע מן האדם ויפרדו איש מעל אחיו וישבה לה הארץ תוהה ובוהה משתוקקת אל דודה להדבק בו, לפי שראתה השמים מאירים והיא חשוכה, עד שזרח האור והארץ האירה מכבודו והכרובים חזרו פנים אל פנים ובזה נתקנה ונתבסמה:

ובבראשית רבה רבי אבהו ורבי יהודה בר סימון רבי אבהו אמר משל למלך שקנה לו שני עבדים שניהם באוני אחת ובטימי אחת, על אחד גזר שיהא נזון מטמיון, ועל אחד חזר שיהא יגע ואוכל, ישב לו אותו העבד תוהא ובוהא, אמר שנינו באוני אחת ובטימי אחת זה נזון מטמיון ואני אם איני יגע איני אוכל. כך ישבה הארץ תוהא ובוהא, אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים נזונין מזיו השכינה, והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים. ורבי יהודה בר סימון אמר משל למלך שקנה לו שתי שפחות שתיהם באוני אחת ובטימי אחת על אחת גזר שלא תזוז מפלטין ועל אחת גזר טרודין. ישבה לה אותה השפחה תוהא ובוהא אמרה שנינו באוני אחת ובטימי אחת זו אינה יוצאה וזזה מפלטין ועלי גזר טרודין. כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא, אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים חיים והתחתונים מתים לפיכך והארץ היתה תהו ובהו. אמר רבי תנחומא לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיתה מניקתו תוהא ובוהא למה שהיתה יודעת שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו, כך צפתה הארץ שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו של אדם שנאמר ארורה האדמה בעבורך לפיכך והארץ היתה תהו ובהו:

הנה כל אחד משלשה אלה רואי פני המלך בא להעיר על הסוד, אמנם הראשון כוונתו כי שמים וארץ העליונים יצאו יחד דו פרצופין והיו משתמשין בכתר אחד והאור בא אליהם בשוה והיו שניהם נזונין מזיו שכינתא עילאה יחד כאחד ולא היה שום אחד מהם נזון על יד חברו, ואחר שנחלקו ונבדלו זה מזה הארץ נזונת על ידי השמים שהוא אמצעי בין האם והבת, ובתחלה בא המזון אל השמים וממנו נזונת הארץ וגם זה בהתעוררות התחתונים. ועל זה אמר על אחד גזר שיהיה נזון מטמיון, השמים נזונין מטמיון עליון. והאחד יגע ואוכל, והיגיעה היא השפע הבא על יד התעוררות התחתונים והיא יגיעה רבה ויש בה מן הסכנה העצומה שאם אין התעוררות עולה מלמטה על ידי תורה ומעשים טובים כביכול אין מזונות למעלה, וכל שכן שעל הרוב את הישרה יעקשו ויעוררו הפך הכוונה ועל זה הארץ תוהה ובוהה:

ואמנם השני בא להעיר על סבת ההבדלה היות בה יד אל מדת המות, כי בהיות שניהם יחד היה האור והחיים ולשלום אין קץ, וכשנבדלו התעוררה ונהיתה מדת המות והחשך יכסה ארץ, והנה המשל מכוון מאד כי האחד אינו יוצא ואינו זז מפלטין העליון והוא נאחז וקשור הבן עם אמו, והשני נגזר עליו טרודין והיא ההבדלה שהיא השלוח והגרושין, אשר לסבת זה נתן מקום להתעוררות סבה אחרת למשול והיינו הארץ תוהה ובוהה בסבת התעוררות התהו והמות:

ואמנם השלישי בא להעיר על סוד מופלג, כי ההבדלה סבת מציאות החשך ההוא ועדיין לא נתן לו מקום למשול, כי לא היתה שם סבה עד שחטא אדם הראשון ובסבתו נפרצה הלבנה ונתמעטה, והיינו שנטלה המנקת את שלה מתחת ידו שנתרחקה בעבורו ונתאררה האדמה בסבתו, ובזה מצא הכנעני מקום לבא בית יי' ולטמא המקדש, ולפי שצפתה הארץ כל זה והמקום לכל זה היתה ההבדלה, ישבה לה תוהה ובוהה, וזה יהיה כן עד אשר יתקיים והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' כי יתמלא החסרון והפרצה תגדר ולא יהיה כנעני עוד בבית יי' צבאות. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק ה

ויאמר אלהים יהי אור ויהי האור. כתיב הגו סיגים מכסף ויצא לצרף כלי. כשסרו הסיגים שהם תהו ובהו וחשך ונבדלו מן הכסף ונקבעו במקומם הראוי להם, נשאר הכסף נקי טהור בלא שום סיג, אז יצא לצרף כלי, כי סר המונע הכלי והוא האור, כי בהעדר החשך נמצא והיה האור הנערב שהוא כלי הבריאה, וזה סוד והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת ומתרגמינן מנשבא, מנשבת ומפרחת הסיגים ההם, מעביר החשך המכסה ומונע האור. ובהעדר החשך מיד ויאמר אלהים יהי אור, הארץ האירה מכבודו, מכאן ראשית הבריאה ומכאן התחלת החפץ למצא גנזי הסודות איך נברא העולם בפרט, עד כאן כלל שהכל היה סתום ועולם תלוי באויר שאינו נתפס, והכל בסוד נסתר בחשאי אין קול נשמע, וכשנתפשטה הנקודה הסתומה בהיכלה וזרע בה הכל הנה היו הדברים מוכנים לצאת ולהשמע החוצה בשם אלהים. ולזה כתיב בו אמירה כי למעלה אין אמירה נזכרת ולא נשמעת בפרט, ואף על פי שאמרו בראשית נמי מאמר הוא, ודאי מאמר הוא שהוא כלל הכל אבל לא נכתב בו ויאמר, לפי שהכל שם בסוד ובהסתר דבר בחשאי, ומכאן סוד התולדות מה שנזרע בו לצאת ולהשמע החוצה, כשנזרע בו היה בחשאי ועתה מוציא ומוליד ומה שיצא ונולד נעשה קול שנשמע החוצה. וזה סוד ויאמר אלהים יהי אור י"ה סוד יו"ד שבשם הגדול וה"א ראשונה שבו שם הכל זה משפיע ומזריע בזה וזה מוציא ומוליד י' ה', ונוסף בו היו"ד לחזור אל הנקודה הראשונה מקום התפשטות הכל שיהיה ראשית להתפשטות שאר דברים להורות כי שם הכל ומשם נאחז ותלוי והכל חוזר שם ושם צרך הכל והסתפקות הכל. והנקודה הזאת הוא הרצון הפשוט שבו היה הכל ולו הכל צריכים וחוזרים לו, והאומן הפועל בכל דבר ודבר חוזר ונמלך ברצון ההוא, נמצא שהכל נעשה ברצון ההוא ואין דבר יוצא חוצה לו. והמבין סוד זה ידע באמת כי לא היו ענייני הבריאה בהשתלשלות הסבות זו מזו כדעת המתחכמים מדעתם ובודים מלבם:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה א"ר ברכיה מאי דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא אמר והיה, משל למלך שהיה לו חפץ נאה והקצהו עד שזמן לו מקום ושמו שם הה"ד יהי אור ויהי אור שכבר היה. והסוד בזה כי הנקודה ההיא שנגלית מסוד אויר הקדמון והיא סוד י' שבאויר כיון שאות י' נתפשטה ויצאה ממנו נמצא כי מה שנשאר מאויר הוא אור והיינו אור שכבר היה. ונמצא גם כן שהנקודה ההיא אור גם כן שהרי היא חלק מהאויר הקדמון שהוא האור שאין ערך וקצבה לו, והנקודה ההיא לרוב דקותה והתעלמותה עדין כאלו הוא בחביון אויר שאינו נתפשט ולקיום העולם נתפשט ממנה אור גדול, ולפי שאור ראשון שהיא הנקודה נעלם מאד נקרא זה האור שנתפשט ממנה אור ראשון ראש הבנין ימין יי' רוממה אל גדול, וזה סדר ההויה יה"י סוד יו"ד ה"א חכמ"ה ובינה אור סוד אל גדול שנמשך מאות יו"ד אחרונה שבמלת יהי שהיא הראשונה בחזרת חלילה להיותה ראשית לשאר הדברים כמו שרמזתי למעלה. ויהי זה הוית החשך הנקרא אלהים. אור כללות שמאל בימין ובסוד זה א"ל הוא אלהים שנכלל ימין בשמאל והרי הכל כלול ומיוחד זה בזה ימין בשמאל ושמאל בימין להעיד על הייחוד:

וירא אלהים את האור כי טוב. זה קו האמצעי, כי טוב מאיר מעלה ומטה ולכל הצדדין שם יהו"ה הכולל את הכל ומיחד את הכל. ויבדל אלהים בין האור ובין החשך הפריש המחלוקת עושה שלום במרומיו המשלים בין ימין ושמאל ומיחדם והסוד הפנימי ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כשיצאו אור מימין וחשך משמאל, יחד הנקבה מאחריו ואחר כך הפרישם כדי לכוללם יחד זה בזה, לא שהיה שם הבדלה חלילה אלא הנקבה שהיתה מאחריו הביאה לפניו להיות' פנים בפנים ולהדבק יחד להיות הכל אחד לקיום העולם לשאת ענף ולעשות פרי, ויקרא אלהים לאור יום הוא נקרא יום לפי שסבתו הימין, והיא נקראת לילה לפי שסבתה השמאל דכתיב ולחשך קרא לילה למי שסבתה החשך קרא לילה, אחר שהפרישם קרא שם לכל אחד כפי סבתו ואין ההבדלה אלא בשמות שהרי חזר וכללם יחד להיות אחד, וזהו שכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לילה ויום נקראים אחד ולהורות על זה לא אמר יום ראשון:

ובבראשית רבה א"ר יהודה בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן. א"ר אבהו מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי. סדר זמנים הם דו פרצופין שהם מדת יום ומדת לילה, והם כח חמה ולבנה התחתונים שמהם הזמן נמצאו העליונים סדר הזמנים התחתונים. ודברי ר' אבהו הם דברי סתר נפלאים ועמוקים עד מאד ואי איפשר לדבר בהם כל הצרך, ומשום שלמות הענין ארמוז בהם רמזים דקים קרובים לבאור, נפלאתה החכמה העליונה מחשבת תמים דעים להמציא השלמות להשלים הנברא, וזה השלמות יהיה בתת לו בחירה ורצון כדמותו בצלמו להדמות אליו, וזה בשומו לפניו כל הדרכים והוא יבחר הטוב בעיניו וכענין ראה נתתי לפניך היום את ההיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ולהיות זה כן ואי איפשר להגיע השלמות בלתו, ראה בחכמתו הנפלאה להמציא מצואים מהם השרש לטוב ולמוטב והאדם ימשיך עצמו וישלח ידו ויקח מאשר ירצה באין מכריח, המציא מצואים מהם ימשכו החיים והטוב לנמשך אחריהם, וכן כנגדם המציא מצואים מהם ימשכו המות והרע לנמשך אחריהם, ואלו כדמות קליפה לאלו, והנה הקליפה קודמת להיות משמרת לפרי, זה נעלם פנימי וזה נגלה חיצון, והנעלם הפנימי יותר קרוב ויותר אהוב לסבה הראשונה יתברך, והאדם נבנה ונשתכלל משניהם, ולזה היה בו נגלה ונסתר גשמי ורוחני, והרוחני יותר קרוב ויותר אהוב ובו משני הצדדים יצר טוב ויצר רע להורות על שרשיהם, ויצר הרע קדם בו קדימה זמנית כי כן המקור שממנו נאצל קדם, ובמעשה בראשית נרמז בסוד התהו שנבנו העולמות ההן בו והתהו קדם לבהו והחשך לאור וכמו שרמזנו למעלה, ולפי שהעולמות ההן נבנו בתוהו לא נתקיימו, כי כל עוד שלא נגלית צורת האדם למעלה ולא נתקן בזכר ונקבה פנים אל פנים לא היה קיום לשום נמצא ולפיכך החריב העולמות ההן לפי שהיה בלא תקון הבנין בהם, והתקון הוא גלוי הצורה אשר בגלויה השלמות והתקון ובתחלת הוייתן היו פושעים ומקטרגים ומשחיתים המציאות הטוב, ולזה ראה יתברך שאי איפשר בהם הקיום, וזה אמרם יתהון לא הניין לי אין הנאה בהם לפי שאין הכוונה העליונה נשלמת בהם ואמנם המציאות הטוב שבו השלמות והקיום עליו אמר דין הניין לי, ואחר גלוי ותקון הצורה למעלה נתקיימו העולמות ההן, אחר שהחליש כחם ותקפם והורידן ממדרגתם, ובזה הוכנו לקיום ולתקון כפי הכוונה העליונה ולצורך הבריאה, וכמה סתרים נוראים בזה ואסור להרחיב בהם הדבור, והעקר והשרש אי איפשר לעמוד עליו כלל לפי שהוא תלוי במחשבה העליונה שאין לשום נברא התפסה בה, ואדון הנביאים שאל עליה ונמנעה ממנו. ולא הייתי מעלה על ספר שום דבר ממה שכתבתי בסוד זה, אבל הוצרכתי לרשום ולרמוז בו רמזים להלהיב לבות החכמים ולהעירם לתור ולבקש את דבר יי, ולמען יאמינו ויבינו כי דברי חכמנו הקדושים ע"ה אמתיים מקובלים מהנביאים נמנע ההשגה בהם אם לא מפיהם, ומי שלא בא בסודם ובקהלם יטיל מום בהם ויצרפם לדעות זרות ואמונות נכריות חלילה להם מהם. ודי בזה לענין הפרק:

חלק ד פרק ו

ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים מכאן סוד השניות וההבדלה ולזה אמרו שנברא בו גיהנם ובפרק מקום שנהגו מפני מה לא נאמר כי טוב בשני בשבת מפני שנברא בו אור של גיהנם. ובבראשית רבה למה אין כתיב בשני כי טוב שבו נבראת גיהנם. ואסיקנא בפרק מקום שנהגו חללה קודם שנברא העולם ואור דידה בשני בשבת. והוא סוד נעלם. ועוד בבראשית רבה שבו נבראת מחלוקת שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים אמר רבי טביומי אם מחלוקת שהוא לתקונו של עולם ולישובו אין בה כי טוב מחלוקת שהוא לערבובו על אחת כמה וכמה. אין טוב אלא באחד ועד כאן היה הכל בסוד הימין שהוא האחדות האמיתי, ומשם והלאה באה ההבדלה והשניות שנברא בו סבתו, עם שהוא מחלוקת לשום שמים וסופה להתקיים לשם שמים ודאי כי מחלוקת אש ומים יצא שמים ובו נתקיים וזה סוד ויקרא אלהים לרקיע שמים. להבדיל בין מים העליונים למים התחתונים בסוד השמאל שבו ההבדלה והמחלוקת נבראת בו בשמאל, שהרי עד כאן היה הכל בשלימות ואחדות שהוא צד הימין, ומכאן והלאה שניות ומחלוקת על הימין שבו שלימות הכל וכשהתעורר השמאל התעורר המחלוקת ובמחלוקת ההוא שהעיר השמאל והשניות נברא גיהנם ובשמאל מתעורר ודבק:

וסוד הענין יהי רקיע יתפשט ויתאצל זה מזה להיות נכללים בפשוט ההוא זה בזה בימין שם א"ל גדול נרקע ונתפשט והיה אל אלהים אל ומה שנתפשט היה הים אל הים, וסוד הים ביושר זה הים גדול סוד מים עליונים נתהפכו אלו האותיות ונעשו ימ"ה והם סוד מים תחתונים והרי הכל בכלל אחד יחד, ולזה נתפשט שם אלהים ועלה לאלו ולאלו כשנתישב הכל כל אחד במקומו הראוי לו לקיום העולמות ולשלמות הכוונה כי בתחלה היה הכל מים במים עד שהובדלו ונכרו אלו לעצמן למעלה ואלו לעצמן למטה. ה' אחרונה אלהים מים תחתונים ה' ראשונה אלהים מים עליונים, והסוד ויעש אלהים את הרקיע ויבדל ההתפשטות ההוא שהוא הרקיע שקודם הפשוט היה א"ל בסוד הימין נעשה אלהים. ובו סוד ההבדלה בשמאל בסוד ויבדל כי הפשוט ההוא היא ההבדלה עצמה ואמנם מים תחתונים עקרן שם אדני ועם כל זה כיון שנשלמו מים זכרים במים נקבות שם אלהים עולה ומתפשט בכלן כמו שכתבתי. ועם היות שהיתה ההבדלה בשני לא נתבטל המחלוקת עד בא יום שלישי השלם המסכים בין המחלוקת ומשככו ובו נתישב ונתקן הכל. ועם שזה המחלוקת היה לשם שמים כמו שרמזתי ובו הקיום עם כל זה לא נאמר בו כי טוב:

ובבראשית רבה לפי שלא נגמרה מלאכת המים. והסוד הנעלם ודאי לא נשלמה ולא נגמרה מלאכת המים מים עליונים ומים תחתונים היו בכלל אחד יחד מים במים היה הכל ואין שלמות בזה ולא גמר מעשה לפי שאי איפשר להיות תולדות לקיום העולם בהיותן בכלל אחד, עד שהובדלו ונכרו אלו לעצמן ואלו לעצמן ובזה עשו תולדות והיה הקיום, והסבה בזה הוא יום שלישי שבא והסכים והשלים והבדיל ביניהם בסוד אותיות הוה ה' עליונה מים עליונים ה' תחתונה מים תחתונים ו' ביניהם להשלימם ולהסכים ביניהם, ולולא שהסכים הקו האמצעי זה המחלוקת לא היו מתישבים ולא היה קיום בעולם. ולהורות על ההסכמה והקיום והכללות יחד נקרא הרקיע שמים:

ובבראשית רבה נטל הקדוש ברוך הוא אש ומים ופתכן זה בזה ומהם נעשו שמים. ובפרק אין דורשין במתניתא תאנא אש ומים מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה ומאי שמים מלמד שגבל הקב"ה אש ומים וטפחן זה בזה ועשה מהן ראש לדברו דכתיב ראש דברך אמת והיינו דכתיב שמים אש ומים עד כאן. וזה סוד ויקרא אלהים לרקיע שמים אש משמאל מים מימין שהרו וילדו אפלה והרקיע כללן יחד בסוד שמים ובו אש ומים שהיו דקים ולחים נקרשו ועמדו ונתקיימו והיינו עושה שלום במרומיו והרקיע הזה מתיימם ומיחדם:

ולדקות הייחוד והדבקות ביניהם אמרו בפרק אין דורשין ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מפניו אמר לו מאין ולאין בן זומא אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה לא שלש אצבעות בלבד שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים כיונה זה שמרחפת על בניה ונוגעת ואינה נוגעת. אמר להם ר' יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ מכדי ורוח אלהים כתיב ביום ראשון והבדלה ביום שני הוא דהוה שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים וכמה אמר רבי אחא בר יעקב כמלא נימא ורבנן אמרי כגודא דגמלא מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמר כתרי גלימי דפריסי אהדדי ואמרי להם כתרי כסי דסחיפי אהדדי. עדין בן זומא מבחוץ חוץ מישוב הדעת הנכון שדרש כן שהרי מרחפת לא במקום הבדלה היא כתובה ובשביל שנפגע אמר כן, או שעדיין לא נכנס בסוד הדבר כראוי. ואמנם שאר החכמים לא נחלקו בשעור מה בין מים העליונים למים התחתונים שהכל מודים שאין ביניהם מקום פנוי, אלא שכל אחד נתכוון להפליג בדקות הדבקות והאחדות שכן הדבר באמת שאין שם מקום פנוי והכל דבק זה בזה מקשה [אחת] כשלהבת הקשורה בגחלת. ואמנם בכל השעורין אי איפשר שלא יהיה שם ריוח כל שהוא בנתים, וזה לא להבדיל חס ושלום כי אם להודיע שלצורך התולדות והקיום מן הראוי להיות כן, ואם היה הכל מים במים אי איפשר הקיום בזה כמו שכתבתי, ולזה נבדלו ונכרו אלו לעצמן ואלו לעצמן בטפה שהוגלדה באמצען ונחלקו המים לשאת ענף ולעשות פרי ובזה צדק ושלום נשקו וזה הוא הייחוד השלם:

ובבראשית רבה אלו נאמר ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר על הרקיע הייתי אומר על גופו של רקיע המים נתונים, וכשהוא אומר ובין המים אשר מעל לרקיע הוי המים העליונים תלויים במאמר. ובפרק קמא דתעניות כמאן אזלא הא דתניא מים העליונים במאמר הם תלויים ופירותיהם גשמים שתאמר מפרי מעשיך תשבע הארץ. הנה הורו ע"ה שאין מים העליונים ומים התחתונים האמורים בענין מים ממש חלילה. ולהורות עוד זה אמרו בפרק אין דורשין אמר להם רבי עקיבא כשתכנסו אצל אבני שיש טהור הזהרו שלא תאמרו מים מים משום דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. הנה הודיעם הקדוש ע"ה שאין שם מים כלל. ומה שכפל ואמר אל תאמרו מים מים להודיעם עוד שלא יטעו במים עליונים ובמים תחתונים לחשוב חס ושלום שאלו לעצמן ואלו לעצמן, אלא הכל רשות היחיד אחד מיוחד בלי שום פרוד, והמעלה כן על לבו דובר שקרים הוא ולא יכון לנגד עיניו. וזה סוד אמרם שהם תלויים במאמר להורות שאינן מים ממש, והמאמר הוא הרקיע המיחדם שאלו ואלו תלויים ומתיחדים בו והוא אחד מעשרה מאמרות. ואמרו שפירותיהן גשמים, והסוד מפרי מעשיך מעשיו של הקדוש ברוך הוא תשבע הארץ ארץ החיים והם סוד התולדות והפרי לקיום העולמות, ולסוד זה היתה ההפרשה ברקיע להיותם נכרים ולא להיותם בערבוביא שאין קיום בזה:

ויש עוד שם דרך אחר נפלא מעמידין בו המים העליונים והמים התחתונים והרקיע והוא למטה בשולי הכסא וגם הוא אמת בסוד ההשתלשלות כי מנוגה העליונים נהיה ונמצא דוגמתם בתחתונים. וסוד המים והרקיע אלה המופלאים רמזתים בחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא. ויהי ערב ויהי בקר יום שני יום שסבב השניות והמחלוקת בסוד ההבדלה בסוד השמאל. וכשהתעורר החוזק והקושי בזה הצד יצא משם סיג ושמרים בתכלית התוקף והקושי בלא שום לחות נקרשים מיד והם כלולים זכר ונקבה, ומהם סוד התפשטות הטומאה וקושי הדין וכמה מיני משחית ומיני פורענות למיניהם מהם יוצאים, והם רוח הטומאה וסוד הערלה ושניהם זכר ונקבה סוד אפע"ה ונח"ש נכללים יחד זה בזה, האפעה מוליד לשבעים שנה בחבור אחד וחזר הכל ונכללו בשבע של נחש וזה סוד גיהנם ויצר הרע שכל אחד שבע שמות יש לו. ובכמה מדרגות הטומאה מתפשטת מהם בעולם והכל בסוד השמאל מתפשט טוב ורע ובו הקיום וישוב העולמות כאשר ישר בעיני היוצר לעשות אשר לחכמתו ולתבונתו אין חקר. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק ז

ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. אחר שהבדילה הפרכת בין הקדש ובין קדש הקדשים לקיום העולמות, בא המאמר הקדוש להשלים הענין בהמצאת דרך נכון בו יצאו וימשכו התולדות והפרי שהוא תכלית ההויה. וזה אמנם יצא אל השלמות בשיתאצל האור והשפע מראש ההויה דרך ישרה אל הקו האמצעי עד האמה ומשם בארה, וזה סבת התולדות והקיום, ולזה הקדים מאמר יקוו המים אל מאמר תדשא הארץ, והסוד יקוו המים יתאצל הכל מראש הנקודה המקור ראשית ההויה שמשם יצא הכל ונתפשט ובא בהיכל הקדש הוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן דרך קו ישר עד הגיע הכל אל מקום המאסף הכל שהוא כלל זכר ונקבה ח"י העולמים, וזה סוד יקוו המים והם היוצאים מה' ראשונה באים דרך ישרה מתחת השמים זו ו' זעירא שהיא תחת השמים ו' רבתי בסוד ו"ו אחת שמים ואחת תחת השמים והוא מקום אחד הוא קשר הייחוד והוא המיחד ראש המחשבה עם סופה. ותראה היבשה סוד ה"א אחרונה שהיא יבשה ומשתוקקת אל ההשקאה, בסוד נפשנו יבשה והטעם אין כ"ל המשקה ומרוה אותה והיא פנים הנראים בערך הפנים העליונים שאינם נראים וזה סוד ותראה. והסוד תגלה היבשה להוציא הצמחים והתולדות בכח ההשקאה הבאה אליה מלמעלה, ועוד ותראה היבשה שיהיו העינים רואים ומביטים בה ולא תהיה בהסתרת פנים תמיד עיני יי' בה ותהיה נראת אליו ויאיר פניו אליה והוא סוד הייחוד האמיתי. ויקרא אלהים ליבשה ארץ מלת קריאה הזמנה קרא וזמן אל היבשה ארץ שיתפשט בה הרצון באין הפסק. ולמקוה המים סוד הצדיק המרוה היבשה קרא ימים הוא בית כנישות מיא המים העליונים היורדים מלמעלה שם מתקבצים ומשם נמשכים ונגרים למטה להשקות ולרוות היבשה הצמאה. קרא ימים ששם הזמנת הימים העליונים, כל הנחלים והמקורים שם נופלים והוא נוטל הכל והוא מקור כלם להזילם למטה, ובו סיים המאמר וירא אלהים כי טוב ואין טוב אלא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב. ובב"ר יקוו המים יעשה מדה למים היך מה דאת אמר וקו ינטה על ירושלם עד כאן בארו ע"ה שהמים באים דרך הקו אל ירושלם העליונה וקו"ה כתיב קו ה' הקו נמשך ובא עד ה"א ומתיחדים יחד:

ובבראשית רבה פרשה ט"ו א"ר יהודה ב"ר אלעאי עץ החיים מהלך חמש מאות שנה וכל מימי בראשית מתפלגין מתחתיו. וכן האמת הברור שעץ החיים חמש מאות שנה הוא שהוא דבק ומתיחד בהם לצייר האותיות שנחצבו בו ולעשות תולדות בגן שעשועיו, בסוד באתי לגני אחותי כלה גני שהוא אחותי כלתי, וכל מימי בראשית כל המים היורדים ונמשכים מבראשית סוד הנקודה מוצא הכל באים אליו ומתפלגים תחתיו על ידו ורשותו. ודוד המלך נוטל הכל והוא מחלקו אח"כ בסוד ויחלק לכל העם וגו' לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת. הנה הוא מחלק מה שמקבל מן האבות, שדוד עני הוא ואין לו אלא מה שהניחו לו האבות בסוד נעלם, והנה הוא מקבל כסדר מלמטה למעלה נכללים בו יחד נרשמו בו כפי מדת כל אחת והוא מוציא ומגלה סוד קבלתו חלת לחם בסוד הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, אחת בכל אחד הזכיר לשון אחדות להורות על ייחוד הכל. אשפר אש פר בסוד האש הגדולה ופני שור מהשמאל שמשם עקר קבלת דוד. ואשישה אחת כד"א אשישי ענבים. סמכוני באשישות. והוא כלי בית קבול היין העליון המשומר בענביו, היין הטוב טובים דודיך מיין, והיין ההוא בא בתחלה דרך חסד לאברהם, והנה דוד מקבל הכל ומחלק לכל המונו, כתיב תתן להם ילקוטון וגו' וכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה בסוד טרף נתן ליריאיו ביתה אלו ישראל כי הם נוטלים חלק בראש ואחר כך וחוק לנערותיה השאר לנערות אסתר שאר האומות:

ויאמר אלהים תדשא הארץ. אחר שנקוו המים ותראה היבשה נתיחדו שמים וארץ בהתעוררות המעורר התאוה סוד שמאלו תחת לראשי הנה זה סבת הוצאת הפרי והתולדות לאור מן הנעלם אל הנגלה, ובכח ואון הצדיק סוד ברית קדש עשתה פירות והוציאה תולדות בת זוגו ארץ החיים וזה סוד תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע. העשב מזריע זרע. אבל הדשא לא נאמר בו מזריע זרע, ואין מזריע זרע חוזר לשניהם. והטעם דשא לא נתן לקיום כי אם למאכל הבהמה הידועה הרבוצה בהררי אלף, והעשב נגזר בו הקיום וההשארות, וסוד הענין דשא אינו מזריע זרע לפי שהם מלאכים שנבראו בשני והם מזומנין למאכל בהמתו של צדיק, והם כעין קרבן לשכינה כי יש אש אוכלת אש, וזה סוד מצמיח חציר לבהמה. והנה הארץ העליונה הוציאה אותם בכח המים ההם היורדים עליה מלמעלה, ולפי שהם לה למאכל נבראו בתחלה וקדמו לעשב מזריע זרע שנגזר בהם הקיום והם מחנות קדושים אופנים חיות וכרובים שהם מתתקנים בקרבנות ובתפלה, בסוד ועשב לעבודת האדם בעבודת האדם הם מתעטרים ומתתקנים וכשהם בתקונם בסבת העובד השלם מהם יוצאים מזונות לעולם, בסוד להוציא לחם מן הארץ הנה הדשא מזדמן לבהמה והעשב מתתקן בעבודת האדם, והכל לתועלת ולתקון העולם להוציא לחם מן הארץ ההיא ארץ החיים והעובדים מתקנים מלמטה והברכה מתפשטת עליהם מלמעלה, בסוד עובד אדמתו ישבע לחם:

ובפרק י"א מפרקי רבי אליעזר בששי הוציא מן הארץ בהמות שהוא רבוץ בהררי אלף ובכל יום ויום מרעיתו אלף הרים ובלילה הם נצמחין מאליהן כאלו לא נגע בהם, שנאמר כי בול הרים ישאו לו ומי ירדן להשקותו, שמימי הירדן סובבין את כל ארץ ישראל חציין למעלה מן הארץ וחציין למטה מן הארץ, שנאמר יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו, והוא מוכן לסעודה גדולה של צדיקים שנאמר העושו יגש חרבו עד כאן:

ובויקרא רבה פרשת אחרי מות בהמות בהררי אלף, ר' יוחנן וריש לקיש ורבנן, ר' יוחנן אמר בהמה אחת היא ורבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה כל מיני עשבים והיא אוכלת, שנאמר כי בול הרים ישאו לו, וריש לקיש אמר בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה מאכל לאכילתן של צדיקים והיא אוכלת, מאי טעמא והיה השרון לנוה צאן, ורבנן אמרי בהמה אחת היא ורבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה מיני בהמות והיא אוכלת, מאי טעמא וכל חית השדה ישחקו שם ואיפשר כן אית בעיר אכיל בעיר:

א"ר תנחומא גדולים הם מעשה האלהים מה משונין הם מעשין של הקב"ה, ומהיכן הוא שותה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר כל מה שהירדן מכניס אחת לששה חדשים הוא עושה גמיעה אחת, מאי טעמא שנאמר הן יעשוק נהר וגו', ר' שמעון בן לקיש אמר כל מה שהירדן מכניס אחת לי"ב חדשים הוא עושה גמיעה אחת, מ"ט שנאמר יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו ויש בהם לכלוך פה, ורב הונא בשם ר' יוסי אמר אין בהם לכלוך פה, ומהיכן הוא שותה, תני ר' שמעון בן יוחאי נהר יוצא מעדן ושמו יובל ומשם הוא שותה, מ"ט שנאמר ועל יובל ישלח שרשיו עד כאן:

וכלם לסוד אחד נתכוונו אלא שכל אחד נתכוון להעיר על הסוד ולגלותו ברמזים דקים ונראים כחולקים ואינן חולקים, כי הנה ר' יוחנן נתכוון להעיר על סוד הדשא שהוציאה הארץ ולא שנה מענין הכתוב במעשה בראשית, ולפי שהעשב מוכן למאכל הבהמה כפי הפרסום, לקח לשון עשב והאלף הרים בפי כלם הם סוד האלף לך שלמה, והנה הוא לשון חול שכן הדשא חולין הם, וריש לקיש אמר שמגדלין לה מאכל סתם לאכילתן של צדיקים סתם והוא אוכלת:

והסוד הנעלם עוד בא לרמוז שהכל מרויחין בגינה בין צדיק של מעלה ובין צדיק של מטה, צדיק של מעלה מקבל ויודע נפש בהמתו והיא סבת קבלתו מלמעלה כשהיא שלמה בשלמות, צדיק של מטה וגם הוא אוכל בטובה שהכין, ורבנן אמרו כי הדשא אינו כמשמעו כי מבהמה בהמות יוצאות וחוזרת ומושכת אותן אליה, ונכללין בה כבתחלה והוא השעשוע והשחוק דכתיב וכל חית השדה ישחקו שם, ומן הירדן אשר עליה שותה כל מה שמכניס לששה חדשים שמושך אליו מששה חדשים ומי"ב חדשים והכל לכוונה אחת עולה הששה והי"ב ולגמיעה אחת כדי לכלוך פה, ואמר רב הונא שאפילו ללכלוך פה אינו מספיק, ואמנם השתיה כדי ספוקה והותר לא ימצא לה כי אם מן המקור הבא תמיד ואינו פוסק והוא הנהר היוצא מעדן ויובל שמו כדברי רשב"י ע"ה:

ומה שאמרו בפרקי ר' אליעזר ובלילה הם נצמחין וכו' אמת הוא, כי ביום זמן האכילה ובלילה זמן הצמיחה בסוד בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל:

ובפרק אין דורשין כל יומא ויומא מיברו מלאכי השרת מנהר דינור ואמרי שירה ובטלי שנאמר חדשים לבקרים רבה אמונתך. ובבראשית רבה פרשה ע"ו וכן במדרש איכה, בכל יום בורא הקב"ה כת של מלאכים חדשים והם אומרים שירה חדשה לפניו והולכים להם. והכל אחד וסוד אחד והוא מסתרי מעשה בראשית, בסוד תדשא הארץ דשא תוצא הארץ לא כתיב אלא תדשא לרמוז על דבר והפכו הוצאת הדבר ממנה וחזרתו אליה, ולסוד זה לא נאמר בו מזריע זרע לפי שהוא מתבטל ואין לו קיום כעשב שנאמר בו מזריע זרע שאינו מתבטל. והטעם שאלו אין להם דמות ולא צורה קיימת אלא לפי שעה נראים ואינם נראים ואינם עומדים חוזרים אל המקום אשר יצאו משם מן האש יצאו והאש אוכלתם בסוד כי יי' אלהיך אש אכלה הוא וחוזרים ומתחדשים וכן בכל יום:

ואמנם הרמוזים בעשב מזריע זרע שהם בכלל הצורה הנוראה בסוד ודמות פניהם פני אדם פני אריה אל הימין וגו' ופני שור מהשמאל וגו' ופני נשר וגו', וסוד זה שנ"א שור נשר אריה אדם כולם כלולים בדמות אדם ודמות אדם כוללם כלם, העשב נתקן בצורה זו לעבודת האדם בשביל עבודת האדם כמו שכתבנו. ולפי שהם בכלל צורה זו הם תמיד בצורתם כמו שהם בלא שום מלבוש אחר ולא בענין אחר, ולזה נגזר בהם הקיום והם נצחיים וקיימים תמיד, ולזה נאמר בהם מזריע זרע להורות על השארותם באיש. האדם למטה הוא בצלם ודמות ואינו בקיום כאלה העליונים, לפי שעם שהוא בצורה זו שבה הקיום הנה צריך אל מלבוש החמר והוא מורכב, ולזה יש להיותו זמן מוגבל. ובלילה מתפשט מזה המלבוש ועולה למעלה, לפי שבלילה ממשלת המדה שרגליה יורדות מות והכל טועמים טעם מיתה, וכשהרוח עולה הנה מקרה הדשא הידוע גם היא יקרה והאש תאכלנה וחוזרת ומתחדשת כבראשונה ומתלבשת בחמרה בצורה הראשונה שהיתה בה, ולפי שהם צריכים לזה אין להם קיום כאותם הצורות של מעלה:

ולסוד זה כתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך, אלה הם בני אדם שהם חדשים בכל יום מה טעם רבה אמונתך כמה דאת אמר וכל מעשהו באמונה, רבה היא ודאי וגדול כחה יכולה לבטל עליונים ותחתונים ולכלול בה את כלם ולא תמלא, וסוד זה כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, הולכים אל הים והים נוטל וכולל הכל בתוכו ואיננו מלא ביותר ממה שהיה, ואחר שנכלל מהם ושאב אותם לתוכו חוזר ומקיא ומריק אותם וחוזרים כמו שהיו מתחלה, והנם חדשים ומתחדשים בכל יום ויום, ומצד שהם בכלל צורת האדם יש להם קיום ובזה דומים אל העליונים הנרמזים בסוד עשב מזריע זרע, ומצד המלבוש מתבטלים ומתחדשים בכל יום ובזה דומים אל העליונים המתבטלים ומתחדשים הנרמזים בסוד דשא:

ואחר שיצאה ונגלת התמונה הכוללת על התמונות שהיא צורת האדם בסוד עשב מזריע זרע, מה כתיב עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ אז נקרא עשב מזריע זרע, עשב שאותם הזרעים העליונים זורע על הארץ אינו מוציא זרע כי אם לתועלת הארץ להולידה ולהצמיחה להוציא פירותיה והעשכ נעשה עץ אילן גדול נושא פרי. ולסוד זה בא הכל כסדר נכון נפלא נשא שהוא מאכל הבהמה עשב מזריע זרע ואחר כך עץ פרי בתחלה עשב ואחר כך עץ:

וסוד הענין ביום השלישי עשתה הארץ ארץ החיים פירות בכח הצדיק דכתיב עץ פרי זה עץ הדעת טוב ורע שהוציא פרי בכח מי בכח עשה פרי זה צדיקו של עולם. למינו כל אשר נשמת רוח קדוש באפו שהוא פרי האילן ההוא רשום בחותמו למינו זה ברית שלום. בני נחלתו וחלקו למינו הם באים ואינם נבדלים ממנו הצדיק עשה הפרי ועץ הדעת מתעברת ומוציא הפרי למינו למין העושה הפרי שהוא הצדיק שיהיה כמוהו. אשרי חלקו של מי שדומה לאביו ולאמו ובמה דומה אליהם בחותמים שהוא רושם בו נמול ליום שמיני לדמות לאמו פריעת החותם וגלויו לדמות לאביו. וזה סוד עץ פרי, האם, עושה פרי, זה האב ברית קדש למינו שידמה לו ויורשם בו. אשריהם ישראל שדומים לאביהם שבשמים דכתיב ועמך כלם צדיקים וגו', צדיקים ודאי מהם יצאו ולהם דומים. אשר זרעו בו על הארץ, זרע בו היה לו לומר ומה רוצה לומר זרעו בו, זרע ו' בו על הארץ ודאי זרע הוא"ו על הארץ שופכו לרוותה ולהצמיחה. ותוצא הארץ דשא וגו' למינהו, חוזר אל העשב מזריע זרע לפי שנגזר בו הקיום ואינו עובר, ולזה נכתב בו למינהו ה"א יתרה למין ה' ו' להורות על המוציא ובכח מי הוציא. ובבראשית רבה עברה על הצווי שכך אמר הקב"ה תדשא הארץ וגו' עץ פרי מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן אלא עץ עשה פרי האכל והעץ אינו נאכל. ובפרק קמא דראש השנה תרצו עץ עשה פרי ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב. וכשהקשה לר' יהושע לא תרץ כן שהרי לדורות לא היה טעם עצו ופריו שוה ולזה הוצרך לתרץ ההוא כר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו וכו' ודעתו שבאותה שעה הוציאה עץ פרי ולדורות קלקלה בחטאו של אדם:

ועל דרך האמת הכל מתוקן עץ פרי עשה פרי כענין שרמזנו ועץ עשה פרי בתחתונים כי מעשה בראשית כפול ירמוז בעליונים ויגיד בתחתונים. ביום הזה באו בו שני מאמרות כי הכתוב השלישי המכריע כלול משני צדדים ימין ושמאל, ומכח הימין שבו נקוו המים שהוא סבת הקיום והיישוב, ובא בו מאמר אחד לגמר זאת המלאכה, ונאמר בה כי טוב ומכח השמאל שבו בא ההתעוררות אל ההולדה והוצאת הפירות שזה אמנם סבתו השמאל ולשלמות זה נאמר בו כי טוב, ובא בו מאמר בפני עצמו לפי שיום זה קשר שני הצדדים ימין ושמאל ומתיימם ומשלימם ומפריש ומסלק המחלוקת ומסכים ביניהם, ואומר לצד זה כי טוב ולצד זה כי טוב וזה שיעור מה שרצינוהו בזה הפרק:

חלק ד פרק ח

ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים, האור הראשון שנאצל דו פרצופין, היה אורו בחוזק לאין תכלית בהיותו על התכונה ההיא, ולא שמש כי אם שלשה ימים הראשונים ונגנז ממנו מה שהיה ראוי לגנוז למשמרת עד עתו, גם שלא יתפשט התוספת ההוא כי אם עד סוף המחשבה ושם יעמוד לצורך הצדיקים, צדיקים דוקא, וזה לא בתמידות כי אם כפי החפץ והרצון העליון. ובבראשית רבה תני אורה שנבראת בששת ימי בראשית להאיר ביום אינה יכולה שהוא מכהה גלגל חמה, ובלילה אינה יכולה שלא נבראת להאיר אלא ביום. והיכן היא, נגנזה והיא מתוקנת לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים אתמהא שבעה ולא שלשה הן והלא ברביעי נבראו המאורות אלא כאיניש דאמר כן וכן אנא מפקד לשבעת יומיא דמישתותי עד כאן. האמת שלא נבראת להאיר אלא ביום כלומר בחוזק ההוא, אחר שהיו שוים ולילה כיום יאיר, ואם היו בתכונה זו היה בזה כהוי וחוסר מעלה לגלגל חמה שהוא הפנים ויהיה האחור שוה לו, והפנים עקר ולא היה כן אלא כחן שוה, עד שראתה החכמה העליונה לגנוז האור ההוא, כלומר למעט המאור האחד מהן והוא גנוז למעלה למעלה לצורך הצדיקים בשעת הרצון יתנוצץ מלמעלה עד צדי"ק וצד"ק עד בא הזמן שיתמלא החסרון ותחזור עטרה ליושנה, והוא שכתוב והיה אור הלבנה כאור החמה בשוה כמו שהיו בראשית החפץ ואור החמה יהיה שבעתים יתעלה עד רום מעלה להאצל מרחובות הנהר נחלה בלא מצרים שיפתחו מ"ט שערי בי"נה, והוא אור שבעת ימים העליונים בכללותם, וזה יהיה ביום חבוש יי' את שבר עמו למטה ומחץ מכתו שהוא חסרון הלבנה למעלה ירפא:

ובמדרש רות הנעלם (ז"ח פ"ה ע"א) מה עשה ברא את התשובה התנוצץ אור ממנה וההוא אור הבהיק מסוף העולם ועד סופו ובו נברא העולם, ראה הקדוש ברוך הוא ונסתכל ברשעים העתידים לבא לעולם וגנזו ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא. וא"ת הואיל ועתיד לגנזו למה בראו, אלא כשברא הקב"ה אור זה לא בראו אלא לבראת בו את העפר, כיון שנברא העולם הזה נסתכל וראה שעתידים רשעים לבא וגנזו, ועדיין היום אע"פ שהקב"ה גנזו בו העולם מתקיים בו ס"ד אלא אימא באור אחד היוצא ממנו והוא כמו חוט אחד היוצא מהאור הגדול והעולם בו מתקיים והוא יסוד עולם דכתיב וצדיק יסוד עולם עד כאן. ובפרק אין דורשין ואור ביום ראשון איברי והכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי. אלא כדרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שנסתכל באנשי דור המבול ודור הפלגה ראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר וימנע מרשעים אורם וגומ' למי גנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיקים שנאמר אמרו צדיק כי טוב, וכיון שראה אור שגנזו לצדיקים מיד שמח שנאמר אור צדיקים ישמח, כתנאי אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה ורואה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דברי רבי יעקב וחכמים אומרים הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי עד כאן:

אין מחלקותם כי אם בנגלה אבל בנסתר הכל מודים שהאור שנברא ביום ראשון הם שני המאורות שנתלו ביום ד', שנבראו דו פרצופין ונתמעט האחד, וזו היא הגניזה שהזכירו ז"ל אלא שרבי יעקב כסה הסוד וחכמים גלוהו ברמז דק, ולרמוז על הסוד נכתב מארת חסר וא"ו והוא המעוט בגניזת האור הראשון והגניזה סבה שנולד הקושי במדה ונבראת הקליפה הידועה וכסתה המוח הפנימי הטהור, וממנה נאצלו כמה מיני משחית וכמה מיני פורענות והיא האסכרה הנזכרת בדברי רבותינו זכרונם לברכה שנתלת ביום ד', כי בהעדר האור ימצא החשך ובהעדר החשך ימצא האור:

ברקיע השמים, אחר שנתמעט האור אמר שמארת סוד אספקלריא שאינה מאירה תהיה תלויה ברקיע השמים סוד הצדיק שהוא רקיע השמים סוד וא"ו שבשם ולא יהיה לה אור כי אם ממנו. והיה המעוט להבדיל בין היום ובין הלילה שלא תכהה גלגל חמה כמו שרמזתי למעלה:

והיו לאתת, אלו השבתות והם שבת יום ושבת לילה שנאמר בהם אות, ושניהם אתת. ולמועדים ולימים ושנים, לכל זה הוצרכה ההבדלה והמעוט שבה יהיה מקום למנין הרגלים ולקדוש החדש ולעבור השנה, כידוע בסוד העבור המסור לבית דין. והיו למאורת פעם יהיו שוים כשהם ברקיע השמים בסוד כי כל בשמים ובארץ הוא המיחדם ואז הלבנה במלואה פעם להאיר על הארץ תצטרך לקבל ממנו כשהיא שפלה ורחוקה:

ויעש אלהים את שני המארת הגדלים, בתחלת אצילותם היו שוים דו פרצופין יחד כאחד ולזה קראם גדלים בשוה אור הלבנה כאור החמה ואחר כך נקראת המאור הקטן:

ובפרק אלו טרפות כתיב ויעש אלהים את שני המארת הגדלים וכתיב את המאור הגדל וגו' ואת המאור הקטן וגו', אמרה ירח לפני הקב"ה רבונו של עולם איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמיך, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, אמר לה משול ביום ובלילה, אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא אמר לה ביך ימנו ישראל ימים ושנים, לחמה נמי לא סגיא דלא מנו ביה תקופתא, אמר לה זיל ליקרו צדיקים על שמך יעקב הקטן דוד הקטן שמואל הקטן, לא הוה מייתבה דעתה אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו חטאת ליי' אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהיה כפרה עלי על שמעטתי את הירח עד כאן:

היו דו פרצופין דבקים יחד מאירים בשוה בשקול אחד, ולזה נקראו שניהם גדולים להיות שניהם בחבור אחד והאור בא להם בשוה מן המקור, והוא ששניהם היו משתמשים בכתר אחד הוא המאור העליון המאציל, אז אמרה לפניו רבש"ע איפשר לב' מלכים סוד דו פרצופין שישתמשו בכתר אחד והלא יש די באחד שיהיה לראש ולפועל, ולעצמה היתה דורשת כי אמרה אני אמלוך על ששה קצוות, אמר לה לכי בתי ומעטי את עצמיך ותהיי ראש לשועלים הם מדרגותיה וזהו מעוטה, ואף אם היא ראש עליהם לפי שאין רבוי מעלה וכבוד הוד והדר לה כי אם בהיותה עם דודה בייחוד אחד ומעתה ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. המאור הגדול יהו"ה המאור הקטן אלהי"ם סוף המחשבה העליונה, בתחלה בהיותם שקולים היתה בכלל השם הגדול סוד ה"א אחרונה רשומה בו אות רביעית שלו להורות על ייחודה בו בשוה, אחר כך נתמעטה להקרא בשם אלהים ועכ"ז עולה היא לכל הצדדין למעלה באות ה"א אחרונה שבשם הגדול, ואז היא כגדולה ורבוי למטה בהנהגת התחתונים נקראת בשם אלהים ומלכותו בכל משלה:

אמרה לפניו בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון וכו', ואם דרשה לעצמה מה דבר הגון אמרה. אלא ודאי דבר הגון אמרה ומענוה שאלה דבר זה, לפי שלא היו פנים אל פנים ואין בזה קיום כי הצרך אל התולדות לקיום העולם, ובהיותם על התכונה ההיא לא תשלם הכוונה. ואמנם נאצלו מתחלה בתכונה ההיא להיות הצרך כן, להורות על הייחוד ולהיות כח זה בזה כל אחד מזוג וכלול מחברו, הרחמים בדין והדין ברחמים, וזה תכלית הייחוד:

ועוד יש בענין סוד פנימי נעלם והוא כי נאצלו מתחלה בתכונה ההיא להורות ולהעיד על המאציל, כי אלהים חיים ה"א ראשונה האצילתם בכח י' וי' האצילה ה' והיא היא י' ד"ו סוד ה', ולזה יצאו דו פרצופין כי ה' בה ד' ו' בן ובת בן מצד האב ובת מצד האם ויצאו דו פרצופין להעיד על ייחודם כמו שכתבנו והכל פעל יי' למענהו לעדותו וכענין שהתבאר בחלק הראשון בסייעתא דשמיא:

אמר לה משולי ביום ובלילה אות אחרונה שבשם בחבור אחד והרי היא מושלת ביום וכשהיא נקראת בשם אלהים הרי היא מושלת בלילה, ועם שהיא מכלל השם הגדול שרגא בטיהרא היא אחר שאינה רשומה כי אם באות אחרונה הרי היא כנר שהוא תפל בפני האור הגדול אור השמש. אמר לה זיל צדיקים ליקרו על שמך כלומר הם יהיו כפרתך בסבלם עול חסרונך ומשאך עליהם, ובזה ינוח לך כי יהיו לך מרכבה וכסא כבוד, ובתורתם ומעשיהם הטובים יתקנו המעוות וימלאו החסרון, ויקראו קטנים על שמך הם יבחרו הקוטן והמעוט, ולך ימשיכו הגדולה והרבוי, והיינו יעקב ודוד שהיו נרדפים ועלובים לסבול עול הפגם והחסרון והיו מקטינים את עצמם, יעקב מטתו שלמה מלא אחרי יי' ודאי, דוד ויעש דוד שם שם ודאי. פייסוה ולא נתפייסה, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה, עלי דייקא כמו ותתפלל על יי', להמשיך האור הבהיר דרך ישרה מהלבנון אל הלבנה למלא החסרון והיינו עלי, וזה על שמעטתי את הירח והמיעוט הוא חסרון האצילות הבא מצדק עליון וצריך כפרה להפיס דעת המאציל ולמלא החסרון לגרש משם הגורם, בסוד אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן, והיינו שעיר ראש חדש שנאמר בו חטאת ליי' כי שעיר מסלק איש שעיר מן המקדש והכלה מתרפקת על דודה בהסתלק המונע:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ע"ט ע"ב) בזה הלשון בגיני כך אמר רבי שמעון אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה בר"ח עלי ודאי בגין דיתעבר ההוא חויא ואתבסם מאן דבעיא עלי דכתיב שרפים עומדים ממעל לו, ועל דא כתיב בקרח הנועדים על יי' בעדת קרח דבגינהון אתער מאן דאתער דאתי מסטריהו אוף הכא הביאו עלי כפרה עלי ממש בגין דיתבסם ויתעבר ולא אשתכח חויא וכ"כ למה על שמעטתי את הירח ושלטא בה מאן דלא אצטריך עד כאן. והחסרון והמעוט היה ביום רביעי כי היא רגל רביעי במרכבה. אחר כך נתפשטו כחות ואורות מצד זה ומצד זה, אותם שנתפשטו מצד מעלה נקראים ממשלת היום, ואותם שנתפשטו מצד מטה נקראים ממשלת הלילה. ואת הכוכבים שאר גדודים ומחנות שאין להם מספר כמה דאת אמר היש מספר לגדודיו, וכלם תלויים ברקיע השמים סוד חי העולמים. והוא שכתוב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, הוא הרקיע שהוא כלל כלם שהוא נוטל ומקבל השפע והאור הבא מלמעלה ומאיר לאספקלריא שאינה מאירה שהיא תלויה בו. והוא שכתוב להאיר על הארץ ולמשל ביום ובלילה, לפי שמהכתוב הראשון שמענו ממשלה לכל אחד בזמנו ובתחומו, וכמו שכתוב את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה אבל שיהיה לשניהם ממשלה ביום ובלילה לא שמענו, לזה בא זה הכתוב והשמיענו כי שניהם מושלים ביום ובלילה. ולזה נצטוינו בקבלת רבותינו ז"ל להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להורות על הייחוד האמיתי אלא שהמאור הגדל הוא העקר בממשלת היום, והמאור הקטן הוא העקר בממשלת הלילה, ואמנם היה זה כן לצרך ההבדלה והוא שאמר ולהבדיל בין האור ובין החשך. ובבראשית רבה ולמשול ביום ובלילה וגו' אמר רבי אילפא אם לענין המאורות הלא כבר נאמר את המאור הגדל לממשלת היום וגו' ומה ת"ל ולמשול ביום ובלילה אלא אלו הצדיקים שהם שולטים במה שנברא להאיר ביום ובמה שנברא להאיר בלילה. ירצו לרמוז על מה שאמרו בסוד מה שכתוב מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים אני מושל באדם ומי מושל בי, צדיק שאני גוזר גזירה והוא מבטלה, וכבר כתבתי זה. ואמנם כשהלבנה מתתקנת להאיר בהתקרב השמש סוד שמש ומגן יי' צבאות אליה אותיות מארת מתהפכות ונקראת אמר"ת יי' צרופה, כשהיא צרופה ומזוקקת מן הסיג ההוא אשר בסבתו היא מארת, כשהוא נבדל ממנה מתהפכת אמרת יי' צרופה, מגן הוא מכל מיני משחית ומכל מיני פורענות השולטים ומשוטטים בעולם בסבת מעוטה, לכל החוסים בו לכל אותם התופשים ודבקים באמונתו הוא להם לצנה ולמגן. וזה שעור מה שראינו לעבוד בו בזה הפרק:

חלק ד פרק ט

ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. ישרצו יתאצלו מלמעלה המים זרע השלום היורד מהמוח הסתום דרך ישרה עד צדיקו של עולם ומשם בארה. שרץ נפש חיה כל הצורות העליונות הנשפעות מדו פרצופין. ועוף יעופף על הארץ, הוא האור והשפע הנאצל מזרועות עולם על ארץ החיים, על פני, על ידי רקיע השמים, שלום ואמת חד הוא סוד שני המכריעים והאור ההוא מעופף וזורח תחלה (הגה"ה בנו חיים בן גבאי ועוף יעופף וזרוח יזרח כענין תעופה כבקר תהיה זה דעת א"א), על פניהם ומהם על הארץ. וסוד ועוף יעופף, יזרח ויאיר ויחזור ויאיר וכן תמיד באין הפסק. על הארץ, להולידה ולהצמיחה לעשות פרי והיא צורת כל חי הנאצלים ממנה בכח המים הקדושים ההם. ועוד נרמז סוד נעלם כפי קבלת חכמינו הקדושים ע"ה בעוף יעופף, והוא אמרם ועוף יעופף אלו המלאכים השלוחים בעולם שנראים לבני אדם כמראה אדם, משמע דכתיב יעופף על הארץ לפי שיש אחרים שאינם נראים כי אם ברוח ממש כלומר במראה בשכל בלבד כלומר לפי השגת שכל האדם במראות הנפש המשכלת כמו שיתבאר עוד בפרק כ"ח מזה החלק בסייעתא דשמיא לא זולת, ובאלה כתיב למינהו דכתיב ואת כל עוף כנף למינהו, לפי שאינן משתנים ממינם לעולם ואינן נראים כי אם לפי השגת השכל בלבד, אבל האחרים הנראים בדמות במראה ממש אין כתוב בהם למינהו לפי שהם משתנים ממינם. ואין להפלא ולומר וכי יש בהם משתנים אלו מאלו, כי ודאי יש בהם משתנים אלו מאלו לפי שאלו ואלו נפרדים הם וכתיב ומשם יפרד:

ובבראשית רבה רבי יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים הדא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו וגו' המהלך על כנפי רוח וכתיב עושה מלאכיו רוחות. רבי חנינא אמר בחמישי נבראו מלאכים שנאמר ועוף יעופף על הארץ וכתיב ובשתים יעופף. ולדברי כלם היתה בריאת המלאכים בזמן פעולת המים, בשני כתיב יהי רקיע בתוך המים, ובחמישי כתיב ישרצו המים, וידוע כי המים משתנים לכל גוון שאדם מראה להם שנאמר כמים הפנים לפנים. וכן הענין במלאכים הנראים לבני אדם כי הנבראים יחד במאמר אחד דומין זה לזה כנראה מפורש במלאכת כל יום ויום:

ויברא אלהים את התנינם הגדלים, הם ארבע מחנות שכינה וכל אחד מהם מקבל מאחת מן המדות כענין שנאמר עליהם עוף השמים ישכון כי משם קיומם. מיכא"ל מימין המקבל מהח"סד ולזה הוא כהן גדול כי בחסד יכופר עון. גבריא"ל משמאל המקבל מן הגבו"רה ושמו מוכיח עליו, ועל כן הוא שר צבא יי'. ולרמוז לשניהם אמרו בפרק קמא דברכות מיכאל באחת, גבריא"ל בשתים, אוריא"ל לפניו מקבל מן הרחמים שמשם אורה יוצאה ממזרח שמש. ופני לא יראו סודו אוריא"ל. רפא"ל במערב ושכינה במערב והוא מקבל משם כדי לרפאת שבר אפרים. והסימן להם מרכבו ארג"מן וה"א שבו סודו אורפני"אל. או יהיה הרוכב עליהם המקיימם והמשכיל יבין:

ואת כל נפש החיה הרמשת, הוא הרוח הפנימי הנמשך להם מלמעלה שהוא קיומם. אשר שרצו המים, מי הח"סד ראש הבנין וכל הכחות המקבלות משם צריכות לקבל כל אחד ואחד שפע לפי פעולתו. ואת כל עוף כנף למינהו, כמה דאת אמר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים יגיד דבר:

ענין אחר יותר פנימי התנינם הגדלים לדעת רז"ל הם לויתן ובת זוגו. וכן דעת יונתן ע"ה שתרגם ית תנינייא רברביא ית לויתן ובת זוגיה. ולויתן מלשון לוי"ת ח"ן לוית והוא ענין חבור כמו ילוה אישי אלי, ונאמר בהם הגדלים שוה לאמרו את המאורת הגדלים וגניזת האור ומעוטו כאן וכאן. ובפרק המוכר את הספינה אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו זכר ונקבה בראם, ואף לויתן זכר ונקבה בראם ואלמלא נזקקין זה לזה מחריבין את כל העולם מה עשה הקדוש ברוך הוא סרס את הזכר והרג את הנקב"ה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא:

וראיתי לכתוב על זאת האגדה מה שנמצא לחכמי הקבלה הקדמונים. אמרו בזה הלשון דע כי בזאת האגדה דחקו עד מאד הקדמונים בעלי הקבלה ז"ל לציירה על דרך הסוד, וחסיד אחד גדול בתורה היה פרוש רוב ימיו עד יום פטירתו והיה מלומד בנסים, ורגיל בשאלת חלום והתענה כמה ימים עד השיב לו המלאך שהוא בעל החלום זאת נחלת עבדי יי' וצדקתם. זאת היא הקבלה העליונה המסורה לחנ"וך המעוטף בטלת של אור האש הגנוז, והוא נחלת עבדי יי' וצדקתם, אשרי המבין הדברים על יסוד מתכונתם ועל יסוד הנחתם. והחכמים שבדור מהם אמרו הדברים כפשטן, ומהם בארום דרך גלוי וסתר, מהם בכוונה ברורה נעלמת ומהם בכוונה פשוטה. ואתה אל תשים מחשבותיך לכל הדברים אשר שמעת אם קרובים אם רחוקים. המגידים אשר הגידו בסוד הגיעו אל האמת. ובעבור כבוד אלהי ישראל אשר שלחני אליך לגלות דברי סתר הנני משיבך ואודיעך קשט אמרי אמת. לויתן האמור בספר התהלות שיצרו האל ברוך הוא לשחק בו כמו שאמר נעים זמירות ישראל, כוון לרמוז סוד זה בענין נסתר, ולא אמר לשחוק בו כי השחוק האמור בכל מקום אינו זולתי שחוק ושמחה לצדיקים על כן לא נאמר לשחוק אלא לשחק, וזה השחוק יהיה לעתיד לבא כשיתגבר גבריא"ל ויפול לארץ ממשלת סמא"ל וכל עוזריו ושריו המקטרג עלינו ועליכם, הדיחו והסירו מיום שחרב מקדשנו ומקדשכם את ערינו ואת עריכם, ומאז עד יום בא נקמתנו ונקמתכם האהל איננו יחד והאצילות מכוסה באלפי רבבות שרי חבלה וגדודי העם מושלים בשמים, ואם המ"ם דומ"מת השי"ן אינה שורקת. ובעת התגבר שר הגבו"רה יתעוררו שרי מעלה לנקום נקמת הרוגים על ייחוד יוצר בראשית שהמקטרגים גרמו הריגתם. ושרי מעלה ישבעו כנשר הרג של מעלה כשתשוב ותהיה ההרוגה בחיים ותתענג עונג שמחה וששון עם בעלה כבתחלה, והצדיקים שבכם יתענגו בה שהיא ברית מלח עולם גנוזה לעתיד לבא. והאכילה הפשוטה היא בשר הדג הוא לויתן, והיא סעודה גנוזה ומוכנת ליודעי השם העליון והקדוש, וזאת היא הסעודה הנקראת בשמי מרום סעודת גן עדן וזהו מה שאמרתי לך זאת נחלת עבדי יי' וצדקתם. כל זה לשון החסיד ז"ל כאשר שלחו והודיעו הזקנים אשר במלכות אשכנז:

ואת כל נפש החיה הרמשת, השורצת היה צריך לומר, אלא הרמשת זאת היא נפש של החיה הרומשת ומי הוא החיה הרומשת כאמרם ז"ל רמש ליליא מלשון רמשא והרמז על מדה לילה. ועל זה נאמר בו תרמש כל חיתו יער שכלם שולטין בשעה שהיא שולטת, ונחלקים למשמרות הלילה לשורר לפני מלכם ואינם משתנים ועליהם נאמר המזכירים את יי' אל דמי לכם, ועל זה בו תרמוש כל חיתו יער. אשר שרצו המים למינהם, המים היורדים מלמעלה מגדלים אותם כי המים נקפים בים עד אשר רוח מדרום נושב בהם ונתכים ונוזלים ונמשכים לכל הצדדים, ובזה שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת וגו'. ויברך אתם אלהים, המשכת האור מן הבריכה העליונה מקור החיים. ולפירוש הראשון שהרמז על המלאכים ברכתם היא השפע הבא לכל אחד מן הכחות העליונים לפעול פעולותיהם הן לדין הן לרחמים. ולפירוש השני שהרמז בייחוד תהיה הברכה גם כן מן המקור העליון ראשית החפץ עד בריכת בית דוד:

ומלאו את המים, היא כבטן המלאה שהכל נמשך אליה וממנה יוצא לפועל, ויהיה את המים כמו מן המים. בימים שבימים העליונים הנמשכים אליהן והעוף ירב בארץ, לפירוש הראשון ירמוז כי רבוי המלאכים וכחם מן הארץ הראשונה, כי משם אצילותם ולכן בהראותם יבאו בסימניה מהם בלבת אש מהם וחרבו שלופה בידו. ולפירוש השני ירמוז לכחות ואורות הבאים בה כענין כל הנחלים הולכים אל הים ומרבים ומפרים אותה. וזה שעור מה שהיתה אליו הכוונה בפרק זה:

חלק ד פרק י

ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה. הארץ היא ארץ החיים נפש חיים. בבראשית רבה אמר ר' אלעזר זה רוחו של אדם הראשון. מן הארץ ההיא מקום בית המקדש נפש חיה סתם זו נפשו של אדם הראשון, והיינו דכתיב ומפרי העץ אשר בתוך הגן ומפרי העץ זה הקדוש ברוך הוא. אשר בתוך הגן, אשר בתוך האשה גן נעול אחותי כלה. והיינו דאדם הראשון מזכר ונקבה נמצא דכתיב ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו', ולזה נברא זכר ונקבה דכתיב זכר ונקבה ברא אתם יחד דו פרצופין ואחר כך הפרישם זה מזה. ואמרו כי על זה לא נאמר כי טוב בשני לפי שהיו עתידים להבדל זה מזה ועדיין לא נבדלו, וכל עוד שהיו דבוקים זה בזה ולא היו פנים בפנים אין האדם שלם ואינו טוב כי היו דו פרצופין וכתיב לא טוב היות האדם לבדו, וכי לבדו היה והרי כתוב זכר ונקבה ברא אתם וכתיב זכר ונקבה בראם, אלא שלא היה לו סמך לעומתו לפי שהיתה הנקבה מאחוריו נמצא אדם לבדו ואינו טוב וזה אמרו לא טוב היות וגו'. ולסוד זה לא נאמר כי טוב גם ביצירת אדם למטה לפי שנברא דו פרצופין עד שנבדלו ונאמר בו כי טוב מאד, אעשה לו עזר כנגדו שתהיה נגד פניו להדבק יחד זה בזה פנים אל פנים, מה עשה הקדוש ברוך הוא נסרם ונטל הנקבה מאחוריו, והוא שכתוב ויקח אחת מצלעותיו, אחת זו היא הנקבה, ויביאה אל האדם תקנה ככלה והביאה אל האדם לנגד פניו להיותם פנים אל פנים, נמצא כי עד עתה היה לבדו בלא עזר וסמך עד שהפרישם והיו פנים אל פנים ונעשת לו עזר כנגדו, ולפי שנמצא מזכר ונקבה שהיו בתכונה ההיא דו פרצופין לטעם שכתבנו כבר, נמצא גם האדם למטה על התכמה ההיא ונברא דו פרצופין. ומה שכתוב וישלחהו יי' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם, כן הוא ודאי האדמה זו היא הנקבה, האדמה שיצאה מאדם הראשון העליון אשר לקח משם שנשתתף הקדוש ברוך הוא סוד האדם עמה והוא הזכר נמצא שנברא משניהם, והכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים. ובבראשית רבה א"ר שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון דיו פרצופין בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן אתיבון ליה והא כתיב ויקח אחת מצלעותיו אמר להון מתרין סטרוהי היך מה דאת אמר ולצלע המשכן דמתרגמינן ולסטר משכנא. והכוונה על העליונים שהם סבת התחתונים, וסוד אחת מצלעותיו כמה דאת אמר אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה. מצלעותיו מסטריו כמה דאת אמר ולצלע המשכן המשכן דיקא. וכשהבדילם נמצאו שניהם ממזרח למערב הה"ד אחור וקדם צרתני אחור זה מערב שכינה במערב וקדם זה מזרח. והיינו דאמרינן בבראשית רבה בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו הה"ד גלמי ראו עיניך וגו'. ועוד אמרו מלא כל העולם בראו מן המזרח למערב מנין שנאמר אחור וקדם צרתני וגו' מצפון לדרום מנין שנאמר ולמקצה השמים ועד קצה השמים. ומנין אף לחללו של עולם שנאמר ותשת עלי כפך כד"א כפך מעלי הרחק עד כאן. והכל סוד אח' שהרי אדם הראשון העליון כלל הכל ומיוחד בכל ממזרח למערב ומצפון לדרום והוא מלא הכל כלל כל הששה קצוות ובפרק אין דורשין יש מזה גם כן:

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע וגו' ואת כל העץ וגו' לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ וגו' את כל ירק עשב לאכלה וגו', הדברים מכוונים מאד והכל דוגמא עליונה והסוד יקר עד מאד, הנה זה החלוק הנפלא יובן ממה שכתוב מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם, וכבר כתבתי בסוד תדשא הארץ דשא הענין הרמוז בו והוא מאכל בהמתו של צדיק, גם למטה בדוגמא זו את כל ירק עשב לאכלה לכל חית הארץ וגו' ואמנם לאדם נתן את כל עשב זרע זרע בדוגמא עליונה כי העשב הידוע שהם נפשותן של צדיקים הם למאכל לאדם הידוע העליון וגם פרי העץ כי האדם עץ השדה והוא אמרו ואת כל העץ. והכל בכוונה ובהשגחה בדוגמא עליונה לדמות עבד לרבו ואולי יוכל הועיל:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רי"ז ע"א) מצמיח חציר לבהמה וכי שבחא דבהמה דאית לה חציר אתא דוד לומר ברוח הקדש. אלא מצמיח חציר אלין אנון שתין אלפין רבא דמלאכין קדישין שליחן דאתבריאו ביומא תניינא דבראשית וכלהו אשא מלהטא ואלין אנון חציר אמאי חציר בגין דצמחין כחציר דא בכל יומא ויומא אתקציר לבתר צמחין ומהדרן כמלקדמין ועל דא כתיב מצמיח חציר לבהמה כד"א יודע צדיק נפש בהמתו ותנינן אלף טורין סלקין לה בכל יומא וכל טורא וטורא שתין רבא הוי והיא אכלא. ועשב לעבודת האדם אלין אנון נשמתהון דצדיקייא דההוא אדם דרכיב ושליט על בהמה דא אכיל ואעיל לון בגויה ובזכותהון אתזן כל עלמא מההוא אדם דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. ועל דא כתיב האדם ההוא דאשתמודע. בגין להוציא לחם מן הארץ לאפקא מזונא לעלמא מן הארץ קדישא עד כאן:

ודאי שאי איפשר לו בלא אכילה ולא ראה לאסור לו הבשר בפירוש ומכלל ישמע התר עשב מזריע זרע וכל העץ אשר בו פרי עץ, וזה לשני טעמים האחד לפי שהיה עתיד להתירו לנח. והשני להעיר על סוד מה שכתבתי ודבר גדול כזה אין ראוי לשמעו מכלל דבר אחר כי אם לעשותו עיקר ולצוות עליו בפירוש. ואמנם לנח שהקריכ קרבן מן הבהמה וכסם העולם התיר לו הבשר בפירוש. וסוד זה לפי שהבהמה הרבוצה על אלף הרים ואלף הרים מגדלין לה בהמות בכל יום למאכלה וכמו שכתבנו כבר, ועל זה אמרו שיש בהמה אוכלת בהמה והבהמות ההן מאש הן, והבהמה ההיא לוחכת אותן בלחיכה אחת הה"ד כי יי' אלהיך אש אכלה הוא, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ר"מ ע"ב) ונח הואיל והקריב קרבן בהמה למאכל הבהמה ההיא התיר לו הבהמה מדה כנגד מדה. ואמנם לאדם הראשון עם שהקריב קרבן כקבלת חז"ל לא התירו לו אחת לפי שהוא עצמו אשר לא התיר לו כי אם עשב זורע זרע וגו', ועוד כי קרבנו בא על החטא שחטא וקרבן נח לא היה על חטא, ולפי שהיה לרצון הבטיחו תכף שלא לקלל את האדמה ולא להכות את כל חי והתיר לו הבשר מיד והכל בזכות הקרבנות שהקריב שהן הגורמים החזקים לכל זה. היום הזה יום ששי הוא כנגד המכריע השני ולזה באו בו שני מאמרות בענין הבריאה ושני פעמים כי טוב, לפי שהוא כלול משני צדדין כמו שבאו כן ביום שלישי שהוא כנגד המכריע הראשון, וכענין שכתבנו כי ויאמר אלהים הנה נתתי וגו' אינו מכלל עשרה מאמרות לענין הבריאה, כדאיתא בבראשית רבה מנחם בר' יוסי מוציא ורוח אלהים מרחפת ומכניס ויאמר יי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו, וביום הששי סוד הצדיק בו נשלם הבנין כי בת זוגו כלולה בו זכר ונקבה יחד נקראים אדם כמה דאת אמר ויקרא את שמם אדם, ולזה חתם הבריאה בשניהם באמרו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, טוב זה צדי"ק, מאד זה מאדו של הקדוש ברוך הוא שהוא צד"ק שבו נשלם המאד העליון כמה דאת אמר ובכל מאדך, ולזה אמר בתשלום וגמר כל הבריאה מאד מה שלא אמר כן עד כאן, כי נשלם האדם העליון. וזה סוד מא"ד אד"ם ומאד כולל כל הדברים מראש ועד סוף, המ"ם אם הבנים הא' האב העליון סוד חכמת אלהים הדל"ת כנגד דל"ת רבתי שבאחד הנה זהו טובו ומאדו של הקדוש ברוך הוא שנשלם ביום זה ולזה חתם בו. ובכל ששת ימי בראשית לא הוזכר שם יהו"ה לפי שכל ע"ס כלולות בו והוא שלמות הכל ואיך יזכר השלם והמלא על עולם שאינו מלא ושלם עדיין, כי התחלת הששה ימים מהימין וכענין עולם חסד יבנה התחלת הבריאה מחס"ד בכח הבי"נה, והשם הגדול כלל כל המאמרות שהיו"ד עם קוצה כולל החכ"מה מאי"ן תמצא ה"א ראשונה אי זה מקום בי"נה, והוא"ו כוללת ששה קצוות ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ, ה"א אחרונה חכמה אחרונה אלהים של מטה שברא העולמות של מטה בכח העליונים אליה בדמותם בצלמם, וא"כ מן הדין שלא יזכר השם השלם עד היות הבנין שלם והעולם במלואו. בשנים נברא העולם בימין ושמאל כלולים שתף מדת רחמים במדת הדין וברא את העולם ובזולת זה אי איפשר להתקיים. ובששה ימים עליונים ששה ימים אלה נעשו להאיר כמה דאת אמר ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ, ולא יחסר בי"ת ששת ימים הם עשיית שמים וארץ ושלמותם וקיומם כי בהמצאם ימצאו כל המעשים ובאמצעותם עשה יי' שמים וארץ, ואלו בראם בלתי אמצעותם לא היו בטלים לעולם כי הוא שלם בתכלית השלמות ולא ימשך ממנו פועל חסר מהשלמתו וכבר הזכרתי זה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"א ע"א) ר' יוסי שאיל ליה ואמר האי ששת ימי בראשית דקא תנינן מאן אינון א"ל היינו דכתיב ארזי לבנון אשר נטע כמה דאלין ארזים נפקי מלבנון הכי נמי אינון שיתא יומין נפקי מבראשית ואלין שיתא עלאין קרא פריש לון דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל וגו' יבארו ע"ה כי הספירות נקראות ימים ואמרו כי ששה ימים אלו יצאו ונאצלו מראשית חכ"מה וכל מאמר פעל הויה אחת והיא נקראת יום ואם המאמרות עשרה שלשה ראשונות אין שם יום נתפש בהם להעלמתם ולכן לא נרמזו ימים כנגדם והתחלתם מזרוע ימין וכמו שכתבתי ולפי' הימים ששה בלבד:

אלא שיש להפלא איך אמרו ע"ה שיתא יומין נפקי מבראשית והלא שבעה הם מהימין ולמטה. ואמנם ישוב הענין כך הוא כי הבנין עד היסוד יחשב והוא ששי לפעולה מזרוע ימין ולמטה, ושביעי למנין מבינ"ה ולמטה ובו נשלם הבנין, וכבר כתבתי כי הוא ובת זוגו מאירה ושאינה מאירה אחד ושניהם שבת ליי' היא כבוד לילה והוא כבוד יום והכל יחד נקרא שבת זכור ושמור דבור אחד ולזה כתוב ביני ובין בני ישראל אות היא הוא כתיב וקרינן היא להורות על יחודם ולכן הימים ששה ולא יותר ובאמת שיתא יומין נפקי מבראשית שיתא יומין דוקא. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק יא

כבר כתבתי כי אלהים של מטה סוד ה"א אחרונה ברא ופעל ועשה שמים וארץ התחתונים וכל צבאם בכח ראשית כי היא שליח העליונים, וזה סוד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ובבראשית רבה רבי פנחס בשם רבי לוי אמר בהבראם בה' בראם. והרמז על ה"א אחרונה שבשם ולסוד זה ה' דבהבראם זעירא ושם הקטנה רחל. ואלהים עליון בכח ראשית הוציא והאציל העולם העליון עולם הייחוד ואלהים תחתון ברא והוציא עולם הפרוד שמים וארץ התחתונים וכל צבאם בכח ראשית כמו שכתבנו ולרמוז לשני הבריאות והעולמות באה ב' בראשית הכל ב' ראשית וכמו שרמזנו כבר:

ולשלמות מלאכת עבודת הקדש ראיתי לכתוב קבלת חכמי האמת ז"ל בענין זאת הבריאה התחתונה המוחשת ואומר, כי כשברא אלהים את השמים ואת הארץ בבת אחת נתהוו ועמדו לפניו הם וצבאותיהם שנאמר קורא אני אלהם יעמדו יחדו, וכל התולדות וצבאות וימים היו בכחם, אלא שהיה הרצון שבתנועה הראשונה של הגלגל יצא מן הכח אל הפועל פעולה פלוני ובתנועה השנית פעולה פלוני וכן עד תשלום השרשים בששה תנועות. והנה במציאות הימים לא היה אלא יום אחד שנולד מהתנועה הראשונה שנולד בכ"ד שעות כפי חלוק י"ב אלכסונות והי"ב כלולים בי"ב אחרים, כי המשפיע חוזר להיות מקבל והמקבל משפיע והפנים אחור והאחור פנים והשמאל ימין והימין שמאל, בענין שעמדה התנועה בשלמות בכ"ד שעות י"ב יום וי"ב לילה לחשבון השוה. או כפי מה שאומר הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית שהזריח האור הראשון על היסודות שעור י"ב שעות ושקעו שעור י"ב שעות. איך שיהיה לא נברא ונתחדש בתחלה אלא יום אחד בלבד שנולד מתנועה ראשונה:

והנה מאז ועד עתה בכל תנועה ותנועה הוא יום נברא ומחודש נמשך לתנועה, ובששה ימים הראשונים יצאו מן הכח אל הפועל כל שרשי הדברים וביום השביעי לא נתחדשה פעולה אחרת זולתי התנועה לבד וכן כל התנועות שבאו אחריהן כולן מחודשות אחת אחת. ומעולם לא נמצאו שבעה ימים קיימים במציאות אלא כשנעדר זה נמצא זה. אבל מה שנברא ביום שלישי הנה הוא נמצא בלי העדר מה שקדם וכן בכלם, מה שאין כן במציאות הימים כי לא נמצא במציאות אחד יום אמש והיום, ולעולם לא נמצא כי אם יום אחד בלבד. וזה יורה כי האצילות הנעלם נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו, כי הנה זה היום הוא נולד ומחובר מעצמות תנועת עשרה גלגלים עם שהם מתחלפים בתנועותיהם הנה הם מתייחדים במציאות זה היום. ולפי צירוף וגלגול האותיות שבהם נבראו שמים וארץ חוזרים ומתגלגלים גלגול אחר גלגול, ואם בכל גלגול וגלגול אינם פועלים וממציאים אלא יום אחד בלבד וכשם שהצירופים של האותיות לאלפים ולרבי רבבות כך אלו הגלגולים, ומכל גלגול וגלגול נוצר ונברא היום יצירה באור ובריאה בחשך, אלא שבששה הגלגולים הראשונים יצאו לפועל כל שרשי הדברים בהתלבש הצורות בגופות רוחניות וגשמיות, ובגלגול השביעי לא נתחדש שום גוף שיתלבשו בו אותם הצורות שנשארו ערומות כי הגלגול והצירוף השביעי הפסיק לעולם הגופיי שהוא חול, וחדוש גלגולו הוא המשכת הצורות הקדושות והעבודות הקדושות. והנה הם מתלבשות אחר כך בגופות שהמשכתם מכח ששת ימי החול. ושאר הגלגולים הם שיתפשטו בהם על פי השרשים שהם עשרה כתרים שמכחם נמצאו העשרה גלגלים ולפי שכל האצילות נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו י"ב גבולי אלכסון וסופו י"ב גבולי אלכסון היה היום הנמצא ממנו תחלה באור וחשך כ"ד שעות והוא יום ראשון הנברא מכח כל עשר הכתרים בסוד זכר ונקבה:

והנה בשביל היות האצילות עשר כתרים ונחקקות בהם כ"ב אותיות והאותיות ההן מצטרפות בייחוד כל הכתרים לאלפים ולרבבות ומכח הצירופים לוקחים כח העשרה גלגלים ונמשך מהם יום המחובר מכ"ד שעות וכן לכל צירוף וצירוף של כ"ב אותיות הנחקקות בי' הכתרים, וכבר כתבתי למעלה כי שלשה מאמרות ראשונים אין שם יום נתפש בהם לפי שהם מחשביות בערך השבעה, כי המלבושים שהם הכנפים והמצרים הם נאחזים מהתחלת השבעה ולמטה לפי' אמר המאור הקדוש ע"ה בפרשת תרומה שהתחלת הימים היה ממדרגת הימין והוא כלול מכל הכתרים וצייר תבניתו בכתר העשירי התחתון, ונהיה בעולם הגופיי יום ראשון כלול מי' המדרגות ונתחדשה הפעולה המיוחדת לכתר הימין הכלול מכל הכתרים והיה צירוף אחר באותיות י' הכתרים ונתיחס לזרוע השמאלי והוא כלול מכל הכתרים וצייר תבניתו בכתר העשירי התחתון והוציא לפועל הציור ההוא ונהיה בעולם הגופיי יום שני כלול מי' מדרגות וחדוש נמצאים המיוחדים לזרוע השמאלי. אחר כך היה צירוף שלישי באותיות הנחקקות בי' הכתרים ונתיחס לקו האמצעי והוא כלול מכל הכתרים וצייר תבניתו בכתר התחתון והוא הוציא לפועל בעולם הגופיי יום שלישי כלול מי' מדרגות וחדש נמצאים המיוחדים לקו האמצעי ובאופן זה מהכתר הרביעי והה' והו' והכתר השביעי היה מוציא לפועל בדמות הציור והתבנית ההוא ע"י היכלותיו הנבראות וההיכלות ע"י מדרגות אחרות הקרויות חול, והיו לוקחים תבנית כל הגלמים ומתלבשים בצורות בין קדושות וטהורות בין בלתי קדושות וטהורות בין של איסור והיתר וכל צדיק וצדיק היה כלול מי"ב אלכסונות, של נקבה לילה ושל זכר יום, והנקודה שתופיע להיות יום יש נקודה אחרת כנגדה והיא לילה ונעוץ זה בזה:

והנה כשיהיה צירוף וגלגול אותיות של כתר שביעי לא נתחדש שום תבנית גופיי אלא התנועה לבד שהיא קיום הנמצאים בסוד זכר ונקבה, והנה בשאר הו' גלגולים חדשה המדרגה השביעית כל מה שלמטה ממנה, לפי שהיתה שליח מהמדרגות של מעלה ממנה לזאת המדרגה בצירוף פלוני וכל המדרגות כלולות במדרגה ההיא וכן לכלם. והיא מושכת מעצמה נקודות ושלהביות בסוד הבריאה ראויות שיתלבשו בהם צורות פנימיות מכח המסור לה מהכתרים של מעלה אבל היא אין לה מצד עצמה כלל לחדש בריאה חדשה ראויה לקיום, שכשהיתה מחדשת היכלותיה ומרכבותיה וצבאותיה ופועלת על ידם השפלים הנה היו ראויים לקיום לפי שהיתה שליח מכל אחת ממדרגות עץ החיים, ועכשו בגלגול השביעי שהגיע עת ממשלתה, אם היתה פועלת ע"י מדרגותיה החצוניים שהם חול והיא ראש עליהם ואין אימת בעלה עליה ח"ו היו שתי רשויות, ולפיכך כל הפועל שום פעולה להכין שיתפשט ויפעל עולם הטבעי ע"ד חול הנה הוא מקצץ בנטיעות ולפיכך חייב מיתה כי עץ הדעת שולט, כי הנה הוא הניח להטות אותו לצד הטוב והטה אותו לצד הרע ולפיכך חייב מיתה. והנה השם יתברך לפי שרצה בקיום הנמצאים כלל אותה במדרגה הששית להפיס דעתה ולהאיר פניה, והנה היה ג"כ הששי שביעי כי הוא ששי לבנין מהתחלת זרוע ימין, והוא אור ראשון והוא שביעי למנין מבינה ולמטה, ומתוך כך עולם הצוריי מתפשט ועולם הגופיי שוקט והקדש מתרבה ומדרגות החול שבתו ונתמעטו כי אינם שואבים עתה ממדרגותם שהם הבנין ואחוריהם הכנפים שהם המצרים. ועכשו הופיעה נחלה בלא מצרים ששם כל עולם הגופיי ר"ל הקליפות ונגלו שני המדרגות התחתונים המכונים זכור ושמור שמכחם מתחדשים תמיד הימים נקראים יום מנוחה כי נחו בו מדרגות הקדש ובטלו מדרגות החול כי נגנזו ראשיהם ונתגלתה המדרגה השביעית כלה כלולה מקושטת בבגדי קדש:

וכשהזרה זאת מדרגה לחדש יום שמיני הנה חזרה להיות שליח למדרגה הראשונה של בנין בצרוף אותיות אחר, וכן עד הששה מדרגות ואינה חוזרת ומחדשת תבניתיות אחרות כי כבר נכללו בששה גלגולים הראשונים כל הפרצוף, ובגלגולים האחרים מתרבה ומתפשט כל הפרצוף, ולפי היות שכל צירוף וצירוף של אותיות אינו דומה זה לזה הנה התפשטות התבנית והפרצוף משונה זה מזה ואם הם שוים במין:

והסוד בכל זה אמרו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם נכללו הששה כתרים שהם מלאכת שמים וארץ זה בזה וזה מזה, והוציאו כל המלאכה מהכח אל הפועל על ידי היום השביעי, וזה אמרו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. וכשהשלימו והגיע עת ממשלת הכתר הז' שבתו כלם בו, וזה סוד וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ואחר שעשה השליח שליחותו וערבה לו פעולתו נתן שכרו ביומו, וזה סוד ויברך אלהים את יום השביעי פתח את מקור האור והשפיע עליו עד שנעשה כבריכה להשקות משם לכל הנבראים שברא לקיימם, ויקדש אתו לשון קדושין נתנה כנסת ישראל לשבת לבת זוג. כי בו שבת וכבר אמר וישבת ביום השביעי, ואמנם כפל השביתה לומר כי בכל מה שנברא בששה גלגולים ראשונים נכללו כל הפרצופים, ובכל זה היה היום השביעי שליח הששה ימים ושבתו בו בהשלימו כל הפרצוף, ומשם ואילך אין כל חדש כי אם רבוי והתפשטות הפרצוף על ידי גלגול וצרוף אותיות. וזה עצם מעצם והויה מהויה וכל זה הושם בכח היום השביעי לעשותו משם ואילך, וגם מזה הענין שבתו כלם ביום השביעי וזה סוד כי בו שבת וממה כן חדוש שום דבר מאת השליח שהרי הכל היתה השביתה פירש ואמר מכל מלאכתו אשר ברשות המשלח ובכחו וזה מבואר. ועם זה ברא אלהים לעשות משם ואילך, ואין בזה גם נשלם מה שרציתי לבארו בזה הפרק:

חלק ד פרק יב

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. בא הכתוב לרמוז על תכלית הבריאה מה היה, ואמר כי אלה הדברים שיאמר הם תולדות הבריאה ופריה ותכליתה והוא ייחוד ותקון השם הגדול בכבודו, כי העליונים צריכים בקיומם ובתקונם אל התחתונים וכפי ההתעוררות העולה מלמטה מתעורר למעלה אם טוב ואם מוטב. ואמר כי זה עלה במחשבה שיהיה כן בהבראם כשעלו במחשבה להבראות ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים, תקנם ועשאם בשביל זה התכלית והוא לעשות ולתקן יי' אלהים והוא ייחוד יי' אלהים ליחדם להיות אחד שם שלם כשהם בחבור אחד ובייחוד אחד. ועד כאן נתעסק להשמיענו סוד מעשה בראשית איך נעשה ונאצל מראשית החפץ, ואחר זה נעתק להשמיעני התכונה שבה היה זה המעשה, כי לא נראה שלמותו ותקונו עדיין על סדר ותכונה שלמה עד שיבא המשלים, ואחר כך נעתק להשמיענו בריאת המשלים והמתקן ובו נשלם תכלית עליונים ותחתונים שהוא הייחוד אשר לזה התכלית נברא הכל כמו שהקדמנו, והוא שהמשיך אחר כך בסדר נפלא נכון טוב ויפה והוא אמרו וכל שיח השדה אילנין רברבין ארזי לבנון אשר נטע השדה שדה של תפוחים טרם יהיה בארץ עדיין לא היה הדבר בתקונו והמרכבה בשלמותה, כי לא המטיר יי' אלהים שני שמות אלו סוד דו פרצופין לא נתקנו על הארץ העליונה כי לא היו פנים אל פנים, ואדם אין, צורת האדם העליון לא נשלמה עדיין וזהו, אין, שממנו עבודת האדמה העליונה שכל עוד שלא היו פנים בפנים אין תקון ואין שלמות, ולזה השלמות והתקון צריך מתקן ומשלים מבחוץ שיעורר זה השלמות בכשרון העבודה וטוהר מעשים טובים, וגזר שזה ההתעוררות יעלה מלמטה ואז יתעורר למעלה, והוא שאמר ואד יעלה מן הארץ, לא אמר עלה או עולה אלא יעלה, מיד וייצר יי' אלהים את האדם זה הוא אשר ישלים זה השלמות ויתקן זה התקון. ולזה היתה בריאת אדם צורך גבוה גם כן, ולסוד זה כל עוד שלא נתקנה צורה זו למטה לא נשלמה למעלה וכל עוד שלא נשלמה למעלה אין שלמות למטה כי זה תלוי בזה, וכשחזרו פנים אל פנים למטה חזרו למעלה, ואדם בקש רחמים שיהיה זוגו כנגדו פנים אל פנים להעזר בו ונתן לו, וזה ההתעוררות עלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה העליונה, והוא שישבה המלכה עם המלך פנים אל פנים, ובזה תתכן השקאת האדמה ובזה נגמרה הבריאה עליונה ותחתונה ונשלם התכלית וזה פרי כל הבריאה אלה תולדות השמים והארץ ודאי:

ובבראשית רבה בהבראם באברהם בזכותו של אברהם, ירמזו למה שכתבתי כי אברהם אבינו ראש האמונה והייחוד, והוא אשר תקן התקון העליון והשתדל להשלים זה התכלית, ולזה נרמז בעקר הבריאה וראשיתה שהוא התכלית והפרי אשר אליו היתה הכוונה בתולדות השמים והארץ כמו שכתבנו, ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ק"ה ע"ב) אברהם שקיל ככל עלמא דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם עד כאן. והטעם לפי שכל מה שהוטל על כל העולם לעשות הוא היה עושה והוא מלא כל החסרונות, וכל העולם הלכו אחרי ההבל והוא תקן מה שעוותו הם ולפיכך קבל שכר כלם:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קמ"א ע"ב) אמרו בזה הלשון כתיב וייצר יי' אלהים וגו' וייצר בתרין יודי"ן אשלים תיקונא גו תיקונא. תרין יודי"ן למה רזא דעתיקא קדישא ורזא דזעיר אפין יי' צר. מה צר דצר צורה בגו צורה ודא הוא וייצר ומה הוא צורה בגו צורה תרין שמהן דאיקרון שם מלא יי' אלהים ודא הוא רזא דתרין יודי"ן דצר צורה גו צורה תיקונא דשמא שלים יי' אלהים ובמה אתכלילו בדיוקנא עילאה דא דאיקרי אדם דכליל דכר ונוקבא. את לאפקא ולמסגי זיווא דנפיק מניה מדכר ונוקבא. עפר מן האדמה נובדקא דגושפנקא גו בגו. וכל דא למה בגין לאשתלפא ולעיילא ביה סתים דסתימין עד סופא דכל סתימין. הה"ד ויפח באפיו נשמת חיים. נשמתא דעילאין ותתאין תליין מההוא נשמתא ומתקיימין ביה. ויהי האדם לנפש חיה לאתרקא ולעיילא בתיקוניה בגוונא דא ולאשלפא מההוא נשמתא מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין בגין דהוי ההוא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשטא בכלא ולמיהוי הוא בלחודוי. ומאן דפסיק האי מעלמא כמאן דפסיק האי נשמתא ומתחזי דאית נשמתא אחרא בר מהאי עד כאן. כל ענייני הבריאה כפולים וכבר כתבתי כי מעשה בראשית יגיד בתחתונים וירמוז לעליונים. ודברי המאמר הקדוש הזה עתיקים ויקרים עד מאד כל האמונה וסתרי התורה וסודות סתרי מעשה בראשית הסתומים והחתומים, בו תלויים וממנו מתפשטים, ואסור לשלוח בו יד ולבאר בו יותר ממה שהוא מבואר בו. ואמנם ממנו נקח לעבוד עבודת הקדש וממנו נשמע מה שאנו בביאורו, והוא כי פרי כל הבריאה ותולדותיה ותכליותיה ליחד השם השלם הזה, סוד צורה בתוך צורה הנכללים בצורת האדם העליון הכולל זכר ונקבה, ותכלית הכל לשלוף ולהביא בו הנשמה הסתומה ממדרגה למדרגה מראש ועד סוף להורות שהוא הכל ואין זולתו והוא הייחוד השלם שהוא תכלית התכליות כלם והוא החפץ והרצון העליון הנדרש מהאוהב והמיחד העובד השלם כי זה כל האדם:

ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם מטע יי' להתפאר ארזי לבנון אשר נטע סוד ההויות הפנימיות הנקראות נטיעות גן. סוד גן נעול אחותי כלה והגן הזה נטוע ומיוחד וקשור בעדן כי חכמה מחכמה אחותי בת אבי והעדן נמשך ובא מקדם והחכמה מאין תמצא. וישם שם את האדם הנזכר למעלה בפסוק וייצר, שמו בגן הזה כטעם כי שמי בקרבו וזאת הנטיעה בייחוד העליון, וסתם הענין ולא הזכיר עצי יי' כי אם ברמז נפלא כי הגן הוא עץ הדעת, והאדם שזכר הוא עץ החיים, ואמר וישם שם את האדם כטעם ועץ החיים בתוך הגן והוא עץ הדעת טוב ורע. ואחר כך נעתק לבאר זה בתחתונים להיותו דוגמת העליונים כי הדברים כפולים וזה וזה אמרת ברור. אמר ויצמח למעלה נטיעה ובדוגמא למטה צמיחה. יי' אלהים, הכל בשם מלא יי' אלהים סוד דו פרצופין והם סוד עצי יי. ועץ החיים בתוך הגן מורכבים זה בזה ומיוחדים בשרש אחד למעלה ולמטה. ועץ הדעת טוב ורע, הוא הגן סוד כנסת ישראל והיה אז הטוב והרע מחוברים בו כי עדיין היין הטוב מעורב בשמריו ולא נבדל הסיג מן הכסף, ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע בשביל שיונק משני הצדדים ויודע אותם כמי שיונק וטועם מתוק ומר, ולפי שמקבל משני הצדדים ויודע אותם ושורה בתוכם נקרא כן:

ובפנימיות הענין רומז אל הייחוד העליון ויצמח יי' אלהים מן האדמה סוד היובל אדמה שנת החמשים שנה ומשם הצמיח כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ומשם נאצל עץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע וזה מבואר. אחר כך נעתק לבאר סוד הייחוד ותכונתו אמר ונהר יוצא מעדן, ה"א ראשונה מיו"ד יוצא ובא תמיד באין הפסק להשקות את הגן הכל הוא משקה ומייחד, אבל הזכיר הצריך ההשקאה והייחוד יותר שהוא הגן כי נפשנו יבשה, עד כאן הייחוד השלם ומשם ולמטה עולם הפרוד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים סוד ארבע מחנות שכינה. ויקח יי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן, ובעליון אמר וישם שם את האדם והכל דוגמא והדברים כפולים והכל אמת. לעבדה ולשמרה:

הגן צריך עבודה והוא ייחודו בעדן. וצריך שמירה לבל יקרב איש זר אל הקדש פנימה, כי ערל וטמא מחוץ למחנה מושבו והאדם מצווה על כל זה כי לזה נברא ואם כן צריך לעבוד מבפנים ולשמור מבחוץ. ובבראשית רבה לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות, והוא סוד קרבות הכחות וייחודם ולזה נצטוינו בקרבנות. שנאמר תעבדון את האלהים וגו' רמזו בזה ע"ה כי כמו שתכלית הבריאה ופריה הוא הייחוד, כן תכלית יציאת מצרים היה הייחוד הזה ולזה תלה בו ההוצאה. וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו כלומר תשמרו, תסירו השמרים לבל יתערבו ביין ואז יהיה ראוי להקריב לי האשה במועדו, כי בהיות האשה מתקדשת ופורשת מטומאת נדתה החתן מחבקה בחבה ואומר באי כלה ואז המלכים נועדים יחד וממתיקים סוד לבדם ואין זר אתם:

מיד פירש לו שמירה זו ויצו י"י אלהים וגו', קבלו ע"ה כי נצטוה על שבע מצות וסמכום למקרא זה וכלם לא תעשה, זולת הדינין, להורות על הדבר אשר נצטוה לשמור שהוא מקום הדין והוא מקום הסכנה העצומה ולזה צריך להזהר בו מאד ולשמרו וליחדו ייחוד תמידי באין הפסק:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"א) אמר רבי יוסי הא דתנינן דפקיד ליה הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וכי כמה בני נשא הוו בעלמא דאיהו אצטריך דא. אלא ודאי כלא על האי אילנא בגין דביה אחידן דמאן דנטיל ליה בלחודוי נטיל באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה ונטיל ע"ז ג"ע ש"ד. ע"ז באינון רברבן ממנן. ש"ד בהאי אילנא תליין דאיהו גבורה וסמא"ל אתפקד על דא. ג"ע אשה היא ואסור לזמנא לאתתא בלחודהא אלא עם בעלה דלא יהא חשיד בג"ע ועל דא בכלא אתפקד בהאי אילנא כיון דאכל מניה בכלא עבר דהא כלא אחיד ביה. ר' יהודה אומר כלא הכי הוא ואסור לאתיחדא עם אתתא בלחודהא אלא אם כן בעלה עמה עד כאן. והאמת כי על שבעה מצות נצטוה ואף על פי כן נרמז בהם זה הסוד כי אזהרת עבודה זרה שלא לקצץ בנטיעות:

שפיכת דמים, גם כן כי המקצץ הנטיעה מן השרש הרי הוא שופך דמים. גילוי עריות, שלא יתיחד עמה לבדה ולא יפנה אליה כי אם בייחוד מה שעליה שלא יהיה נרגן מפריד אלופו של עולם. גז"ל, שלא יגזול אביו ואמו כענין גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הבורא ברוך הוא, ואין אמו אלא כנסת ישראל, שהרי הוא משחית והורס הבנין ומונע האור מאביו ואמו והרי הוא גזלן. איסור אבר מן החי, קציצה היא וזה מבואר. הדינין, כי המשפט לאלהים הוא והפגם נוגע עד לב השמים. ברכת השם, כענין ונוקב שם יי' וכתיב ויקוב חור בדלתו. והוא סוד נסתר. על כל זה נצטוה והכל תלוי באילן ההוא:

מכל עץ הגן אכל תאכל הכל התיר לו. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"ב) ושרייא ליה כלא דכלהו בייחודא דהא חזינן אברהם אכל יצחק ויעקב כלהו אכלו וחיו. אבל אילנא דא אילנא מותא דשרייא ביה מאן דנטיל ליה בלחודוי מאית דהא סמא דמותא נטיל ועל דא כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דקא פריש נטיען עד כאן. והכוונה כי לא היתה המניעה כי אם שלא יאכל ממנו ולא יפנה אליו לבדו שלא יקצץ בנטיעות, אבל בייחוד הכל לא מנעו ממנו שהרי האבות כלם אכלו וחיו ולא נתפתו אחריו ולא נתפשו ברשתו. אברהם, כתיב בו וירד אברהם מצרימה ועלה דכתיב ויעל אברם ממצרים. יצחק, כתיב בו וילך יצחק אל אבימלך וגו' וכתיב וילך משם יצחק וגו' וכתיב ויעל משם באר שבע. יעקב, כתיב בו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ליבחן שם ויצא משם בשלום ולא נתפתה אחר לבן הארמי ולא יכול לו והכל סוד נעלם. מות תמות כי העץ ההוא רגליו יורדות מות והנמשך אחריו ימות בהכרח. והיא הודעה לא עונש והוא מדה כנגד מדה כי הפריד גם הרכבתו תפרד, וכפל המיתה הודיעו כי האכילה ממנו סבת מיתה אחר מיתה עד שיתקן את אשר עוותו ולזה יצטרך צרוף אחר צרוף ולבון אחר לבון והוא סוד נסתר. ועוד כתבתי טעם מות תמות בחלק השני והכל אמת. ודי בזה לענין הפרק:

חלק ד פרק יג

ויאמר יי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו וגו', זה מאמר עשירי בא בבריאת חוה בכוונה גמורה ובהשגחה נפלאה והוא סוד נפלא. ועם שאין טוב אלא באחד ולזה לא נאמר טוב בשני וראינו כי בבא השני בא גם טוב, ובלתו אמר לא טוב היות האדם לבדו, הנה בהיות האדם על התכונה ההיא והוא דו פרצופין אינו טוב כי בהיות ההוא הוא חצי אדם וחצי דבר אינו דבר ואינו טוב, וכשחזרה עמו פנים בפנים הרי הוא גוף שלם ואדם אחד, והברכה והטוב הנה הוא באחד כי שניהם בהיותם פנים אל פנים הנה הם אחד וזה אמרו זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם. יתבאר אם כן שכל אחד לבדו אינו אדם ואינו שלם ובהתחברות שניהם הנה הם דבר אחד טוב ושלם:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רצ"ו ע"א אידרא זוטא) אתפשטת נוקבא בסטרהא ואתדבקת בסטרא דדכורא עד דאתפרשת מסטרוי ואתת לאתחברא עמיה אפין באפין וכד מתחברן אתחזיין חד גופא ממש ומהכא אוליפנא דכד דכר בלחודוי אתחזי פלג גופא וכך נוקבא וכד מתחברן דמי כלא חד גופא ממש והכי הוא אוף הכא כד דכר אתחבר בנוקבא כלא הוא חד גופא ועלמין כלהו בחדו דהא כלהו מגופא שלים. דהא מטרוניתא אתדבקת במלכא ואשתכח חד גופא ועל כן ברכאן משתכחן בהאי יומא. ומהכא מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא איקרי פלג גופא ולית ברכתא שריא במלה חסרה במלה פגימא אלא באתר שלים במלה שלים ולא בפלגות מלה ופלגות מלה לא אתקיים לעלמין ולא אתברכא לעלמין עד כאן. והדברים כפולים והרמז על שני הזווגין עליון ותחתון והכל אמת ודוגמא אחת לכל:

ויצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' כל זה הענין נראה שנכנס בין הדבקים. ואמנם בא זה הענין בכוונה נפלאה ויש לו ענין בין למעלה בין למטה, למעלה כי הנה הוזהר שלא ימשך אחר האילן ההוא. והעמידו על סוד עליו וענפיו הנאחזים ממנו שידע שאין לו בהם שום הנאה כדי שיתרחק מהם, וזה סוד ויקרא האדם שמות וגו' כי השיג טבעיהם והבדלם למיניהם וקרא להם שמות כפי שרשיהם העליונים לפי עליוניהם, והתחתונים בדוגמא ההיא כי הם שואבים מהם ומזה השיג סוד האחזם באילן ההוא והם מסוכנים מאד למתערב בהם ופונה אליהם. ואמנם כפי הענין של מטה ממנו יש לו ענין כי הגיד הכתוב ולאדם לא מצא עזר כנגדו ושאין לו בהם בן זוג כפי שרשו והבדלו ואין לו בהם נחת רוח, מיד ויפל יי' אלהים תרדמה וגו' ויקח אחת מצלעותיו וגו', עצם מעצמיו ובשר מבשרו ממינו שאינו דבר זולתו ובה יתדבק ויתיחד כי שניהם אדם אחד שלם הנה הוא עד נאמן בעצמו ממה שהשיג וראה ואין לו טענת אונס אם ימשך אחר העליון ההם ויענש כי לא העלים ממנו דבר. ולפי פנימיות הענין בא זה הענין בכאן כדי שיבקש ויתעורר שיהיה לו בן זוג וההתעוררות הוא עלה למעלה ונשלם ונגמר הבנין למעלה ולמטה, וכמו שיתבאר זה על נכון ממה שכתבנו במה שקדם:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קמ"ב ע"ב) מאנא בצניעותא דספרא כל דינין דמשתכחין מדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא וכל דינין דמשתכחין מנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא ואלמלא אתעבידו כחדא לא יכלין עלמין למסבל, עד דעתיק דעתיקין סתימא דכלא פריש דא מן דא וחבר לון לאתבסמא כחדא וכד פריש לון אפיל דורמיטא לזעיר אפין ופריש לנוקבא מאחורי סטרוי ואתקין כל תקונהא ואצנעה ליומא דיליה למתבה לדכורא הה"ד ויפל יי' אלהים תרדמה על האדם ויישן מהו ויישן האי דכתיב ביה עורה למה תישן יי'. ויקח אחת מצלעותיו מהו אחת דא היא נוקבא וסלקא ואתתקנת באתרה שקיע רחמי וחסד הה"ד ויסגר בשר תחתנה וכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ובשעתא כד בעי למיעל שבתא הוה ברי רוחין ושדין ועלמין ועד לא סיים לון עד דאתת מטרוניתא בתיקונוי ויתיבת קמיה אנח לאינון בריין ולא אשתלימו עד כאן:

ויבן יי' אלהים את הצלע רוח חכ"מה ובי"נה מתקנין לה לצלע כמה דאת אמר ולצלע המשכן. ויבאה אל האדם להיותה עמו פנים בפנים להשלים הבנין להקרא אדם. זאת הפעם וגו', יבמות פרק הבא על יבמתו מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שנזדווגה לו חוה. והיא סוד מה שכתבנו למעלה שהבין בהם ובשרשיהם וידע שאין לו בהם שום הנאה אבל אם ימשך אחריהם יהיו לו לפוקה ולמכשול ולזה לא נתקררה דעתו עד שנזדווגה לו חוה. וגם הוא סוד דבק באדם הראשון וזאת הפעם זאת ירושלם מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אברהם בת היתה לו ובכל שמה. לזאת יקרא אשה אש ה' כי מאיש יי' איש מלחמה לקחה זאת, כשהשבעה מתחברים ומאירים בא"ת הכלולה מכ"ב אותיות נקראת זא"ת. ודבק באשתו והיו לבשר אחד, אין אחדות בהיותו דבק למעלה עם אביו ואמו כי אם בהיותו דבק באשתו הוא אחד אמיתי, כי בחוה נשלם הבנין ונגמר הייחוד והיו לבשר אחד יי' ושמו אחד:

ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו הכנפים והמלבושים חופפים מבחוץ והם מיוחדים אין זר אתם בבית והוא סוד נעלם ידוע לאשר זכו אליו. וסמך לו מיד והנחש היה ערום כי היותו ערום היה לו לחסרון כבוד ולשפל מדרגה מה שהיה כבוד ומעלה לאדם ואשתו היה לנחש לקלון ולחרפה. ומזה הפתח נכנס לגרום לאדם שיתפשט מבגדיו החמודות בגדי אור שהיו חופפים עליו והיינו אנח לאינון בריין ולא אשתלימו ולזה נתקנא בו והחטיאו:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו סמא"ל הרשע קשר עם כל צבאות מעלה על רבו משום דאמר הקב"ה לאדם הראשון ורדו בדגת הים ובעוף השמים אמר היאך נוכל להחטיאו ולגרשו מלפניו עד כאן. והכוונה הנסתרת להם ע"ה כי נתן לו ממשלה על העליונים הרמוזים בעוף השמים ובחיה הרמשת וגו', שאם הכוונה על התחתונים מאי איכפת ליה אלא ודאי עליהם נתן לו רדיה וממשלה וזאת היתה קנאתו בו. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ת"ז ע' קל"ז ע"ב) בזמנא דלא אשכח מקטרגא אמר נעשה אדם בעינא למעבד ליה שלטן וממנא עליכו יהא ברעו דילכון דאנא אשרי שמי עליה וחותמא דילי בידיה דאיהו חותם הברית מלאכיא דסטרא דימינא בריכו ליה ואמרו נעשה ונשמע הה"ד ברכו יי' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ודא מטט"רון לקבליה יוסף לתתא והוו אחרנין דהוו שנאן ליה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' עד כאן. ובפרקי ר' אליעזר הקנאה והתאוה והכבוד וכו' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון כל העולמים מה אדם ותדעהו וכו' והכל כוונה אחת כי מצד שהמשילו עליהם נתקנאו בו. ושני הטעמים אמתיים. ועוד שם משל למה הדבר דומה לאדם שיש בו רוח רעה וכל המעשים שהוא עושה מדעתו הוא עושה וכל הדברים שהוא מדבר מדעתו הוא מדבר והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו, כך הנחש כל מעשיו שעשה וכל דבריו שדבר לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמא"ל ועליו הכתוב אומר בדעתו ידחה רשע עד כאן. הנה כנה לצד ההוא רוח רעה שהוא הפך צד הקדושה שהוא רוח טובה. והנחש ההוא נמשך מן השמאל ורוח הטומאה נאחזת בו ומהצד ההוא בא והחטיא את האדם ומה שנאמר לו ורדו בעוף השמים וגו' ונהפוך הוא כי החטא סבה שרדו הם בו וזה היה התחכמות הנחש הערום. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ח ע"ב) והנחש ר' יצחק אמר דא יצר הרע. רבי יהודה אמר נחש ודאי. אתו לקמיה דר' שמעון אמר לון ודאי כלא חד וסמא"ל אתחזי על נחש וצלמיה חזן כל בריין וערקין מניה ומטו לגבי אתתא במלין וגרימו מיתה לעלמא עד כאן. והדברים כמשמען כי הנחש התחתון נמשך ובא מכח העליון ומצא מין את מינו ונעור ואמרו עליו שהיה דמותו כמין גמל ועלה ורכב עליו וכל מה שעשה וכל מה שדבר לא מדעתו כי אם מדעת הרוכב והוא יצר הרע המסית והמדיח והוא שטן המשטין והוא מלאך המות הממית והכל אחד בכח הרע ההוא:

ויאמר אל האשה. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה נשמת הנקבה מן הנק"בה נשמת הזכר מן הזכ"ר. והיינו דקא אזיל נחש בתרה דחוה אמר הואיל ונשמתה מצד הצפון אסיתנה מהרה ומאי הסתה הכא משום דבא עליה עד כאן. הנה מבואר כי להיות האשה מקום אצילותה מצד הצפון מצא מקום להסיתה וגם הוא אצילותו משם כי מקורו מהסיג היוצא מן הכסף ולזה פתה וגם יכול. לא תאכלו מכל עץ הגן, שקר ענה בבראו שהרי אמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו', וגם היא הוסיפה וכל המוסיף גורע כי לא אמר כי אם על העץ ולא הזכיר הפרי. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"ב) ומפרי העץ דא אתתא לא תאכלו ממנו בגין דכתיב רגליה יורדות מות ובהאי הוי פירא דהא באחרא לא הוי פירא. ובפרק כ"א מפרקי רבי אליעזר כתיב ומפרי העץ אשר בתוך הגן תנא ר' זעירא אומר ומפרי העץ ולא העץ אין העץ הזה אלא אדם שנמשל בעץ שנאמר כי האדם עץ השדה וגו', אשר בתוך הגן אין הגן אלא לשון נקיה אשר בתוך הגן אשר בתוך האשה ואין גן אלא האשה שנמשלה לגן עדן שנאמר גן נעול אחותי כלה עד כאן. והכוונה על תפארת אדם ועל כנסת ישראל שאמר עליה דודה אחותי כלה והיא פרי העץ ההוא עץ החיים. והאזהרה היתה שלא תקצץ הפרי מן העץ לעשותו דבר בפני עצמו ואלו אכלה הפרי במחובר ובייחוד העץ אז טוב לה:

והייתם כאלהים ידעי טוב ורע. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"א) אמר לה באילנא דא ברא קב"ה עלמא ודאי והייתם כאלהים ידעי טוב ורע דהא איהו הכי הוי והוא היודע טוב ורע ועל דא והייתם כאלהים וגו' אמר ר' יהודה דלא אמר הכי דאי אמר באילנא דא ברא קב"ה עלמא יאות הוה אמר אבל לא אמר אלא מאילנא דא אכל קב"ה וכדין ברא עלמא וכל אומנא סני לחבריה אכולו מניה ואתון תהון בראן עלמין ועל דא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו וגו' ובגין דאיהו ידע דא פקיד לכו עליה עד כאן. והאמת כי באילן ההוא ברא העולם כי הוא השליח והאמצעי בבריאה וכמו שהתבאר אבל לא אכל ממנו כדברי המסית דובר שקרים:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, ראתה בחכמתה כי מהעץ ההוא נמשכים כל ענוגי העולם ובו תלויין וכי תאוה הוא לעינים כמה דאת אמר ואחרי עיניכם אמרו ז"ל זה זנות, ונחמד העץ להשכיל בלב כמה דאת אמר אחרי לבבכם זה מינות, על כל אלה עברה האשה באכלה ממנו וגם אישה קבל וקיים את הכל כשאכל מפריו. והיינו דאמרינן בפרק אחד דיני ממונות אמר רב אדם הראשון מין היה וכו'. רבי יצחק אמר מושך בערלתו היה וכו'. רב נחמן אמר כופר בעיקר היה וכו'. הכל נמשך מן העץ ההוא האוכל ממנו ונמשך אחריו הוא מין ומגלה עריות וכופר בעיקר וכבר התבאר זה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ה ע"ב) רבי יהודה שאיל לרבי שמעון הא דתנינן אדם הראשון מושך בערלתו היה מאי הוה אמר ליה דפריש ברית קדש מאתריה ושבק ברית קדש ואתפתה במיליה דנחש עד כאן. הנה באר ע"ה כי הפריש ברית קדש ממקומו שהוא ייחוד הכל ועזבו שלא נמשך אחריו. ונמשך אחר ערלת הברית והיינו מושך בערלתו היה:

ותקח מפריו ותאכל. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"א) מה כתיב ותקח מפריו ולא כתיב ותקח ממנו ואיהי אתדבקת באתר דמותא וגרימת מיתה לכל עלמא ואפרישת חיים מן מותא ובחובא דא גרם פרישותא לאתפרשא דהא קול מדבור לא מתפרשין לעלמין ומאן דמפריש קול מדבור אתאלים ולא יכיל למללא כיון דאשתקע מניה מלולא אתיהיב לעפרא עד כאן. הנה העץ ההוא מות קורא לרגליו כי בלילה הכל טועמין טעם מיתה, אבל בהיותו בייחוד בעץ החיים אין חסרון כל ואין מות, והמפריד בינו ובין חייו גם הוא יפרד מחייו מדה כנגד מדה, והיא סבת הגליות גלות האם עם בניה כי פרשה ציון מדודה והמפריש קול סוד וא"ו שבשם מדבור סוד ה"א אחרונה יאלם ויטמן בעפר והיא המיתה שהיא סבת האלמות מדה כנגד מדה:

והסוד הנפלא בכל זה כי אדם הוזהר שלא ימשך אחר העץ ההוא ולא יאכל ממנו בעוד שהרע מחובר בו שהכל היה מעורב היין והשמרים יחד, ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע טוב ורע מחוברים יחד בערבוביא. והוזהר שלא יאכל ממנו עד שיהיה כלו טוב, והוא בהיות עץ הדעת בייחוד בעץ החיים וכלי הזעם שהוא הרע שבו מובדלים ממנו, וזה היה בבא יום השבת שחזרו פנים אל פנים, ואז הרע ההוא יבדל וילך לו אל מקומו שהוא מקום התוהו ואז היה העץ כלו טוב, והוא לא המתין כי בשעה עשירית סרח בשעה עשירית דיקא. וכשאכל מן העץ חטא במעשה ובמחשבה, כי הנה עץ הדעת טוב ורע עליון ותחתון יחד מכוונים זה לעומת זה, והוזהר שלא יאכל מזה כדי שלא יקצץ בזה, והנה כשאכל מזה חטא במעשה כי קצץ הפרי מזה התחתון וכוון עוד על העליון והפרידו במחשבה ממקום יחודו וחבורו שהוא הטוב, ואז נאחז ונתחזק בו צד הרע ומפני הרעה נאסף הצדיק וערל וטמא בא אל המקדש וטמאו, כי אין האיש בביתו ונשאר העץ יודע ומכיר הרע ההוא, ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע כמו שכתבנו כבר, ועתיד הקב"ה לחדש עולמו ולמלאת כוונתו בבריאה, ואז יבולע ממקומו הרע ההוא ויכלה כעשן. וזה סוד כי רוח עברה בו ואיננו, בסוד ורוח עברה ותטהרם. ודקדקו קדושי עליון רואי פני המלך ואמרו, עד אותו הזמן עץ הדעת טוב היה מחובר בו הרע ההוא ונודע ונכר אצלו, ולזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, ובאותו הזמן שיתחדש בעבור בו אותו הר"וח, הדבר הנקרא רע יבולע ויכלה, ולא יכירנו עוד כבתחלה מקומו אותו דכתיב ביה הנה מקום אתי ברוך המקום, וזהו ולא יכירנו עוד מקומו של יוצר בראשית שהוא מקומו של עולם כי לא יתחבר עוד בו הרע ההוא ולא יהיה בו כי אם הטוב לבדו והרע יבולע דכתיב בלע המות לנצח וגו'. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק יד

ותפקחנה עיני שניהם, סומים היו שלא היו רואים תענוגי זה העולם ורעותיו ותאוותיו, כי עדיין אין להם מבא בהם, וכשחטאו מה כתיב ותפקחנה עיני שניהם וראו מה שלא ראו עד עתה, שהרי כתוב וכי תאוה הוא כל ענוגי העולם ותאוותיו תלויין בו, וממנו פקחות עינים לראותם ולהמשך אחריהם, וזה אמרו לעינים כי עינים לעור בהנאות העולם הוא האילן ההוא. וידעו כי ערומים הם ידעו הרע שהגיע אליהם כי נסתלק האור החופף עליהם וענן הכבוד המכסה אותם. ובפרק י"ד מפרקי רבי אליעזר מה היה לבושו של אדם הראשון עור של צפורן וענן כבוד מכוסה עליו, כיון שאכל מפירות האילן נפשט עור צפורן מעליו וראה עצמו ערום ונסתלק ענן הכבוד מעליו עד כאן. וזה מדה כנגד מדה כי הם הפשיטוה ערומה ונפשטו וסלקו האור המאיר עיניה ונסתלק האור והכבוד מעליהם. ויתפרו עלה תאנה, במה שקלקלו נתקנו תאנה היתה ובעלי התאנה נתכסו. והנה הכניסו הכנפים בפנים והפסיקו בין איש לאשתו והבתולה חגורת שק על בעל נעוריה כי איננו כי מה שהיה חופף מבחוץ נכנס בפנים והפריד אלופו של עולם. ויעשו להם חגרת. כסו ערותם כי הרגישו במה שחטאו. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל"ו ע"ב) אמר רבי חייא דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא מה דלא ידעו עד השתא כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש כדין ידעו דהא ערומים הם דאבדו זהרא עילאה דהוה חפי עליהו ואסתלק מניהו ואשתארו ערומים מניה. ויתפרו עלה תאנה אתדבקו לאתחפיא באינון צולמין דההוא אילנא דאכלי דאיקרון טרפי אילנא. ויעשו להם חגרת רבי יוסי אמר כיון דידעי מהאי עלמא ואתדבקו ביה חמן דהאי עלמא מדבר על אינון טרפין דאילנא ועבדו לון תוקפא לאתתקפא בהאי עלמא וכדין ידעו כל זיני חרשין דעלמא ובעו למחגר זיינין בהו באינון טרפי אילנא בגין לאגנא עליהו עד כאן:

והאדם ידע את חוה אשתו והדר ותלד את קין קינא דמסאבותא קינא דזיינין בישין משרש נחש, וכל מעשיו היו מורים על הצד ההוא שנמשך ממנו, ויהי מקץ ימים קץ כל בשר ממנו והוא מכלה מנפש ועד בשר ולזה רצח את אחיו הטוב ממנו. ובמעשה בראשית החשך קדם לאור, ובטבע הקליפה קודמת לפרי ולזה קדם קין בבני אדם הראשון, ובפרק כ"א מפרקי רבי אליעזר בא אליה רוכב נחש ועברה את קין ואחר כך עברה את הבל שנאמר והאדם ידע את חוה אשתו מהו ידע שהיתה מעוברת וראתה דמותו שלא היה מן התחתונים אלא מן העליונים והביטה ואמרה קניתי איש את יי' עד כאן. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ע"ה ואדם ידע ית חוה אתתיה דהות מתעברא מן סמאל מלאכא ועדיאת וילידת ית קין והוה דמי לעילאי ולא לתתאי ואמרת קניתי גברא ית מלאכא דיי':

ובמדרש רות הנעלם (דף פ"ג ע"א) כד נפקו תולדין לעלמא מאדם וחוה מההוא זוהמא נפקו והכי שמענא מרבותי ואינון שמעו עד פומא דאליהו ז"ל דאמר הכי מאי דכתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין וגו' והאדם דא אדם קדמאה דכד אתא נחש על חוה אטיל בה זוהמא וקין מההוא עסטורא דההוא זוהמא נפק, מה דרכו של נחש להרוג ולהמית הכי נמי קין מיד נעשה הורג כד"א כי משרש נחש יצא צפע, משרש נחש דא נחש הקדמוני, יצא צפע זה קין שיצא משרשו ועיקרו של נחש, ופריו שרף מעופף שנעשה הורג כשרף שאין לחש למכתו מעופף כפול כבר נענש הנחש כפול במינו. ואי תימא דהא מההוא זוהמא נפק ואת אמרת והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ודאי מאדם הוה ולא מההוא זוהמא. אלא ההוא נחש הטיל זוהמא בחוה וההוא זוהמא דאשתאיב בה הוה מכשכשא במעהא ולא הוה ליה גופא לאתכללא ביה ולנפקא ההוא רוחא לעלמא. כיון שבא אדם הראשון אתער ההוא זוהמא בההוא זרע דהוה במעהא ואתכלל ביה ועבד גופא לההוא רוחא בישא ונפק לעלמא בדיוקנא סומקא שניא מכל שאר בני אדם דהוו אבתריה. ועוד דההוא זרעא דאטיל אדם למעבד גופא מההוא סטרא בישא הוה ואתתקף ההוא רוחא בישא ואיגלים ביה לעלמא, כיון דחמת חוה אמרה קניתי איש את יי' עם יי' וכד איתי קרבנא מההוא סטרא בישא אייתי דכתיב ויהי מקץ ימים ולא כתיב מקץ ימין עד כאן:

הנה בארו כי קין בא מהזוהמא שהטיל רוכב נחש בחוה שבא עליה ממש. וכן דרשו ז"ל הנחש השיאני עשה בה מעשה אישות. ולפי שהרוח ההוא הטמא בלתי גוף לא היה יכול לצאת לאויר העולם, אמרו שזרע אדם המציא לו גוף להתלבש בו. ועוד גלו סוד נסתר באמרם שזרע אדם מההוא סטרא בישא הוה, וסתר הסתרים ליראי יי' ולחושבי שמו כי החטא גרם שנסתלק ממנו צד הקדושה שהיה בו ונשתאבה בו רוח הטומאה וממנו נתחזקה הרוח ההוא הבא מרוכב נחש ונכפלה בו הקושי והטומאה. והנה היה הגוף והרוח מהזוהמא הקשה ההיא והוא אמרם ואתתקף ההוא רוחא בישא, ולזה בא מסומן בסימן הרוח ההוא וקטרג על אחיו והרגו וכל תולדותיו היו מהצד ההוא הטמא והקשה ולזה נמחו כלם במבול לא נשאר מזרע קין כי אם נעמה אשת נח לסוד נעלם. ובבראשית רבה זה ספר תולדת אדם אלו תולדות ואין הראשונים תולדות ומה הן אלוהות, הנה בארו כי תולדת קין היו מכח אל אחר לא תולדות אדם. ואמרו עוד שם בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש ושתק, אמר להם עד כאן בצלם ובדמות מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונבראו קנטורין. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קמ"ג ע"א) תאנא בצניעותא דספרא בעא עתיקא קדישא למיחזי אי אתבסמו דינין ואתדבקו תרין אלין דא בדא ונפק מסטרא דנוקבא דינא תקיפא ולא יכיל עלמא למסבל דכתיב והאדם ידע את חוה וגו' קניתי איש את יי' ולא הוה הכי משום דלא אתבסמת וחויא תקיפא קשיא אפיל בה זוהמא דדינא קשיא וכד נפיק דא קין מסטרא דנוקבא נפק תקיף קשיא תקיף בדינוי קשיא בדינוי כיון דנפק אתחלשת ואתבסמת. בתר דא נפיק אחרא בסימא יתיר וסליק קדמאה דהוה תקיפא קשיא וכל דינין לא אתערעו קמיה. ברא קדמאה ברא דזוהמא הוה תרין אתו עלה ואתעברת ואולידת תרין דא נפק לזניה ודא נפק לזניה ורוחא דילהון אתפשטו דא לסטרא דדא ודא לסטרא דדא דא דמי לסטרוי ודא דמי לסטרוי. מסטרא דקין כל מדורין דזינין בישין ורוחין ושדין וחרשין אתיין. ומסטרא דהבל סטרא דרחמי יתיר ולא בשלימו חמר טב בחמר ביש לא אתתקן בהדיה. עד דאתא שת ואתיחסו מניה כל אינן דרין דזכאי עלמא וביה אישתיל עלמא. ומקין כל אינון חציפין ורשיעין וחייבי עלמא עד כאן. ותסף ללדת את אחיו את הבל וגו'. בראשית רבה תוספת ללידה לא תוספת לעבור, והוא שאמרו עוד שם אמר רבי יהושע בן קרחה עלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו עד כאן. והסוד בזה כי היו שבעה כנגד שבעה ימי בראשית, והותרו אלו באלו לפי שכלן מכח אחד מכח עליון נוצרו לא היו סבה אחר סבה. וקין והבל שני ההפכים יצאו מאדם הראשון ונהיו בבטן אחד יורו על הייחוד, להעיד על כי מסבה אחת פשוטה יצאו ההפכים והטוב והרע להם שרש אחד ואם המערכות נשתנו הוא לא נשתנה ולא ישתנה. ובפרקי רבי אליעזר ובפרק אחד דיני ממונות אמרו עלו למטה שנים וירדו ארבעה. ואמרו חכמי האמת ז"ל כי הכל כוונה אחת אלא שזה כלל וזה פרט והכל אחד:

ויהי הבל רעה צאן, זה פנה אל שרשו כי הצדיק רעה צאנו רעה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף, ומזה ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה היא. וקין היה עבד אדמה פנה גם הוא אל שרשו ולא שת לבו רק לזאת משמע דכתיב עבד אדמה עשה מן הענף שרש ומן התפל עקר. ויהי מקץ ימים להורות מקום מוצאו ומאי זה מקום הביא מקץ ימים קץ כל בשר ולא מקץ ימין ולזה ויבא קין מפרי האדמה, ובבראשית רבה מן הפסולת רמזו על הסוד הזה. ואמנם הבל נתכוון אל הייחוד והביא מבכרות צאנו ונתקבל קרבנו כי היה לרצון כי הקריב את הכחות אל שרשן. ויש לתמוה אחר שנתקבל קרבנו איך נתן רשות לקץ הימים לבלעו וי"ל כי גם הוא בחטאו מת כי בשעת קבלת הקרבן הציץ במזבח המקבל יותר מדאי ונענש. וזה סוד ויסתר משה פניו כי ירא מהביט ירא ממה שאירע לו כבר. ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. הנה יש להתבלעות זה עיקר ושרש כי כן הקטרוג למעלה כי שרש קין מתהפך בתחבולותיו לבלע ולהשחית הנטיעות היפות וגם קין עקר את הכל במחשבתו המזוייפת וגם במעשה בלע את אחיו הטוב ממנו:

ועוד יש סוד נעלם בזה הקטרוג וההתבלעות של שנים אלה, ירמוז למחלוקת יום שני שבו נחלק השמאל וקטרג על הימין ומן המחלוקת ההוא נברא גיהנם שהוא שרשו של קין שהוא קץ ימים וקץ כל בשר וקרב קץ אחיו. וכמו שבמעשה בראשית בא יום השלישי ונכנס ביניהם והבדיל המחלוקת ועשה שלום במרומיו ובו היה הקיום ונכלל בו הכל והשמרים יצאו לחוץ ונדחו ממקומם, כן הבן השלישי שהוא שת נכנס בין שנים אלה והבדיל ביניהם ונכלל הבל בו ואז היה בו הקיום והושתת העולם ממנו, וקין וכל תולדותיו נדחו ונמחו במבול מים הזדונים מדה כנגד מדה והכל דוגמא. ולזה נתיחסו ובאו מקין כל דורות הרשעים ועזי פנים, ומשת כל דורות הצדיקים שהם קיום העולם שנאמר כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל, כי שת הושת במקומו של הבל והוא זרע אחר משל קין שזה טוב וזה רע, ולא היה הפרש בין הבל ושת בשום ענין אלא שהושת גוף שת מזרע אחר בלבד שהיה תחת הזרע הראשון שנזרע ממנו אבל נפש תחת נפש לא זכר בו הכתוב, שאם לא כן לא היה יכול לכתוב תחת הבל ממש כמשמעו אם היתה שם נפש אחרת וזה יורה על יסוד סוד העבור ולפי זה אלו לא נהרג הבל לא נולד שת וזהו תחת הבל תחתיו ממש שא"א להיות זרע זה אלא תחת הבל והכוונה היתה לברר וללבן ולזקק זה הזרע לפי שהראשון היה אחר החטא מזוהמת הנחש עם שלא היה קשה כשל קין, ולזה נדחה הזרע ההוא ובא אחר יותר זך ונקי ממנו שנזרע אחר ששב בתשובה והושת שת ממנו, וזה אמרו זרע אחר מלשון אחרית ותקוה זרע כשר והגון שממנו באו ונתיחסו דורות הצדיקים שמהם אחרית ותקוה, וזרע זה נקרא אחר מפני שהוא אחר מזרע קין שממנו דורות הרשעים כי זרע הטוב אחר הוא מזרע הרע וזרע הרע אחר הוא מזרע הטוב שהם הפכים זה לזה וזה תמורתו של זה. ד"א פעמים שהוא לטוב כשהוא נזכר אצל הרע ופעמים שהוא לרע כשהוא נזכר אצל הטוב כגון אלהים אחרים. ולזה רמזו בבראשית רבה באמרם זרע אחר ר' תנחומא בשם ר' שמואל אמר נסתכלה אותו זרע שהוא בא ממקום אחר ואי זה מלך המשיח עד כאן. ואמרו חכמי האמת ז"ל כי כוונתו לפרש כאן כי לשון אחר, משמשת בשתי לשונות אחד טוב ואחד רע מפני שנזכר אצל הבל שהיה טוב ואצל קין שהיה רע. ופירשוהו כאן ואמרו זרע אחר שהוא מלך המשיח הראוי לצאת מדוד שבא מרות המואביה שהיתה מעם אחר העובדים ומשתחוים לאל אחר וכשהרע נהפך לטוב אין שבח גדול מזה. והמלך המשיח הוא אשר ישלים הכוונה בבריאה ויחזיר עטרת האמת והייחוד ליושנה, והצד ההוא אשר עד הזמן ההוא היה אחר ישיבהו תחת כנפי השכינה ולא יקרא עוד אחר כי יהפוך הרע שבעץ הדעת אל הטוב ויהיה כלו טוב, והיה הרצון בו להשלים כל זה השלמות לפי שהוא מהזרע ההוא הבא מהמקום ההוא הנקרא אחר, ועל ידו יהפך אל האחדות ואל הטוב. ואז יהיה האחדות שלם ויתקיים מה שכתוב והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ועד כאן הגיע מה שראינו לבאר בסוד סתרי מעשה בראשית ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק טו

יסוד סוד הייחוד ועקרו אשר התבאר בזה הספר. תכונתו הוא התיחדות שבעה היכלות אשר כבר כתבנו עניינם עם שבעה רקיעים שהם סבתם, וכשנכללים אלו באלו התחתונים בעליונים הנה בהתיחדם הכל נקרא ונכלל בשם שלם יהוה אלהים וזה כי השבעה רקיעים הם סוד השם המיוחד כמו שכתבנו והשבעה היכלות הם סוד השם הנכבד אלהים סוד ב"ד של מטה ובהתיחדם נקרא הכל שם שלם והכל נכלל בשני שמות אלו יהו"ה אלהים אשר בהתיחדם הוא שלמות הכל ונקרא שם שלם, וכל עוד שאין מתיחדים ונכללים האיברים אלו באלו אין השם שלם ואין שם ייחוד ושלמות, אבל כשהכל מתחבר ומתיחד זהו שלמות מעלה ומטה, וכשהאיברים מתיחדים הנה הנשמה העליונה נכללת ושורה על הכל ובזה הכל מתקשר יחד והיה המשכן אחד:

וסוד הענין כך הוא. קשר וייחוד שני אלו השמות הוא הרוח האמצעי והוא קשר האמונה, והוא הרוח העומד לקבל הרוח התחתון המשתוקק ונכסף להכלל בו, והרוח האמצעי הנה הוא עומד לקבל הרוח העליון שכל הרוחות והמאורות תלויין בו. וכששני הרוחות אלה התחתונים מתיחדים בנשיקה בסוד ישקני מנשיקות פיהו לפי שהנשיקה הוא סוד דבקות והתקשרות רוח ברוח תחתון בעליון, ובאלה הנשיקות מתעורר ומתעלה הרוח התחתון להתדבק ולהתיחד ברוח האמצעי, ובזה נכלל רוח זה בזה ורוח אחד לכל, וכשמתיחדים בזאת התכונה הנה הרוח העליון הנעלם והסתום מתגלה ובא ושורה על הרוח האמצעי כנשמה השורה על הרוח ומקיימת אותה. וסוד זה כי בהתיחד רוח ברוח הנשיקות מתחילות להתחבר ובזה מתעוררים שאר כל האיברים בתאוה ההיא ונכללים אלו באלו כל אחד בשרשו בנשיקה וההתעוררות להשלים זה הוא מהרוח התחתון, כי האיברים התחתונים מתעוררים ומשתוקקים תמיד אל העליונים להכלל בהם בסוד ואל אישך תשוקתך, מי שהוא בחשך מתאוה תמיד להיות באור השלהבת, השחור שבנר מתעורר ומשתוקק תמיד אל השלהבת העליון הלבן כדי להתיחד ולהתדבק בו, וזה סוד אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל:

ודוגמא זו צריך ההתעוררות לעלות מלמטה לתת און וחיל בו בסוד באלהים נעשה חיל, וזה יושלם בעסק התורה וקיום המצות וההשתדלות תמיד בעבודות ובתפלות באין הפסק, בסוד המזכירים את יי' אל דמי לכם. ואל תתנו דמי לו. וזה סבת ייחוד הרוחות זה בזה, ובשרות זה הרוח בזה הרוח אז נכלל זה בזה בייחוד ודבקות אחד ומתרכב זה בזה להיות שניהם אחד כמי שמרכיב שני אילנות זה בזה והם אחד מין במינו, וזה סוד המרכבה ומה שבא בלשונם מעשה מרכבה כי ההרכבה והייחוד וכללות המאורות אלו באלו הוא מעשה בפועל וזה סוד מעשה מרכבה:

ובספר היכלות אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב ר"ס ע"א) בזה הלשון ומאן דארכיב זינא בזיניה וידע לקשרא היכלא בהיכליה דרגא בדרגיה דא אית ליה חולקא בעלמא דאתי כמא דאוקימנא ועל דא האי איהו שלימו דכלא וכד אשתלים דא בדא ואיהו כלא חד עובדא דנפק מהאי שלימו ההוא איקרי מעשה מרכבה ורזא דא וייצר יי' אלהים את האדם שם מלא ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה דרכיב דא בדא עובדא דשלימו דכלא וכד אשתלים דא בדא כדין הוא יי' אלהים שם מלא כמא דאוקימנא עד כאן. הנה יבאר ע"ה כי ייחוד וכללות שני שמות אלה זה בזה והרכבתם זה בזה הוא סוד המרכבה, והמעשה היוצא מהייחוד והשלמות וההרכבה ההיא הוא בנין העולמות ובריאת אדם כי זה סבתו הייחוד, והכל הוא סוד מעשה מרכבה והמבין המאמר ההוא אשר כתבנו בסוד נעשה אדם יתבאר לו כל הענין הזה על נכון:

ועם שהאמת כן הוא כמו שכתבנו בייחוד אלו השני שמות ושהרכבתם זה בזה זו היא הקבלה הנאמנה במרכבה, ואמנם אופן הרכבה זו והדרך להגיע אל ייחוד זה עד שתעלה ותגיע ממנו זאת ההרכבה, זה נעלם ממנו תכלית ההעלם אחר שנסתלקה רוח הקדש מישראל ונפטרו חכמי המשנה והתלמוד ע"ה לבית מנוחתם, לא נשאר בידינו כי אם הקבלה בייחוד המאורות הנכללים בשם הגדול, שצריך ליחד הכל עד אין סוף בכוונת הלב ובמחשבה פנויה ונקיה מכל הרהור, וזה סוד סמכוני באשישות וזה על כנסת ישראל נאמר בזה הגלות, לפי שסוכת דוד הנופלת צריכה סמיכה וסעד בסוד סומך יי' לכל הנפלים, ולפי שנאמר עליה נפלה ולא תוסיף קום צריכה סמיכה, ולזה אומר סמכוני באשישות ולמי אומרת כן לבניה בזה הגלות שהיא גולה עמהם. ובמה צריך לסמכה, באשישות, סוד האבות שהם מתמלאים תחלה מהיין העליון המשומר בענביו. והיודע ליחד השם הגדול אף אל פי שאין ברכה מצויה בגלות החל הזה כי העונות מבדילים, הנה הוא סועד וסומך לכנסת ישראל בזה הגלות. רפדוני בתפוחים. אשישות ותפוחים הכל אחד וכוונה אחת, וסוד זה כי האשישות נקראו כן על סוד הכניסם וקבלם היין הטוב ההוא, והתפוחים נקראו כן על הוציאם והשפיעם היין הכנוס בהם ושהם מכינים ומכוונים המחשבה והרצון בריחם המשובח. ועל זה הוצרכו אשישות ותפוחים, אשישות, לרוות מהיין, תפוחים, לכוין הדעת ולישבו שלא יזיק היין. וכל זה למה כי חולת אהבה אני. ומי שמיחד את השם הגדול בכבודו ועל הדרך שהתבאר בזה הספר צריך ליחד הדין והרחמים יחד ולכלול אותם זה בזה לדעת שהכל אחד, להמתיקם ולתקנם זה בזה להיותם כלל אחד וייחוד אחד והיודע זה ומכוין בו הוא הסומך והעוזר לכנסת ישראל בזה הגלות. ועל שבח הייחוד והמייחדים אמר המאור הקדוש ע"ה בספר התיקונין (ת"ז ע' קכ"ג ע"ב) ומארי ייחודא רשימין במחשבתא סתימא עד כאן. ובמה שכתבנו בזה נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק טז

להורות על כי האמת כן הוא כמו שכתבתי בסוד המרכבה אמרו במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ע"ה שאלו תלמידיו את ר' רחמאי מאי דכתיב תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. תפלה תהלה מיבעי ליה אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם מסתכל במעשה מרכבה מקובל לפני הקב"ה כאלו התפלל כל היום שנאמר תפלה לחבקוק. מאי על שגיונות כמה דאת אמר באהבתה תשגה תמיד ומאי ניהו מעשה מרכבה עד כאן. הייחוד וההרכבה ההיא אשר זכרנו לזכות בו צריך שיהיה הלב פנוי מעסקי העולם המעיקים ומטרידים המחשבה להסתכל בו ולהוציאו לפועל האור הנראה ונרגש. וכבר רמזנו בפרק הקודם לזה כי ההרכבה הזאת היא סוד ייחוד יהוה אלהים והוא הרכבת ההיכלות אלו באלו. והתבאר בספר תולעת יעקב כי בכוונה הראויה בתפלה מתייחדים ומתרכבים אלו באלו ועולים בקנה אחד, והוא סוד ייחוד יי' אלהים שם מלא, וזו היא התפלה העולה לרצון. והמכוין זאת הכוונה בתפלתו הוא העושה הטוב בעיני יי' בסוד והטוב בעיניך עשיתי וקבלו רז"ל שהכוונה לו ע"ה שסמך גאולה לתפלה, והוא ייחוד יי' אלהים מלוי ושלמות שניהם והרכבתם זה בזה כאשר יהיה האופן בתוך האופן. והוא הענין עצמו הנדרש מאת המסתכל במעשה מרכבה ולזה אמרו עליו שהוא מקובל לפני הקב"ה כאלו התפלל כל היום כלו:

ומזה נעמוד על אמיתת טעם היות הנביאים והחסידים ע"ה משנים טבע העולם וסדר מערכות עליונים ותחתונים ומפיקים רצון מיי' בתפלותיהם, וגם יספיק לכל זה הסתכלותם במעשה מרכבה, כי בדבקותם בייחוד ההוא ובהרכבה ההיא היו פועלים נסים ונפלאות, ומהם מי שהיה האור הנערב מתאצל ומתפוצץ ומתנוצץ ובא ומתראה ונרגש לפניהם, להורות על שלמות המעשה והייחוד ההוא אשר היו מסתכלים בו וממציאים בפועל, והוא ראיה ומופת נפלא על מה שכתבנו שהוא האמת הברור:

ובפרק אין דורשין ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור ויוצא מירושלם והיה ר' אלעזר בן ערך תלמידו מחמר אחריו ללמוד תורה מפיו אמר לו רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה א"ל בני לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו א"ל רבי תרשני לומר לפניך ממה שלמדתני א"ל אמור מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ונתעטף וישב על אבן אחת תחת הזית א"ל רבי מפני מה ירדת מן החמור א"ל איפשר אתה דורש מעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכוב על החמור. מיד פתח ר' אלעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים וסבבה את כל האילנות שבשדה, פתחו כל האילנות ואמרו שירה מה שירה אמרו הללו את יי' מן הארץ תנינים וכל תהומות עץ פרי וכל ארזים הללו יה. ויש אומרים שירה זו אמרו אז ירננו עצי היער ואף מלאך נענה מתוך האש ואמר ודאי הן הן מעשה מרכבה. ועוד שם פתח ר' יהושע ודרש במעשה מרכבה אותו היום תקופת תמוז היתה ונתקשרו שמים בעבים נראתה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאים לשמוע מעשה מרכבה כבני אדם שמתקבצים ובאים לראות במזמוטי חתן וכלה עד כאן. ובירושלמי אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחת וירדה אש מן השמים והקיפה אותם והיו מלאכי השרת מקפצין לפניהם כבני חופה שמחין לפני חתן. נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר כדבריך אלעזר בן ערך כן הוא מעשה מרכבה מיד פתחו כל האילנות פיהן ואמרו שירה אז ירננו עצי היער עד כאן:

ייחוד ההיכלות אלו באלו והרכבתם זה בזה שהוא שם מלא כמו שכתבנו הוא מעשה מרכבה כמו שביארנו, וזה סבת שרות השכינה. ולפי שהאור מתפשט ומתנוצץ מלמעלה על התחתונים והשכינה שורה על הכל, הנה עבדיה באים לרגלה ולפיכך ירד מעל החמור לכבוד הייחוד. והוא שאמרו בירושלמי אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, לפי שייחוד שני שמות אלו הוא כבוד השם הגדול קונה שמים וארץ, והיא הסבה לירידת האש מן השמים ועליונים ותחתונים בשקול אחד ובייחוד אחד ונכללים אלו באלו כי הייחוד גורם כל זה, ולהיות כוונת הבריאה נשלמת בייחוד זה לפיכך אמרו שירה האילנות, כי עצי יער הלבנון למעלה בשמחה ובצהלה ומנגהם ואורם דוגמתם שוררים כי הכל מכוון זה כנגד וכשפתח ר' יהושע במעשה מרכבה עם שהיום ההוא תקופת תמוז היתה תוקף השמש והחום בעולם מחמת החרבן והגלות והוא עת שאלת איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים, הנה לסבת הייחוד וההרכבה ההיא נתקשרו שמים שמים ודאי עבים עב ים והאירו האבות בבת יהודה ונגלית בגווניה חיוור וסומק וירוק וזה אמרם נראתה כמין קשת בענן, וזה הייחוד הוא שעשוע וייחוד חתן וכלה ומלאכי השרת היו מתקבצים ובאים לשמוע ולראות בשעשוע ההוא וליהנות ממנו:

ובפרק מי שמתו אבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמו הגדול מבורך כי אתא רב דימי א"ר יהודה ור' שמעון תלמידי דרבי יוחנן אמרו לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק ולית הלכתא כותיה. הכל מודים כי אף אם בכוונת התפלה מתייחדים ההיכלות ונכללים אלו באלו, עם כל זה העסק במעשה מרכבה עדיף טפי לפי שבעסק ההוא מתייחדים ונכללים ייחוד יותר עצמי ויותר שלם. והטעם כי העסק וההסתכלות הוא בעצם הדבר המתייחד אלא שר' יהודה ור' שמעון סוברים כי ליהא שמו הגדול מבורך להיות ייחוד יקר עד מאד ועלוי השם הגדול, והוא סבת הכנעת המלכים אשר מלכו בארץ אדום ועל הדרך שהתבאר בספר תולעת יעקב, פוסק, ולא קא מבעיא בתפלה אלא אפילו במעשה מרכבה. ופסק תלמודא דלא כוותיהו, ולא קא מיבעיא במעשה מרכבה שאינו פוסק אלא אפילו בתפלה שאין הייחוד בה חמור ויקר כייחוד העסק במרכבה אינו פוסק. וכתיב במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג צ"ה ע"א) כי הוא ע"ה היה רגיל לסדר השולחן בארבעה עשר שחל להיות בשבת, והיה עוסק במעשה מרכבה במקום סעודה שלישית והיה אומר זו היא סעודת המלך. וסוד זה כי מעשה מרכבה סוד ייחוד יי' אלהים וכמו שכתבנו ובייחודם הנשמה העליונה באה ונכללת בהם אשר בהגלותה השמן הטוב והאור והשפע הנעלם יורד על הראש והכל מסתפק משם והוא המזון והסעודה העליונה סעודת המלך שהשלום שלו והעסק וההסתכלות במרכבה הגורם הגדול והעצמי לכל זה. והוא מה שרצינו לדעתו בזה הפרק:

חלק ד פרק יז

האבות לפי שהשלימו זאת ההרכבה והייחוד נתייחד השם הגדול בהם ובזה היו מרכבה לשם המיוחד, ולזה אמרו עליהם האבות הן הן המרכבה, לפי שכל אחד מהם ע"ה לקח לו מדה אחת וייחד בה כל השאר, אלא שאותה המדה היתה לו לראש פנה והתנהג בה כל ימיו ונעשה מרכבה וכסא כבוד לה עם כללות כלן במדה ההיא ונדבק ונתיחד בה וגם היא בו. ובבראשית רבה ויעל אלהים מעל אברהם אמר ריש לקיש האבות הן הן המרכבה שנאמר ויעל אלהים מעל אברהם ויעל מעליו אלהים. והנה יי' נצב עליו עד כאן. ויצחק נתקדש בהר המוריה, ומשעה שעלה על גבי המזבח והיה עלה תמימה לא זזה שכינה מעליו, ולזה לא נזכרה בו לשון עליה מעליו בכתוב. ולפי שיעקב הוא עקר האבות כי מטתו שלימה ובו שלמות הייחוד, כי הוא המתיים את הכל הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה מדתו מדת האמת שבה קיום הכל, ויעקב מקיים הכל מעלה ומטה, לזה הכתיב בו ויי' נצב עליו מה שלא הכתיב באבותיו והוא עקר המרכבה ושלמותה:

ובפרק היה קורא ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה. ואף על פי כן אין המרכבה פחותה מארבעה, כי דוד המלך בייחוד אחד עם האבות ובו המרכבה שלמה, אלא שאינו נקרא אב כי מדתו צורת נקבה ואין אור הלבנה מעצמה כי אם מאור החמה והיא נכללת בה. אלה הם סוד המרכבה העליונה מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם והם כוללים שבעת ההויות הנכללות בייחוד כי הענפים בכלל השרשים. נמצאו זרועות עולם ימין ושמאל אברהם ויצחק, וענפיהם שוקיו עמודי שש כנגדם ימין ושמאל, וגוף האילן תתן אמת ליעקב מכריע ביניהם ואמת ושלום חד הוא, סוד ווי העמודים ו"ו אחת גדולה ואחת קטנה הרי שלשת רגלי המרכבה, וכשבא דוד נשלמה המרכבה וזכה למלכות, והנה הוא רגל רביעי עם האבות בייחוד אחד. וכנגדם ארבעה פנים קבועים במרכבה, פני אדם. פני אריה. פני שור. פני נשר:

פני אדם כנגד יעקב שהוא מעין שופריה דאדם הראשון, והוא כולל כל הפנים כי בו נשלמה הצורה העליונה צורת אדם הכוללת כל הצורות ולזה נקבעו פני אדם במרכבה. פני ארי"ה אל הימין כנגד אברהם, והיה ראוי להיות בשמאל להורות על גבור"ה גבור"ה עולה אריה והפוך וקרי יראה, ואמנם נהפך אל הימין להורות על גבורת אברהם שנתגבר על יצרו כארי והלך לשחוט את בנו יחידו, ונכלל השמאל שהוא יצחק בימין שהוא אברהם ונאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ירא הפוך וקרי ארי. אריה עולה למנין יר"ו אותיות שבשם בן ע"ב המתחיל מן חס"ד לאברהם חס"ד בגמטריא ע"ב בסוד ע"ב גשרים ולסוד זה נקבעו פני אריה מימין המרכבה. פני שור מהשמאל כנגד יצחק. והיה ראוי להיות בימין וכמו שדרז"ל בפרשת נשא פר אחד בן בקר כנגד אברהם שהיה עקר היחס שעליו נאמר ואל הבקר רץ אברהם. ואמנם נהפך אל השמאל על שהיה יצחק נוח לפשוט צוארו על גבי המזבח כשור פר ונכלל הימין בשמאל והכל להורות על הייחוד. ולסוד זה נקבעו פני שור משמאל המרכבה. פני נשר כנגד דוד להורות על מדתו פעמים פורח ועולה בסוד דרך הנשר בשמים, ופעמים נושר ויורד והכל כפי התעוררות גוזליו. ולסוד זה נקבעו פני נשר במרכבה:

וראיתי לחכמי האמת ז"ל שאלה ותשובה בזה הלשון. מה ששאלת כי מאחר שהוא יתברך קדוש ומשרתיו קדושים איך שם מנושאי כסאו דברים בלתי קדושים והם אריה ונשר. אחי הנה שאלתך עמוקה מאד והיא אחוזה בסוד מה שאמר שלמה ע"ה אמרתי אחכמה וגו' שאמרו חז"ל שהוא סוד פרה אדומה שמטמאה לטהורים ומטהרת לטמאים, והיא חכמה תחתונה סוד עץ הדעת טוב ורע, והיא פרה מצד הגבו"רה, והיא החיה הרביעית בסוד הנשר הפורח באויר השמים שנאמר דרך הנשר בשמים כי האויר נותן לה כח להתעופף ולישא כנפיה בסוד מגדל הפורח באויר. ותמה שלמה איך איפשר שהיא מטמאה לטהור, ואם לטמא היא מעברת ממנו לכלוכו בסוד רחצתי את רגלי, לטהור לא כל שכן שראוי שתשרה עליו תוספת רוח הקדש אם כן איך מהקדושה והטהרה תצא טומאה. והנה הוא ע"ה לא יכול לעמוד עד תכלית הדבר, כי הוא בסוד המחשבה הקדומה והיא רחוקה מהתפשה כי עליה ועל הבי"נה נאמר מאד עמקו מחשבותיך. והנה אפילו משה רבינו ע"ה רצה לעמוד על מציאות הרע מהטוב והטמא מהטהור ולא יכול להשיג, וז"ש בבהיר וכי עלה על דעתך שמשה לא ידע סוד זה, אלא כך אמר משה דרכי כחות אני יודע אך איני יודע איך המחשבה מתפשטת בהם. אך אומר לך בזה אי זה דבר שעלה בידי אף על פי שאין הקומץ משביע את הארי:

דע לך כי אלה הטמאים מושכים ויונקים מהקליפות שהם בסוד הערלה, האריה מהאריה החיצון שאמר עליו העצל ארי בחוץ, והנשר בסוד המקור שהיה שואב ממנו סנחריב שנאמר עליו הנשר הגדול, והאריה בסוד יניקתו של נבוכדנאצר שנאמר עליו עלה אריה מסבכו. והנה מצד היות הימין מטה כלפי חסד הנה נברא בשפלים בב"ח כבש, ומצד היות הכבש נרדף מפני האריה בסוד השיב אחור ימינו מפני אויב וכל הטורפים הנה הימין מתלבש בלבוש קדוש בדמות אריה ואז כל הטורפים יראים ממנו, ומזה הדמות יונק האריה החיצון והוא בסוד האש שלקח אברהם בידו וממנו היה נמשך אותו האש בדמות אריה שהיה רבוץ על גבי המזבח ואוכל הקרבן והיה נהנה הטהור בטהור בסוד אכלתי יערי עם דבשי וגו' כאשר מביא בזוהר (ח"ג רמ"א ע"א) דלבסוף נותן פרנסה לכל המרכבות החיצונית בסוד אכלו רעים וגו', והנשר באופן זה אמר בזוהר בספר התיקונין (ת"ז תי' ו' כ"ב ע"ב) שהמלכ"ות נקראת יונה בסוד בעליה כשמושך ידו להכניסה אליו נח הצדי"ק, ולפיכך היא רחמנית ואין לה מרה, וממנה נבראת זאת היונה בעופות בנבראים של מטה. והיא הנץ והנשר החיצון רודף אותה לפי' היא מתלבשת בסוד הירידה בלבוש קדוש וטהור והוא כדמות נשר, וכל אותם החיילות שלה נקראים נשרים, ואז יראים ממנה כל הטורפים והדורסים, וחוזרת ואומרת קראן לי מרה, רחמנית לצדיקים ומרה ומייסרת לרשעים, ומהדמות ההוא יונק הנשר החיצון בסוד וטבלת פתך בחומץ. ובסוד וחגור נתנה לכנעני עד כאן. והנביא ע"ה לא הזכיר מקום עמידת פני אדם ומקום עמידת פני נשר, לפי שמקומם ידוע בידיעת מקום פני אריה ופני שור. ואמנם הזכיר אלו להורות על הסוד שהודענו למעלה וזה מבואר. ונשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק יח

מנוגה אור המרכבה העליונה הראשונה זרחה ובאה מרכבת המשנה וממנה נשתלשלה, היא אשר השיג יחזקאל הנביא ע"ה על נהר כבר בארץ כשדים, ומתוך שראה והשיג בזו ידע בעליונה, אבל לא שהיתה לו בה שום ראיה ולא השגה כלל. ואף בזו לא השיג מה שהשיג כי אם אחר תשע מראות, שכן אמר וכמראה המראה אשר ראיתי כמראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי על נהר כבר וגו' ומראות אין פחות משנים. ואמרו ע"ה במכילתא אנכי יי' אלהיך מלמד שראו פנים שעתידים לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, וכלפי שהנביאים משמיעים אותו בלשונות הרבה, כתוב אחד אומר לבושיה כתלג חוור, וכתוב אחד אומר מדוע אדום ללבושך, וכי תעלה על דעתך שלפי שעה הם רואים לכך נאמר ביחזקאל ואראה מראת אלהים אמר להם הרבה ראיות ראיתי עד שזכיתי להקביל פני שכינה עד כאן. ולהעיר על כי מה שהשיג היה אחר תשע מראות נזכרו בפרשת המרכבה גם כן תשע מראות שכן נאמר, כמראה אבן ספיר. כמראה אדם. כמראה אש בית לה, ממראה מתניו ולמעלה. וממראה מתניו ולמטה. כמראה אש ונוגה לו סביב. כמראה הקשת כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד יי':

ובאור הענין בסודו כפי קבלת אבירי ישראל הקדושים כך הוא, כי מקום נבואת כל הנביאים סוד אספקלריא שאינה מאירה כוללת עשר מדרגות, ובהן השגת כל הנביאים, וכל אחד מעלת נבואתו בהן כפי כחו כי אין כלם שוין בהן, וכל אלו המעלות נקראות אספקלריאות, ולרוב אורן וזהרן מצטייר כל מה שבהן למטה בעשרה הגלגלים, כי מה שבמדרגה הראשונה העליונה שבעשרה אספקלריאות מנוגה נגדה מצטייר בגלגל העליון העשירי, ומה שבשניה מצטייר בגלגל התשיעי, ומה שבשלישית מצטייר בגלגל שמיני וכן כלם, עד שמה שבעשירית מצטייר בגלגל הלבנה, וכל אחת מאלו המדרגות כוללת חיות ואופנים וכרובים וחשמלים, ומנוגה זהרם ואורם מצטייר דמותם בכל רקיע ורקיע, נמצא בכל רקיע ורקיע דמות כסא הכבוד וארבעה חיות ואופנים וכרובים וחשמלים, עד שבגלגל הלבנה שנקרא ארץ בערך העליונים לו שהם שמים בערכו יש בו דמות כסא הכבוד וחיות ואופנים וכרובים וחשמלים. ולרמוז לזה אמרו בבריתא של מעשה בראשית, הארץ התחתונה יש בה חיות הקדש ואופנים וכסא הכבוד והיא הדום רגליו של הקב"ה שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ועם שהכוונה הפנימית לבריתא זו על הארץ הנזכרת בפסוק בראשית כידוע לחכמי לב, גם החיצון בה אמת שגם תרמוז לגלגל הלבנה הנקרא ארץ גם הוא לדוגמת העליונה סוד הלבנה, ולזה תרגם יונתן ע"ה ובה נשאם מעל הארץ מלרע לרום שמיא, כלומר בהנשאם מלמטה שהוא רצפת קרקע גלגל הלבנה למעלה לרום השמים, נמצא אם כן שיש מרככה בכל רקיע מצטיירת מנוגה דוגמתה למעלה. ובפסיקתא אמרו שירד הקב"ה לסיני בכ"ב אלף מרכבות כאותה שראה יחזקאל שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ואמנם הנביא ע"ה מתוך המראות האלה המצטיירות מנוגה האספקלריאות העליונות, ראה והשיג המדרגה הראויה לו כפי שלמותו וכחו באותן המדרגות הנכללות באספקלריא שאינה מאירה, והוא סוד אמרו נפתחו השמים ואראה מראת אלהים, הנה אמר בפירוש ע"ה כי מה שראה היה מראת אלהים לא אלהים, והוא שתרגם יונתן ע"ה בחכמתו הנפלאה וחזית בחיזו נבואה די שרת עלי חיזו יקר שכינתא דיי', הנה באר ע"ה כי השגתו מראה מתוך מראה, ותכלית מה שהשיג יקר שכינתא לא שכינתא, כי לא עלה למדרגת אדון הנביאים ע"ה:

ובפרק אין דורשין כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו. למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך. למה ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך. הכוונה שלא השיג ישעיה ע"ה למעלה מהשגת יחזקאל שהרי כתוב בו ואראה את אדנ"י, והסוד מבואר באמרו את והשם אל"ף דל"ת, ומה שתרגם יונתן חזיתי ית יקרא דיי' היא הכוונה עצמה שכיוון באמרו ביחזקאל יקר שכינתא דיי', ולפי שהסוד מבואר בשם הנזכר בישעיהו לא תרגם יקר שכינתא כי השם עצמו הוא השכינה, ואמר את וזה יורה שאין מדרגת נבואתו למעלה ממדרגת נבואת יחזקאל ע"ה אלא שלפי שלא הזכיר בפירוש דמות אדם נקרא בן כרך ויחזקאל שהזכיר בפירוש דמות אדם נקרא בן כפר ונקרא בן אדם:

ויש מחכמי האמת דורשין אותו לשבח ואמרו בזה הלשון שבח מעלת יחזקאל הנביא ע"ה שנקרא בן אדם, ובכל מקום כתיב ואתה בן אדם וחושבין בני העולם שאינו חשיבות זולתי בזיון חלילה אלא זו ממעלתו וחשיבותו לפני המקום ולפני הבריות, וזהו חשיבותו ומעלתו ודרז"ל אליהו בן ברכאל הבוזי אף על פי שיש מן החכמים שאומרים ממשפחת אברהם דכתיב ממשפחת רם אמרו אליהו כהן היה ומודע יחזקאל הנביא היה כתיב הכא כן ברכאל הבוזי וכתיב התם יחזקאל בן בוזי הכהן, ולמה נאמר ממשפחת רם מפני שבוזי היה מבזה עצמו לפני המקום לפיכך נקרא אדם ומפני שנקרא בשם זה היה ממשפחת רם, והענין עמוק נכון למוצאי דעת עד כאן:

וישעיהו ע"ה ראה ישיבה בכבוד כטעם פה אשב כי אויתיה, ולזה לא הוצרך לגלות מה שראה כי לא היתה שם סבה תניעהו לזה. וזה סוד שכנוהו רז"ל בן כרך מלשון ששנינו במשנת פרק מקום שנהגו אנשי ירחו היו כורכין את שמע כלומר מדביקין, ובזמן ישעיהו ע"ה הכרובים פניהם איש אל אחיו דבוקים יחד כמער איש ולויות כרוכים ומחוברים, ולזה ראה ישיבה בכבוד דכתיב ואראה את אדנ"י יושב על כסא רם ונשא. ואמנם בזמן יחזקאל הכבוד עסוק להחריב ביתו ולנסוע ולצאת עם בניו בגלות בין הכופרים, ולסוד זה כנוהו בן כפר וכלשון שאמרו בפרק עושין פסין נלינה בכפרים אל תקרי בכפרים אלא בכופרים אראך בני עשו שהשפעת להם טובתך וכפרו בך. ולפי שהיתה שעת חרבן וחירום והוצרך לגלות כל מה שראה לטעם שאכתוב עוד. וחכמי האמת ע"ה אמרו שראה דניאל בברור מה שראה יחזקאל בדמות בדניאל הוא אומר עד די כרסוון רמיו וביחזקאל הוא אומר דמות כסא. בדניאל הוא אומר נהר דינור נגיד ונפיק מן קדמוהי. וביחזקאל הוא אומר ראיתי כמראה אש. בדניאל הוא אומר ועתיק יומין יתיב. וביחזקאל הוא אומר דמות כמראה אדם. האמנם יש לתמוה הואיל ודניאל אינו מכלל הנביאים איך יהיה גדול במראות הצובאות מיחזקאל ע"ה שהיה נביא שלוח אל גוים רבים. ונראה לי להתיר זה הספק כי הטעם בזה לפי שיחזקאל ע"ה היה עתיד לגלות ולפרסם מה שראה לסבה שאזכור, לפיכך הראוהו בדמות ולא בברור, אבל דניאל ע"ה שלא היה עתיד לגלות ולפרסם מה שראה כי לא היתה שם סבה לזה לפיכך לא מנעו ממנו ברור הדברים, ואין ספק שהיה יחזקאל שוה אליו במראות הנוראות. אלא שעדיין יקשה איך יהיו שוים במעלת המראה אחר שזה נביא וזה אינו נביא. ויש להשיב לזה כי איפשר אל השלמים כפי מעלת חכמתם ושלמותם, כי עם שלא הגיעו למעלת הנבואה והשליחות שיגיעו למעלת המראה הנוראה כנביאים הגדולים, כי אין זו תלויה בזו, ולזה היה איפשר שיגיע דניאל ע"ה למעלת המראה כיחזקאל ע"ה, ואם לא היה נביא שלוח לא היתה המניעה והחסרון מצדו כי אם מצד חסרון הדור. ובמגלה פרק קמא וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא. מאן נינהו אנשים א"ר חייא ואי תימא ר' חייא בר אבא זה חגי זכריה ומלאכי אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מניהו. אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי. ואיהי עדיף מניהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו. הנה בארו ע"ה כי עם שהם נביאים שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום ובזה הם גדולים מדניאל ע"ה, הנה הוא גדול מהם במראה שהוא ראה והם לא ראו, ואין זה פלא שאין זו מעכבת בזו וזה מבואר מאד למתבונן בו:

ואמנם למה גלה ופרסם יחזקאל ע"ה כל מה שראה בגנזי המלך הנורא. אמרו עליו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ה' ע"א) בזה הלשון. פתח ואמר היה דבר יי' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר הא תלת פלוגתא הכא. חדא דתנינן אין שכינה שורה בחוצה לארץ. וחדא דלא הוה מהימן כמשה דכתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא והוא גלי ופרסם כל גנזיא דמלכא. וחדא דאתחזי כמאן דלא שלים בדעתוי. אלא הכי אסיקנא במתניתין דילן ח"ו דהא יחזקאל נבואה שלימא הוא וכלא אצטריך ואיגלי ופרסם חד תרין ממה דגלי דהכי תנן מאן דרגיל למסבל צערא ומאן דלא רגיל בצערא ואתי צערא לתרויהו ממאן הוא צערא שלימתא יתיר הוי אימא ממאן דלא רגיל בצערא, כך כשירדו ישראל למצרים הוו רגילי בצערא כל יומיהון ולפי' נשאו עול הגלות, אבל הצער הגדול לא היה לישראל כמו גלות בבל דכתיב בהו בני ציון היקרים המסולאים בפז וגו', דתנן א"ר יצחק מאי דכתיב על ההרים אשא בכי ונהי אלא אלה הם ההרים הרמים שבעולם ומי הם ההרים הרמים הוי אומר בני ציון היקרים והוו אתיין בריחים על צואריהון וידיהון מהדקאן לאחורא כד עאלו לבבל חשיבו דהא לא יקומון לעלמין דהא קב"ה שביק לון ולא ישגח בהון לעלמין. תניא א"ר שמעון בה שעתא קרא קב"ה חיליה וכל חילין קדישין וכל פמליא רתיכין קדישין וכל רברבנוהי וכל חילא דשמיא אמר להו מה אתון עבדין הכא ומה בני רחימאי בגלותא דחקא ואתון הכא קומו חותו כלכון לבבל ואנא עמכון הה"ד כה אמר יי' למענכם שלחתי בבלה והורדתי בריחים כלם וגו' כד נחתו לבבל אתפתחו שמיא ושרת רוח קודשא ביחזקאל אמר להו לישראל הא מאריכון הכא וכל חילי שמיא ורתיכוי דאתי למידר ביניכון לא הימנוה עד דאמר כל מה דחמא וארא כך וארא כך וא"ר שמעון בה שעתא חדו ישראל חדוותא שלימתא בסייעתא דמאריהון דהוה עמהון וכל חד מניהו עאל רעותא בלביה ברחימותא סגיאה למיסר נפשיה על קדושא דמאריהון ובגיני כך גלי יחזקאל כל מה דגלי וכלא אצטריך ומעלמין לא שביק קב"ה לישראל בגלותא עד דהוה אתי למידר דיוריה ביניהון עד כאן. הנה יתבאר מדבריהם ע"ה טעם המראה בחוצה לארץ וטעם שהוצרך הנביא ע"ה לגלות ולפרסם כל מה שראה:

וכבר כתבתי כי מתוך שראה והשיג במרכבה התחתונה ידע בעליונה כפי קבלתו וחכמתו המסורה בידו וכפי קבלתו הראו לו, והוא ע"ה היה מקובל כי יש כסא למעלה מכסא ומרכבה למעלה ממרכבה ורוכב למעלה מרוכב וכבוד למעלה מכבוד, ומתוך שראה ארבע חיות למטה ידע והכיר כי יש דוגמתן למעלה בייחוד האמיתי כי כן היה מקובל. ומתוך שראה למטה חשמל מקיף לכסא הנקרא חשמל החיצון ידע שיש למעלה דוגמתו חשמל הפנימי הנקרא חיות אש ממללות, ועל דרך זה כל מה שראה למטה ידע שיש דוגמתו למעלה. ולסוד זה יש לפרש הכתובים על הכל כי יגידו בתחתונה וירמזו אל העליונה. ולשלמות הענין ראיתי לכתוב הרמזים ההם קרובים לביאור דק כפי מה שבאה בהם הקבלה הנאמנה לחכמי עליון העומדים בסוד יי', וכמו שראוי כן לשלמות מלאכת עבודת הקדש:

חלק ד פרק יט

ויהי בשלשים שנה המפרשים ז"ל העלו. כי ליובל מנה. ומתנא דסדר עולם למדו כן. ולדעת כלם בשנה החמישית לגלות המלך יויכין נבא יחזקאל והיא שנת שלשים ליובל ואין לזה ענין, ועוד כי מה שכתב אחר כך בחמשה לחדש היא השנה החמישית לגלות המלך יויכין מקרא יתר הוא. ועוד כי אחר שמקרא זה עיקר ממנו היה ראוי להתחיל ולתלות לנבואתו, וכמו שמצינו כן בירמיהו ע"ה שכתוב בו אשר היה דבר יי' אליו בימי יאשיהו וגו' בשלש עשרה שנה למלכו. וממנו היינו למדים כמה שנים עברו ליובל אחר שהתחיל היובל האחרון בתחלת י"ח שנה ליאשיהו, וכמו ששנינו בסדר עולם בשנת י"ח ליאשיהו אותה שנה היא היתה תחלת היובל, אותה שנה נמצא הספר בבית יי', נמצינו למדים כי השנה החמישית לגלות המלך יויכין היא שנת שלשים ליובל, ובה היה ראוי לפתוח נבואתו, ודרכו ע"ה בנבואותיו במנייניו הוא מונה למלכים מהם לגלות המלך יויכין ומהם למלכות צדקיהו ומהם לגלותו:

ולכן יש לדעת ולהבין כי כל זה וכיוצא בו אי איפשר להלמו ולישבו על אפנו כי אם בדרך יי' סלולה היא החכמה הנאמנה המאירת עינים ומישרת כל עקוב, והיא תודיע כי שלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש הנזכרים בתחלת המרכבה לא באו למנין ימים או שנים. אבל הכוונה בכל זה ענין נעלם לא שערוהו המפרשים, כי סתרי הנבואה וכל שכן סתרי המרכבה אי איפשר לבא עד תכונתם כי אם בקבלה איש מפי איש עד מפי הנביאים עצמם, ולכן יש לדעת כי לריק יגעו המתחכמים בסתרים אלו משכלם, לתוהו והבל כחם כלו, הבודים מלבם סודות ורזים ומפליגים בהסתרם והעלמם, ואומרים כי הם סודות מעשה מרכבה, ולא ידעו ולא יבינו כי באמת הבל המה מעשה תעתועים, כמו שיתבאר זה על נכון למבין ומבחין בין סתריהם הבדויים, ובין מה שאכתוב בסתרים ההם האמיתיים המקובלים ביד יודעיהם השרידים אשר יי' קורא בני עליה ואם הם מעטים:

ומהנה אתחיל בבאור סוד הענין בעזרת המלמד לאדם דעת. ואומר כי הוא ידוע שישראל לא גלו ולא חרבה הארץ עד שעברו על התורה כלה שהיא שם יהו"ה ממש, והיא נכללת בכ"ז אותיות ונכרתו עליה שלש בריתות, והכל עולה לחשבון שלשים, וכן השם הגדול סוד התורה עולה לחשבון זה עם ארבע אותיותיו, וזה סוד אמרו על מה אבדה הארץ הארץ ודאי כמה דאת אמר אבדה האמונה הארץ ארץ ישראל העליונה, ובאבדה למעלה אבדה גם למטה, והיתה התשובה מיודע תעלומות ויאמר יי' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, זו תורה של מעלה. ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה זו תורה של מטה על הכל עברו. ושורת הדין היה לדונם כפי מעשיהם במספר במשקל, וזה כי נדונו בב"ד הגדול הכולל שלשה שמות בסוד א"ל אלהים יהו"ה וכל אחד מהם נושא וכולל תשעה כנויין הנקראים כנפים, ועם השם עשרה נמצאו עולין לחשבון שלשים. וכשהשם הגדול דן את העולם בדין הראוי והישר באלו השלשים דן אותם, ואלו נקראים שנויים שהבריות משתנות בהם בין לטוב בין לרע ובהם הם נדונים, וכפי היות השנוי בהם כן השנוי בדיניהם. והנה בוקש לישראל אי זה זכות שלא יגלו מארצם ולא תחרב ירושלם ולא נמצא אז בהסכמת ב"ד הגדול הכולל שלשים שינויין אלו, יצא מן הדין הצדק שתחרב ירושלם ותצא האם עם בניה בגלות בסוד אמרם ז"ל בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, וזה סוד אמרו ובפשעכם שלחה אמכם. ולהעיר על סוד זה פתחה הנבואה ואמרה וי הי בשלשים שנה קינה היא ויהי כשהסכימו שלשים שנה שלשים שנויין שיגלו ישראל מארצם ותחרב ירושלם:

ברביעי סוד דל"ת שבאחד שהפרידוה מא"ח ונשארה לבדה דלה ועניה בסוד נפשנו יבשה מה טעם אין כ"ל סוד הצדי"ק א"ח ד' בסוד אחותי רעיתי, ולסוד זה נקראו ישראל אחים ורעים בסוד למען אחי ורעי בהיותם נוהגים כשורה ועושים רצון אביהם שבשמים, וכשאין עושים רצונו כביכול מטילים מום בקדשים ופגם בלבנה והיא חסרה ודלה גולה וסורה. וזה סוד, ברביעי בחמשה, אות ה' אחרונה שבשם, בהיות ישראל מלאים תורה ומצות הדל נעשה עשיר ד' ה' בסוד ד"ו ו' בתוך הד' הרי ה' תתחדש כנשר נעוריה בחמשה לחדש הרי הלבנה במלואה, וזה כמתאונן על זמן השלמות למעלה ולמטה ועתה בקלקלם מעשיהם ואנ"י היא המגזמת ואומרת ויסרתי אתכם אף אני:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה מאי דכתיב אף אני אלא הקב"ה אומר ויסרתי אתכם וכנסת ישראל אומרת אל תדמו שאני מבקשת רחמים עליכם אלא אף אני איסר אתכם לא די שאני אדון הדין אלא אף אני איסר עד כאן. ולסוד זה נקראת אני בכל מקום לפי שהיא מזמנת עצמה להזהיר את ישראל שלא יקצצו נטיעותיה ויגרמו לה ולהם גלות בין האומות, ואם יחטאו היא מזמנת עצמה ליסר אותם, בסוד אף אני. ובהיותם על אדמתם היתה מזמנת עצמה להזהירם על ידי עבדיה הנביאים השכם ושלוח ולא שמעו ולא הטו את אזנם עד שיצא מן הדין שיצאו בגלות, וגם אנ"י סוד האם יצאה עמהם, וזה סוד ואני בתוך הגולה ומה טעם, על נהר כבר על סבת הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן וכבר פסק מקורו ויבש מעינו, כי מפני הרעה נאסף הצדיק, ולסבה זו ירדה שכינה לבבל בגלות. נפתחו השמים כי מה שהיה סתום וגנוז ומיוחד בייחוד גמור נפתח ונגלה ויצאו פנימיים לחוץ ונכנס הכנעני בבית יי'. ולסבה זו שנפתח הכל ונגלה, ואראה מראת אלהים מי שהיתה כגפן פוריה בירכתי ביתה בייחוד וצנעה יצאה ונראתה ונגלת בארץ אחרת:

בחמשה לחדש וגו', מכאן הוא תחלת ספור הדברים ומה שהתחיל ספרו בכתוב ראשון אינו אלא להורות על מה שפירשנו בו. היה היה דבר יי' מכאן שנתן רשות לנביא ע"ה לגלות כל מה שראה, והטעם כי אמר היה היה דבר יי' ולא מצינו לו כאן דבור כי אם מראה ועליה חזר ואמר ותהי עליו שם יד יי'. בארץ כשדים, שם ירדה האם עם בניה בארץ נכריה לה מצריה המציקים לה לשם גלתה ואחריה רעותיה וכל מרכבותיה מרכבות עמי נדיב. על נהר כבר. שנית, אמרו קצת חכמי האמת ז"ל כי אמרו עפם שנית על נהר כבר, הכוונה בו להורות על מעלת המקום אשר היה מכוון בארץ כנגד מעלת מקום עליון בשמים והיה מוכן להיות רוח הקדש מתאצל עליו. וארא, חסר ה"א כי מה שראה דבר חסר וגרוע אין שלמות בו, ובהראותו שכינה מסתלקת כי כשזה נגלה זה נסתר ורחוק יי' מרשעים. וסוד הענין כי סוד האגוז שהוא סוד המרכבה הקדושה יש בו קליפות זו לפנים מזו, המוח שהוא סוד הטהרה והקדושה מבפנים, והקליפות שהם סוד התמורות ורוח הטומאה מבחוץ תסובבנה, בסוד סביב רשעים יתהלכון, ובסוד כי רשע מכתיר את הצדיק. והנביא ע"ה ראה והשיג הקליפה שהיא מבחוץ כי היא מבא הארץ הרע אשר בעץ הדעת, ולזה היתה ראייתו חסרה וגרועה כי היא סבת החסרונות. ולסוד זה היתה תחלת ראיית הנביא ע"ה בו כי הוא מבא הארץ הידועה כמו שכתבנו:

ועוד יש לדעת כי הדבר ההוא, בו קצצו וחטאו ישראל ובו נענשו, כי הוא סבת הגלות והחרבן, ולזה הוצרך הנביא ע"ה לגלות תחלת ראייתו כי היתה בו לרמוז לישראל כי הדבר אשר בו קצצו, הפסיק ביניהם לבין אביהם שבשמים וגרם להם הגלות ובפשעם שלחה אמם, והוא סוד עמו אנכי בצרה וסוד בכל צרתם לו צר. ובכל זמן שגלותן של ישראל מזדמן זה נזכר שם, להורות כי הוא הגורם ובו משתעבדים למטה ולמעלה, והסוד בזה וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה, והסנה קוצים כסוחים כלו כי בליעל כקוץ מונד כלהם. (ש"ב כ"ג ו') והוא שלשה קליפי ערלה קליפת האגוז קשה ומרה ואחת דקה והן אשר יזכיר בסמוך:

והנה רוח סערה, זו היא סוד הערלה הסובבת בחוץ, והיא קליפת האגוז סוד זכר ונקבה הידועים שמהם מתפשטים שאר כחות הטומאה, ואשר חכמים הגידו כי סודה ותכונתה זכר ונקבה יחד ואינם זזים ונפרדים זה מזה זולתי בהיותה בנאפופיה. וזה סוד רוח סערה כלומר זכר ונקבה יחד. ובמדרש רות (ז"ח ע"ו ט"א) הנעלם כיון שנגלה הקב"ה על איוב באותה סערה דכתיב מנ הסערה בנו"ן כפופה ולא פשוטה עד כאן, והיא סוד הנקבה להורות כי אין הזכר עמה, ועל כן לא כתיב רוח סערה כי זה סוד זכר ונקבה ביחד, ואמרו בסודם כי כפי התיחדם מיד מתפרדים, כרגע מתיחדים וכרגע מתפרדים, והסוד בזה כן דרך אשה מנאפת. העוזבת אלוף נעוריה ובעזבה אותו כאשה זונה נאמר אחר כן. באה כי כבר עזבה אותו כדרך אשה מנאפת:

מן הצפון מן הצפון הידוע סוד מדת הפחד כי מצפון תפתח הרעה ומשם שמרים אלה נמשכים באים, והם סוד הסיג היוצא מן הצפון סוד היין האדום העומד על שמרים אלה. ענן גדול ואש מתלקחת, קליפות זו לפנים מזו קליפות האגוז והמוח מבפנים ועליו תסובבנה קליפותיו כמו שכתבנו, והם שלש קליפות זו לפנים מזו:

ונוגה לי קליפה אחת דקה והיא מחיצה קרובה אל הקדש. ועוד אמרו כי זה הנוגה אינו חוזר אל הנקבה כי אם הכוונה על הזכר והסוד בזה כי בהיות הזכר עם הנקבה בחבור אחד הכל טמא וטומאתם חמורה כטומאת הנדה, וכיון שהיא עוזבת אלוף נעוריה כזונה לזנות ברוע מעלליה, אזי הזכר אף על פי שדרכו דרך הטומאה כיון שהוא פורש ממנה, נוגה לו סביב כי חלק ושתוף בקצת יש לו בקדושה. ואמרו חכמי עליון כי בעוד שהיא נגלמת בסוד התוהו והיא מתקשטת כזונה ועוזבת אותו הוא נכנס והיא יוצאת, ואחר כלותה לזנות בנאפופיה היא נגנזת והוא יוצא, ושניהם לדבר עבירה מתכוונים. וזה סוד אמרו בכאן באה, הוא נגנז והיא יוצאת, ולבסוף היא נגנזת והוא יוצא. וזה סוד ונוגה לו סביב כלומר ראו שאני טהור, והיא מפני כי בביתה לא ישכנו רגליה היא יוצאת על זה אמר ומתוכה ולא מתוכו. ובדרך זה חולפות הקליפות ובאות עד אשר בסוף מתגלה המוח ויוצא כנוגה צדקה שהיא כעין החשמ"ל ולא חש"מל. והסוד ח"ש מ"ל חיות אש החוברות בחבור וייחוד אחד בקשר אמיץ ונכון, וחכמי הסתרים קבלו בדקדוק הסוד ח"ש מ"ל, זוהר פנימי מתנוצץ לפי שעה ומסתלק כרגע, ואינו נשג, בשום צד ואי איפשר לעמוד עליו כי הוא זוהר נשלל בלי לבוש, והוא סוד ח"ש מ"ל לפי שעה מתנוצץ בלב וברגע מסתלק, ח"ש להראות ואחר כך מ"ל, ואין עומד עליו ויודע בו. ובפרק אין דורשין מאי חשמ"ל חיות אש ממללות במתניתא תנא עתים חשות עתים ממללות בשעה שהדבור יוצא מפי הקב"ה חשות ובשעה שאין הדבור יוצא מפי הקב"ה ממללות עד כאן. והוא סור וטעמו אמיתי נכון למוצאי דעת, כי יש עתים רצון ועתים שאינן רצון, בשעה שהדבור יוצא מפי הקב"ה והוא סוד התנוצצות האור על כלם מהראש הוא קבלם השפע מהמקור, הוא עת רצון חשות ונראות לחונן ולתת מה שקבלו לקיום העולמות, ואז כל הפנים נראים ומאירים אלו באלו, וזה סוד חשות. ועתים אינן רצון, כי אין הבריות עושין רצון הקב"ה אז הכל בהסתרת פנים, כי אין הדבור יוצא מפי הקב"ה, והוא סוד מ"ל גז חיש ויעף ואינו נראה, וזה סוד ממללות, ועוד אמרו כי זה אמנם סוד עץ הדעת טוב ורע כי בהיותו פורש משני ערלה והאשה מתקדשת מטומאתה הבאה להתקרב אליה ולהיות עמה, והוא סוד הרע שבעץ נדבקת בטוב שבו ובשמחתה לא יתערב זר, וזה סוד ראה נתתי לפניך וגו' כי המות והרע שתי מדרגות המה והפורש מהן נדבק בחיים שהם סמוכים ולפיכך ובחרת בחיים. ופסוק זה בסוד עץ הדעת טוב ורע הוא:

מתוך האש כן הוא האמת כי היא מן האש הגדולה מקבלת ולסוד זה לעולם אינה נגלת כי אם מתוך האש, למעלה, מתוך האש סוד השמאל, כעין החשמ"ל מתוך האש, כמו שרמזנו, ולמטה ומתוכה כעין החשמ"ל, והוא סוד וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה וכמו שכתבנו. ומתוכה דמות ארבע חיות, בהיות סוד המרכבה העליונה נמשכת ומתפשטת בגווניה והאור הבהיר מתנוצץ והיא כעין המראה שהיא מוכנת להראות הצורות הנעלמות מתוכה. ועכשו בא להורות על סוד מרכבותיה הידועות לה, והם דמות החיות העליונות הגנוזות ונקראות חיות כמו כן לפי שהן דמות העליונות, ונקראות חיו"ת על רוב התנוצצות האור כי כל אור המתנוצץ ואינו משתבך נקרא חי ועל שם כך נקראות חיות. כי היא סוד החיה הרומשת אלו החיות בדמות העליונות:

וזה מראיהן סודו סתר פנים ישים כי הבן סוד דיוקנו של אביו הושת עליו ומסוד הנהר הידוע פורחות צבא החיות ההן וסוד ז"ה וזא"ת ידוע וכלם בסוד זה נראים כעניינו ותכונתו ועל כן וזה מראיהן:

דמות אדם ולא אדם כי יוסף הצדיק דמותו של יעקב הוא סוד האדם הרשום על הכסא והוא סוד ו' זעירא כי סוד הברית דמות הגוף הוא והכל סוד אחד:

וארבעה פנים לאחת. יש מבעלי החכמה אומרים כפי הפשט כי כלם פונים לארבע רוחות. ואמנם כי כלל כל הפנים פני אדם ובהשתכלות בכל אחד מהם נרשמת בצורה ההיא צורת כל שאר הפנים כאמרו ודמות פניהם פני אדם כי זו היא הצורה הכוללת כל הצורות כפי רום מעלתה וסבתה, ובה נראות כל שאר הצורות, ואמרו כי צורה כזו היא הצורה הנכונה כעין דוגמא של מעלה וזו היא צורתו של דוד שהיה נרשם בסוד דיוקנין של כסא, וצורת פניו כוללת כל שאר ארבע הצורות וזה סוד אמרו איש תאר ויי' עמו:

ודקדקו לומר מה זה אצל זה, אלא איש תאר שתארו כוללת כל הצורות ויי' עמו באותה הצורה דוגמא ממש, כי משותף ודבק ומחובר היה דיוקנו של מטה בדוד של מעלה שניהם כאחד מכוונים ומשותפים יחד בסוד אחד ויי' עמו בשותפות זה ובסוד זה שניהם בסוד אחד:

ועוד יש סוד נעלם בארבע פנים אלו כי הוא בסוד ארבע אותיות השם הגדול וסוד השם המיוחד באותיות אלו נקרא פנים בצרוף אותיותיו בתוכן המעלות, וזה סוד ופני לא יראו כי בקש משה לדעת אמיתת שמו המיוחד לו יתברך על בריו דבר נשלל בלא חופפות כלל ולא נתן לו, דכתיב ופני לא יראו להיותם נשללות להראות החוצה, ועל כן אותיות השם המיוחד אינן נקראות כמות שהן כי אם בכסוי, ולפיכך נקראו פנים:

וארבע כנפים לאחת להם יש לדעת כי הכנפים האמורים במרכבה הזאת כלם הם כסויים המתכסים בהם שמותיו של מקום, כדי שלא יראו החוצה כי אין לך שם בשמותיו המיוחדים שאין לו כסוי וצרוף אותיות אחרות להתכסות בהם, ונקראו כנפים כמו ולא יגלה כנף אביו ותרגום כסותא:

הגהה נראה לי בנו חיים בן גבאי כי הפנים ד' שם ההויה ואחוריהם שם האדנות וכנפים סוד כוזו וכו':

הגהה ואני הצעיר יהודה גדליה לע"ד צריך עיון בסתרי האותיות לרשב"י ע"ה כי הכנפים אינו קורא כוזו אלא רחום וחנון וכו', וכן נראה מספר האורה גם האחורים נראה מספר הפליאה שהוא כוזו וכיוצא בו האמת בתקונין קורא לכוזו כנויין והכנויין נקראו בסתרי האותיות גדפין גם כן והכל אמת לפי המקור והענין, אחר כך מצאתי למטה אחר חזרת העלה שכתב הרב כדברי שהכנפים הם רחום וכו' בפסוק וידי אדם:

והסוד האמיתי מורה מה שאמר לאחת ואחר כך להם, ר"ל לאחת מן החיות להם לאותם הפנים כדי להתכסות בהם, ומפני שנתמעטו כנפי החיות נכתב וארבע כנפים חסר ולא כתיב וארבעה כי מעטו ודאי. ורגליהם רגל ישרה, ויש לדעת בסוד החכמה האמיתית, כי סוד חיות אלו הן מסודרות כסדר מעלתן ותיקונן להיות גבוה מעל גבוה וגבוהים, ורגליהן הם החבורה העומדת לרגלם בצבאותם ומעמד רגליהם מתוקנים על קו היושר ודוגמתו כגון העם אשר ברגלי, ומפני שהם צבאות עומדים נאמר רגליהם על כי סוד תקונם הם שלש בסוד שלש אלו למעלה מאלו גבוה מעל גבוה וגבוהים הכל לתיקון האילן על שרשיו ועל תקוניו בסוד שלש שלש לארבע צדדין, תשע לכל צד, והם סוד שלשים ושש בהתיחדם והם שלשים ושתים בסודותם ועולים לסוד ארבעים כשיש עליהם הר"וח ללכת, כי כלם אל הראש פונים והכל על סוד אותם גבולי אלכסון כפי תקונם וסודותם על אופן אמיתי:

וכף רגליהם יש לדעת מהו סוד הכף והכפים המחוקקות בסוד המרכבה, אמנם הן על כפים חקותיך וכף הרגל הוא סוד ענין כי תחת שלש שלש בסוד חכמת תקונם הם שלש שלש במחוגה הנקראים כף רגל עגל, וזהו העגול הנקרא כף רגל עגל כמין עגולה רחבה מלמטה קצרה מלמעלה, וכן יסוד כל נקודה רחבה מלמטה קצרה מלמעלה ובנין חזק לעמוד הרגלים הוא סוד שלש נקודות בעגול ככף רגל עגל ממש והכל על אופן אמיתי, ונצצים כעין נחשת קלל. הענין כי כפי יסוד המעלות כך יסודות המתכות יורדים, כי סוד הכסף והזהב עיקר יסודותם למעלה בכמה פנים מיוסדים על אדני פז, וסוד ניצוצים של אלו הן כעין הנחשת כפי ירידת היסודות במושבותם בארץ אחוזתם, וידי אדם מתחת כנפיהם, אז"ל כי הם ידים לקבל תפלת בעלי תשובה, וכל דבריהם מכוונים על קו היושר והאמת, והידים הם מקומות ידועים בהם מפני שהם חלונות ידועים להכנס בהם תפלת השבים להיותם מקובלים לפני יוצר הכל, ואותם המקומות מוכנים הם מתחת כנפיהם, אותם הכסויים שמתכסים בהם שמותיו של מקום והם סוד הכנויים ושאר הצרופים המתכסים באותיות אחרים, כי אותם הכנויין מקבלים להם ובהם יכנסו לפני המלך יי', כי מפני כנוי רחו"ם וחנו"ן יש להם רחמים וחן ויש להם אריכות אפים וכיוצא בהם, וזהו וידי אדם מקומות של בעלי תשובה מתחת כנפיהם כאשר אמרנו, על ארבעת רבעיהם לארבע רוחות לכל הצדדין, לקבל תפלת בעלי תשובה בכל צד ובכל עבר:

והסוד האמיתי כמו שאמרנו גבוה מעל גבוה וגבוהים כי כל אחד דגלו פרושה באהבה ומרכבה ידועה לו בסוד ארבע זה מתחת זה זה רביצתו על זה, וזה סוד על ארבעתרבעיהם רובץ תחת משאו תרגום רביע, כי כל אחד שוכב על מטת מרכבו כפי הראוי, ופניהם וכנפיהם לארבעתם כפי מה שפירש למעלה. חברת אשה אל אחותה כנפיהם:

יש לדעת כי אף על פי כי הוא יתברך נקרא בשמות הרבה, אין לומר כי הכנויים הם דברים מפוזרים לכאן ולכאן ואין להם מקום ידוע כפי הנראה, אלא כל שם ושם ידוע אצלו כנויו הראוי לו כאשר מתלבש בו, והוא מחובר בו כענין מלבוש האדם אצל האדם כי עכ"פ כל כנוי וכנוי אל עבר פניו הולך לצד הפנים, שמות המיוחדים הולך להלביש אותו ולהתכסות השם ההוא בו:

ואמנם כי לפי סוד השמות המפורשים כלם הם מלובשים בצרופם באותיות אחרות ותיבות אחרות, מפני כי אין לגשת אליהם בלי לבוש, וכבר התעוררנו בתחלה בסוד אמרו ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים, ואם זה כך כ"ש הדברים והעניינים הפנימיים כי אין לבא אליהם מבלי לבוש, והראיה הנכונה בזה כי בהיותנו קורין סוד השם יהו"ה אין אנו קורין אותו אלא בלבושו באותיות אדנ"י, וכל המלבושים כלם הם מחוברים עם שמותם וידועים לשבתיהם בשבת איש על דגלו באותותיו לא יסבו בלכתם, לא יוכלו לסבוב סוד הפנים מלבושים אחרים שאינם שלהם, אלא אותם הידועים להם והראוים להם, וכן כגון יהו"ה שמתלבש בסוד שם אלהים והלבוש מורה על סודו ועל תכונתו כי עם שהפנים הם רחמים הלבוש ההולך אצלו להתלבש בו הוא דין, ואף על פי כי שם אלקים הוא מאותם שמות הנשללים ונקראים פנים מלבוש הוא מוכן אצל אותם אותיות שהם פנים בתוך פנים כ"ש כי הוא שם משותף בכמה פנים ועניינים ידועים אצל שמותם והצרופים והכנויים כאשר אמרנו:

ויש להבין אמרם ז"ל אף ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, כי נגש בזקוקין דנור ובעורין דאשא והוגה את השם באותיותיו הנשללות בלי מלבוש אחר, על כן אין לו חלק לעולם הבא ועליו נאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, ודמות פניהם פני אדם אותם הפנים הם הדברים הרוחניים בסוד זוהר הנשמה הנקרא אדם, ופני אריה הם הדברים המתכסים בהם להתלבש בלבושם, כענין האדם שהוא מבפנים ומתלבש בלבוש הראוי לו:

והסוד הנעלם כי אותיות יה"ו הם הפנים פני אדם והם דמות אדם הרוכב על הכסא, וזהו סוד רוחני זוהר הפנים הנוראים הפנימיים, ואמנם כי מלבוש אותיות אלו שהם זוהר הפנים מתלבשות בסוד שלשה דברים, פני ארי"ה, פני שו"ר, פני נש"ר, שלשה עניינים בסודותם ותכונותם להתלבש בהם הפנים הפנימיים:

ואמנם אותיות יה"ו שהן סוד אדם מבפנים, יש שמות שאף על פי שהם מלכים ובכלל הפנים שהם לבוש אצלם כי ארי"ה מלך ושו"ר מלך ונש"ר מלך, והם מלבוש לדברים הפנימיים אלו כאשר תמצא אדנ"י המלך, ובכלל הפנים מאותם השמות, אמנם כי הוא מלבוש אלהים הוא מלך בכלל הפנים בסוד עשרה שמות המיוחדים והוא מלבוש להתלבש בו הדבר הפנימי יותר, שד"י הוא מלך בכלל הפנים והוא מלבוש להתלבש בו הדבר הפנימי יותר, ועל כן תוכל לדעת סוד העניינים האלה, ופניהם. וכנפיהם פרודות מלמעלה:

דע כי סוד העיקר הפנימי והזוהר האמיתי כי אותם פני אריה ופני שור ופני נשר הם וכנפיהם סוד מחנותם המתכסים בהם פרודות הן ממעלות של מעלה, והן במעלות הנפרדים למטה ומתיחדים באחדותם בסוד החיה המרובעת, וסוד המרכבה העליונה מתיחדת ביחודה למעלה, ואף על פי כי הכל מתקשר בקשר אמיץ מעלה ומטה בסבת הגלות, הכל נפרד ונחלק ועל כן פניהם וכנפיהם פרודות מסוד מעלה בסבת הנה"ר המאסף לכל המחנות והמקשר אותם בשפעת מימיו אשר נחרב ויבש ואזלו מים מני ים, ובכן נפרדו הפנים והכנפים מלמעלה כלומר מהתקשרם והתאחזם בסוד מעלה כאשר בתחלה. לאיש שתים חוברות איש:

הבן הענין על מה שאמרנו כי בסבת הגלות והחרבן הכל נפרד ונתמעט בתחלה היו ד' פנים וד' כנפים בסוד שלמות הכל, והמעין היה נמשך ומתפשט לאין קץ ותכלית, ובסבת הגלות הכל נתמעט ואין שלמות נמצא בסוד השם ולא בסוד הכסא שתי אותיות בסוד השם ושתי אותיות בסוד הכסא, וזהו לאיש שתים חוברות איש כי הכל נפרד, וזה ופניהם וכנפיהם פרודות כשם שהשם אינו בשלמות ייחודו אלא חסר בב' אותיות בלבד, יה כך הכסא שהוא כסוי אצלו בב' אותיות בלבד באמרו כי יד על כס י"ה, ולפי' לאיש שתים חוברות איש כי בב' אותיות בלבד מתנהגים, ושתים מכסות את גויתיהנה סוד הכסוי אשר אמרנו שהם הכנפים להתכסות בהם כי הכסא אינו שלם, וכן בדרך זה סוד הכנויים הם שנים לכל אחד ואחד בסוד מעוטם, כי נתמעטו כנפי החיות והכל בסבת הגלות והחרבן כאשר אמרנו, ואיש אל עבר פניו ילכו, אל אשר יהיה שמה וגו' יש לדעת כי כל אחד ואחד אינו מתנהג אלא על סבת הפנים המאירים אליו ולאותו צד שהפנים מאירים פונים כי הדגל פרושה ונושא הצנה לפניו בסוד רוח הקדש, ובראותם כי הפנים מאירים ורוח החיה הרומשת אשר שרצו המים עמהם לשם ילכו לא יסבו אנה ואנה כי אם על דרך אור הפנים המאירים בנטות הקו אליהם, ודמות החיות מראיהן כגחלי אש וגו' ודמות החיות ודאי יש לדעת כי הם דמות חיות ואינם סוד החיות, כי סוד החיות העליונות לא נאמר בהם דמות אלא חיות נשללות מכל דבר, אבל אלו דמות חיות הם ויש בהם ראיה כפי כח המסתכל, אבל העליונות אין בהם ראיה אלא במעט הסתכלות כאחרי הכותל כי אין כח במסתכל לעיין בסודותם ותכונתם, כי הם רצוא ושוב וסוד זוהר האספקלריאות אינו משתבך לעולם לעמוד לעיין ולהסתכל בשום שכל ודעת שלמה, היא מתהלכת בין החיות, זו היא החיה הידועה כי דוד המלך הוא בכלל האבות וסודותן להלוך במישור על אופן האמיתי:

ואמנם כי הסוד האמיתי על כי היא נתונה בין צפו"ן לדרו"ם בין החיות ודאי, וראיתי כי היא סוד נקודה אשר תחת אלהי ישראל והיא סוד נקודה אמצעית, וזה סוד כל מלך הנתון באמצע ועבדיו סביביו להועיל ממנו מכל עבריו, וכבר אמרנו כי שם חיות ממש אינו זולתי אותן העליונות, כי אותן של מטה הן דמות חיות ובכאן כתיב היא מתהלכת בין החיות ולא כתיב בין דמות החיות, כי ודאי רום מעלה הנקודה ההיא שהוא מנהגת לאלו של מטה ונותנת זוהר ונוגה לאש באי זה כח, מפני שהיא מתהלכת בין החיות כי היא נתונה בין צפון לדרום, ועל כן נוטלת ומקבלת מהן אור וזוהר להאיר למטה לשביב אשם של דמות החיות, ומאותו כח האור המאיר בא יוצא ברק לכל צבא השמים להאיר להם מכח מהלכה בין החיות העליונות עד כאן, מכאן והלאה סוד הפנים המאירים:

והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, מכאן סוד המרכבה העליונה אספקלריא המאירה זוהר נשללת אשר אינה נשגת למראית עין השכל, כי אם בענין סתום בעומק נסתר כענין זוהר ונוגה העין אשר נשג בסתימותו בגלגלותו, כי בסתימת העין בהתגלגלו בגלגול נראה זוהר סתום לפי שעה, כי אינו משתבך להראות כך החיות העליונות הן זוהר אספקלריא המאירה שאינה משתבבת להראות, אלא רצוא ושוב כגלגול המים בקערה לנגד אור השמש שנצוץ להב השמש הוא רצוא ושוב ואינו משתבך במקום אחד, כך אלו החיות כפי אשר אמרנו:

כמראה הבזק והוא סוד הרקיע אשר על ראשם הנעלם והנסתר מהם לפעמים ולפעמים האם רוכצת על הבנים כאותו מראה הם נעלמים לפעמים נסתרים ולפעמים נגלים, ואין מי שיוכל לעמוד בהם זולתי כפי מה שאמרנו, וזה סוד חשמל אשר הזכרנו למעלה סוד החיות המיוחדות בייחודן ונקראות חש"מל כאשר התעוררנו בתחלה, וסוד חיות אלו הנקראות באחדותן חש"מל הוא סוד ידוע בעומק החכמה ונקרא יאהדונהי סוד חיות עליונות מחוברות בשם אחד, וזהו סוד חשמל בסוד המרכבה ובהתיחדם בסוד נשלל הן מיוחדות בייחוד אחד, בסוד יהו ובהיותן בסוד ייחודן אזי הן נסתרות ונעלמות, ובהיותן נגלות אזי הן בסוד אותיות אחרות בחבורן סוד חש"מל בשם אשר אמרנו, ולפעמים בשם אחר אותיות מלובשות בשם המיוחד סוד החיות להגלות יוד הא ואו הא, כלל סוד האותיות במלבושן, והן סוד החיות הנקראות חש"מל והן בשלש שמות כלל אח' והן סוד המרכבה העליונה בייחוד פנים בתוך פנים הויות בתוך הויות והמחיצות זו לפנים מזו, והן סוד המיוחד בשם אחד סוד חש"מל שלשה שמות מיוחדים כאחד בסוד אחד כאשר אמרנו וכבר רמזנו סוד זה למבין:

וארא החיות והנה אופן אחד בארץ וארא ראיה מועטת, כי לא נתן רשות לעין לראות, ועל כן בהתנוצצות הלהב לפי שעה ונעלמת לפי שעה היא ראיה חסרה, כפי אשר רמזנו למעלה באותה סבה אחרת, כי שם העלים העין מלראות שלא ליקרב אצל פנתה, ועל כן ואר"א והנה רוח סערה בראיה מועטת, ובכאן לפי רום מעלת החיות העליונות והעלמתן נאמר וארא בראיה מועטת כי לא נתנה רשות לעין לראות ולהסתכל בהן, והנה אופן אחד בארץ, אז"ל זה מטטרון והוא גבוה מחבריו ת"ק שנה:

והנה טוב הענין ונכון כי הוא נמצא אצל החיות לארבע רוחות העולם ונשפע מהן לצד דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית לארבעת פניו ודאי, ולא לארבעת פניהם, אלא הענין הוא כי הוא בסוד החיה הרומשת פנים פני אד"ם, פנים פני ארי"ה, פנים פני שו"ר, פנים פני נש"ר, וכל הפנים פונים כל אחד מהם לחיה הראויה לקבל ממנה, כי בהתקרבה אצל מזרח הפן האחד שהוא פן אד"ם, פונה לשם לקבל מהמקום ההוא באותו הפן, ובהתקרבה אצל דרום הפן האחר אשר הוא פן ארי"ה פונה לשם ומקבל מהמקום ההוא, ובהתקרבה אצל צפון הפן האחר אשר הוא פן שו"ר פונה לשם ומקבל מן הצד ההוא, ובהתקרבה אצל מערב הפן האחר אשר הוא פן נש"ר פונה אל המקום ההוא ומקבל משם, כי הפנים הם סבה לקבל בהיותם לד' רוחות וזהו ארבעת פניו ולא פניהם, כי פניו הן הן סבה לקבל כי הוא סוד החיה המרובעת בגווניה, והפנים האלה הן סבה לכמה אלפים ורבבות וקבלתם מלמעלה:

וזהו סוד רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, אמרו כי הוא סוד הפנים האלה ארבעתם והם שו"ר, נש"ר, ארי"ה, אד"ם, וזהו שנ"אן והענין נכון למוצאי דעת, מראה האופנים ומעשיהם, מאחר שאמר סוד החיות הראשונות העליונות אשר רמזנו בא להורות סוד תשלום הענין, כי סוד החיות אע"פ שהן מרכבה האופנים ינשאו לעומתם ונכללים בסודותם והם למטה מן החיות והם נשפעים מהן, ואף על פי שמטטרון הוא אופן אחד שאר האופנים הם סוד הענין והם סוד הלמודי"ם המיוחדים לשמוע כלמודים עם העמוד האחד אשר כל העולם עומד עליו בסודו ותכונתו והוא ח"י העולמי"ם. ואמנם כי העמודים שנים והעמוד השלישי יסוד כלם והם אופנים מוסבות במלואותם עניינם ותכונתם, והחיות הראשונות המלאות העליונות הן נסמכות על אופנים אלו, כי הם נושאי התורה וסומכי התורה ומשענותה והם נכללים בסוד החיות ולפי' הם למטה מהן, אמנם כי סר מראה האופנים וענייניהם כעין תרשיש תר"י ש"ש, והסוד ידוע הוא כי החיות תרי שש הן והן שנים עשר כי הן הכלל והאופנים כמו כן תרי שש הם כי אלה לוקחים מעלה ומטה ואלה מטה ומעלה כעין של מעלה הם אותם האופנים ומראיהם ומעשיהם, עכשו יש לומר על מה נאמר באופנים אלה ומעשיהם כי כיון שאמר ומראיהם מהו ומעשיהם, אלא הסוד הנכון בהיות השחקים עושים פעולה ומעשה העולם על יד הנאמן והם טוחנים מן לצדיקים לעתיד לבא כאז"ל בפרק אין דורשין, ועל כן נאמר ומעשיהם ופעולתם ומעשיהם אימתי כאשר יהיה האופן בתוך האופן, כלומר הפעולה והמעשה אינו אלא בזמן שנכללין זה בזה ונדבקין זה בזה, כעניין שנכנס אברהם ביצחק ויצחק באברהם בסוד העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח, אברהם נכלל ונעשה מדת דין אכזר להרוג ולשחוט את יצחק בנו, ויצחק נכלל ונעשה רחמן אצל אביו והתנהג במדת החסד למסור את עצמו על קדושת שמו יתברך בידי אברהם אביו, ובאותו הזמן נכללו המדות אברהם נכלל במדת יצחק ויצחק נכלל במדת אברהם ונכללו זה בזה, וכן האופנים בזמן שנכנס האופן בתוך האופן אזי נמצאת הפעולה והמעלה. (נ"ל והמעשה):

וראיתי בעמקי עמודי העולם כי הכתובים יניקתם מסוד הנביאים למודי יי' ואופן של מטה מקבל מאופנים אלה, כי שמוש הנקדם למעשה ידך הנכנס בתוך ידך ואזי פעולת המעשה נמצא ואם לא יהיה אופן בתוך אופן אין פעולה ומעשה נמצא. על ארבעת רבעיהן בלכתם ילכו וגו', כבר רמזנו למעלה הענין הנכון:

אמנם כי האופנים יש להם ארבע מרכבות ושוכבים עליהם במצבם, רבעיהם רובץ תחת משאו תרגום רביע כלומר שכיבתם אשר היא מוכנת להם לשכון בתוכם הם אותן המרכבות אשר הם שולטים בהן, והם ארבע המרכבות של מטה אשר רמזנו בתחלה כי כלם אדוקים זה בזה וזה בזה, זולתי בזמן הגלות כאשר אמרנו כי הם הולכים על אופני מרכבותם הידועות להם לא יסבו בלכתם כפי אשר אמרנו, וגביהן וגבה להם וגו' וגביהן בא להורות מעלת מרכבותם של האופנים כי סוד מרכבותם יש להם גובה ויראה על כי הם שואבים תמיד מצד היראה ולפיכך יש להם יראה:

אמנם במוכן האופנים ממש יש להם גובה מצד המדות העליונות אשר עליהם מלמעלה, ויראה להם כי אף ע"פ שיש להם גובה מצד מעלתם והם סוד הנביאים אין מעלתם נכרת זולתי מצד היראה סוד אספקלריא שאינה מאירה כי מתוכה הנביאים שואבים ממעלת האור, וגבתם מלאות עינים כי מצד הפנים יש להם גובה ויראה ומצד אחוריהם בתוכן הגוף הם עיני יי' המשוטטות בכל הארץ כי יש עינים משוטטים ויש עינים משוטטות, ודבר זה ידוע כי מסוד מרכבות האופנים יוצאות עיני יי' המשוטטות בכל הארץ, כי תומכי התורה אין מעלתם כמעלת התורה ואף ע"פ כי הכל נאחז זה בזה וכבר ידעת כמה מעלה יתירה יש לתורה על הנביאים והבן:

ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם ובהנשא וגו' בא להורות מעלת החיות על האופנים, כי דרך שלהם משונה כי דרך הגוף ללכת אל מקום שהיריכים הולכות, ובכאן אינו כן כי מעלת הגוף נכר יותר כי היריכים הולכות אחר הגוף, וזה סוד ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם:

ואמנם כי לפי פשוטו היריכים תמיד הולכות אחר רצון הגוף ותאותו ובלכת רצון הגוף שם תלכנה היריכים והבן הסוד. ובהנשאם מעל הארץ. דע כי בהשתמש החיות בארץ הידועה האופנים בעמדם יעמודו ובהתעכבם שם אצלה הם עומדים כמו כן למולה, ואע"פ שהם אינם משתמשים בה כי כל זמן שהגוף תאותו בנקבה היריכים עומדים שם, אע"פ ששתי ערבות אינם משמשים ובהסתלקם החיות אף ע"פ ששתי ערבות אין בהם לא טעם ולא ריח ולא תאוה הם מסתלקים משם עם החיות, וזהו ובלכת החיות וגו' כי הכל הולך אחר רצון הגוף:

ואמנם אע"פ ששתי ערבות אין בהם תאוה ולא ריח רוח החיה תמיד בהם באופנים, והיא החיה הידועה המרובעת בארץ הידועה אשר אמרנו כי הם סימן ששונה ושמחתה תמיד בהתחברה בגוף כאשר אמרנו עד כאן, סוד נסתר בענין החיות והאופנים מכאן ואילך התעוררות נסתר למעלה בסוד מופלא. עוד יש רקיע למעלה מראשי החיה והוא הרקיע כעין הקרח הנורא, וזהו ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא ראשי החיה הם הרקיעים העליונים החיות והאופנים, כענין הסוד וישתחו ישראל על ראש המטה כי ראש המטה הוא אחד מאותם ראשי החיה הארץ הידועה, ועל אותם הראשים שהם החיות הוא הרקיע העליון הגנוז והסתום במעלתו והוא סבת כלם ומעמיד את כלם:

כעין הקרח הנורא. דע כי מפני רב התעלמותו וסתרי נוראותיו ואין מי שיוכל לעמוד בו המשיל הנסתר בנגלה ודמה אותו לסוד הקרח הנורא, וכבר ידעת מי הוא הקרח ורז"ל אמרו כעין אבנים טובות ומרגליות והן הקבועות בה הוא קרח כי הן מרכבותיה ומלקחיה ומחתותיה:

נטוי על ראשיהם להשפיע להם ולתת להם חיים מסודו ועניינו, כי דעתם ז"ל באותם הרקיעים שאמרו בפרק אין דורשין על ענין סוד החיות העליונות וסוד האופנים, וזה הרקיע הוא מעמיד את כלם ומקיים אותם בקיומם כי האם רובצת על הבנים ועל כן שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, כי סוד העולם הבא עצמו עין לא ראתה אלהים זולתך, ותחת הרקיע כנפיהם ישרות וגומר כבר רמזנו בזה למעלה כל הצורך:

ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים יש לדעת כי כל כנף וכנף מכנפים אלו יש לו קול ידוע בפני עצמו למטה והם רבעיהם האמורים למעלה והם הנקראים אבנים מפולמות המשוקעות בתהום אשר מהם יוצאים המים כי ערבי נחלי סבתם המים, ולפי' כקול מים רבים כקול שדי עניינם וסבתם הם כדוגמת הקול הנקרא שד"י באותה דוגמא ממש, ומה שאמר כקול מים רבים כבר ידעת מי הוא קול מים רבים, וזהו הנהר הגדול אשר אין לו הפסק והוא קול מן המים הרבים העליונים כי הוא הלוקט אותם בתוכו, ולפי שאין בו פרוד נאמר כקול שד"י ולא כתיב וכקול שד"י. כי אין שם פרוד והבן:

קול המולה כקול מחנה בא להורות סבת הכנפים והקולות שיוצאות מהם שהם בדוגמת קול המולה כקול מחנה הם האופנים הנזכרים שני תומכי התורה בסודותם, כי הם אין בהם פרי לפי הנראה אבל קול המולה בסבת העיון במעשיהם שאמרנו, וזה ריחים שתים עומדות וטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבא, וזה שראינו לעמודי עולם אומרים סוד אמרו בשפל קול הטחנה והוא יסוד על שאמרנו:

ואמנם אע"פ שהם אינם מולידים כמה צבאות קדושים ומחנות עליונים עומדים בסבתם כי הם באים בתחלה לתור את הארץ ולבקש בה מנוח לכל האיברים וסבת האהבה והתאוה הם, ועל סבה זו נאמר בסתר הנעלם כה אמר יי' לסריסים וגו' כי הוא שעת מנוחה לבקש מנוח בזווג האיברים אל מקומם לסריסים, סוד שתי ערבות שאין בהם פרי עיין הסוד והבן, מהו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ועל כן ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו, והיה ראוי לומר להם, אבל סודו ותומכיה מאושר והיה ראוי מאושרים, אבל לפי הסוד האמיתי בהתיחדם בכניסתם לבית מנחה להחזיק בברית אזי יהיה האופן בתוך האופן וסודם אחד, ולפי' בתחלה נאמר ונתתי להם ואחר כך אתן לו תומכיה ואחר כך מאושר:

בעמדם תרפינה כנפיהם הבן הסוד והענין, כי בלכתם מתחזקות הכנפים בהתלבש בהם הדברים הפנימיים פנים הנסתרים, אבל בעמדם כלומר בעמדם על ענג התאוה והחבור להשהות על הבטן תרפינה סוד הכנפים, כי אז אין שם כנפים להתכסות ובכן ויפשיטו את יוסף את כתנתו וגומר וכל הגוף נפשט ונשלל להיות הכ"לה שומה כחותם על לבו, ולקבל זה בזה תענוגותם ותוכן אהבתם וזהו פשטתי את כתנתי והבן, ואזי כל גדודי מטה מצפים וממתינים עד בא נות בית המחלקת שלל, ועל הסוד אשר אמרנו בתחלה כי שחקים רחים שם עומדות וטוחנות מן לצדיקים, וענין קול המולה כי הטוחן צריך להשמיע קול ולהוציא קול, וזהו סוד אז"ל תניא רבי נתן אומר כשהוא שוחק אומר היטב הדק הדק היטב מפני שהקול יפה לבשמים, כי הקול מועיל בין לכותשים בין לסמנים כדוגמא זו קול המולה והרחים טוחנות והוא סוד גדול פנימי, בעמדם כלומר בשתיקתם כמו עמדו ולא ענו עוד, וכן הרבה וכשהקול משתבך מהם תרפינה כנפיהם ממעמדם ומתוך מצבם, כי בסוד הקול יש חוזק ותוקף לכלם ודי בזה למבין:

וממעל לרקיע אשר על ראשם, הבן הענין בדקדוק הטעם ומה שאז"ל כי מן הרקיע אשר על ראשי החיות אין אדם רשאי לדבר ואין עסק בנסתרות כי אין מי שיודע בו ואם כן מהו הראייה הזאת, אלא הענין הנכון מה שאמרו בסוד תנועות הטעמים כי התנועה מודעת הענין על בוריו, וכן דקדקו רז"ל בסוד אמרו אנכי עשו בכורך כי בפסיקת תנועת הטעם הודיע יושר אמריו של תם הישר יעקב אבינו ע"ה, והודיע קשט אמרי אמת ובכאן כמו כן מעל הרקיע לא כתיב אלא וממעל נפסק הטעם והתנועה עומדת על משמרתה, ובא להורות שבח ענין הרקיע והגוון הנדמה בתוכו בסתום העין:

כמראה אבן ספיר. ולא אבן ספיר. וכבר רמזתי זה כי מתוך הנגלה יש לצייר הדבר הנסתר ואמנם כי כאמה בתה והבן, ועל כן הגוון הנראה לרקיע דמות כסא הוא ואף על פי שהראיה נסתמת ודאי כך הוא כי דמות כסא הוא אותו הרקיע, כי יש לחכ"מה הסתומה כסא סתום מרום מראשון, כמו שיש כסא למטה האב"ן בוחן פנת יקרת ודמה הנסתר לנגלה כפי מה שפירש למעלה והבן. ואמנם כי מרומ"י שדה נותנין לה ומשפיעין אותה כפי מה שיצטרך ולפיכך הוא השדה אשר ברכו יי' מראה מתוכו כל הגוונין ועל כן דמה הנסתר לנגלה:

עוד אחרת יש ברומ"י אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבים אותו על הרקיע אשר מלמטה באותם שנים קדמוניות, והוא הרקיע אשר על ראש הכנפים למטה כי תמצא מאחר שאמר תרפינה כנפיהם נאמר וממעל לרקיע אשר על ראשם וגומר:

דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וכבר ידעת סוד זה דיוקנו של יעקב אבינו ע"ה רשום על הכסא והבן ובכאן חבור החיות העליונות והאופנים וסוד הכסא ודמותו:

וארא כעין חשמל וגומר הבן הסוד ותמצא כי מה שנאמר ועץ החיים בתוך הגן וגו', ונראה כי הוא סוד נכון למבין כי הוא האוחז מעלה ומטה, והוא סוד ז' זעירא דמות חשמל אשר אמרנו בתחלה, ועל כן ו"ו זו דמותו זו שתי ווין כאחד על כי סוד החש"מל למעלה כבר אמרנו סודו ותכונתו כענין זה הוא כענין החשמל ומחבר הכל וכולל אותו בסודו ותכונתו אוחז למעלה בהם ואוחז למטה למעלה זוהר ולמטה אש, כך יש באדם מקום ידוע שהוא מפסיק בנתים בין מעלה ומטה בסוד מעלה כעין חשמ"ל ובסוד מטה כמראה אש להראות הגוונין כאן והם כמראה הקשת יר"וק ואד"ום ולב"ן והם הם הגוונין של מעלה המראה בתוכה כפי קבלתה מאילן החיים, כי אותם הקשוטים שהיא מתקשטת בהם מסודו הם, וזה שאמר הוא מראה דמות כבוד יי' ולפיכך בהתיחדו בה ממראה מתניו ולמטה להראות בה הגוונין ונראין בתוכה אזי היא בשם:

ויהוה על סוד ו' שאמרנו והגוונין הנראים בה בשם זה יהוה הכל בחבור אחד ואזי היא כלולה מכל צד ומעוטרת במלואה, ועל כן ואראה וגומר עד כאן סוד סתרי המרכבה ופירושה על דרך הכתובים, ועל הדרך אשר פירשה הרב המקובל ר' משה דיליאון זצ"ל בספר משכן העדות כפי מה שקבל ושאב ממעיני החכמה, וכפי מה שראה בדברי החכמים האמיתיים העומדים בסוד יי' הם חכמי המשנה ע"ה, ואל אמת ינחנו בדרך אמת ויראנו נפלאות מתורתו תורת אמת:

חלק ד פרק כ

הנבואה אשר היא האושר וההצלחה האמיתיים תלויה אמנם בשני תנאים, מצד הנביא אי איפשר שתחול ותשרה עליו בלתם בשום פנים זולת אם יהיה ברצון עליון לצורך העת כמו שהגיעו אליה אנשי המעמד הקדוש בזולת תנאיה המיוחדים אליהם, כי היה החפץ הפשוט להכינם בחפצו ולהגיעם אל מעלת הנבואה בזולת תנאיה המיוחדים אליה, וזה כלו אמנם היה כן למעלת התורה:

התנאי האחד היא החכמה והוא אמרם בפרק אין בין מודר הנאה א"ר יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר וענו וכלן במשה, וכבר נאמר כי הרצון בחכמה הם שני החלקים אשר תתחלק אליהם והם נכללים בשם חכמה סתם והם סתרי התורה בלשונם אשר יכנום בשם מעשה בראשית ומעשה מרכבה אשר כתבנו בעניינם מה שיורה עליהם שהם הם החכמה האמיתית היא החכמה המשוערת בכחות העליונים הנכללים בשם הגדול אשר שם מקור הנבואה, ומשם באה ושורה על כל מי שהשלים עצמו בחכמה זו ואי איפשר לה להגיע בלתה, ולזה היתה החכמה התנאי הגדול בנבואה:

ולפי שהנבואה נשפעת מהכחות הנכללים בשם הגדול כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא לזה התנו בה אלה הדברים הארבעה שהם שלמות המרכבה העליונה, והנביא צריך שיהיה בדוגמא זו ולזה התנו בו הדברים ההם עצמם, וכשישתלם בהם הנה הוא דומה לעליון כי מאירים בו הדברים ההם ואז הנבואה שורה עליו החכ"מה תכלול הבי"נה עמה, כי הם רעים אהובים לא יפרדו זה מזה, והם כוללים ענפיהם חס"ד וגבו"רה גבור ועשיר סוד תפארת ישראל המתפאר בכל וכולל הכל, מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו, והוא האדם הגדול וצריך שיהיה האדם התחתון בדוגמתו והוא הגבור והעשיר כי הוא כלול מהגבורה והעושר, ואמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים, כי החכמה בדרום ותורת חסד ומשם הוא כלול והרוצה להעשיר יצפין, ומשם הוא מקבל והוא כולל ענפיו צפון וימין בועז ויכין ואמת ושלום חד הוא ואין האיש שלם אלא באשתו, וענו ידוע מקום הענוה הוא מקור הכל אשר משם אור הנבואה בא וזורח על מקום יניקת הנביאים והענוה עיקר הכל:

ובפרק המצניע אמרו ובעל קומה והכוונה להורות על סוד שיעור קומה, וכתיב זאת קומתך דמתה לתמר הנה הורו כי הנביא צריך להיות הדור ושלם בדוגמת האדם העליון היושב על הכסא, ולזה צריך שימלאו לו כל אלה התנאים הכוללים הכחות הנכללים בשם הגדול מקום הנבואה, ולזה איפשר שתחול עליו ואמרם כלן במשה הכוונה להם ע"ה על שני דברים ושניהם אחת האחד להורות כי נשלם בתנאים ההם, וכענין שביארנו ולזה עלה למעלת הנבואה כשאר הנביאים שזכו לה מצד שלמותם בהם:

והשני כי נשלם באלה הדברים בתכלית השלמות מכל נולד ולזה היתה מדרגתו בנבואה מדרגה שאין למעלה ממנה ויורה על זה הדיוק בלשון וכלן במשה, כלומר שכלו ונשלמו בו כל אלה הדברים עד תכלית שלימותם ונכללו בו מה שלא נכללו ונשלמו בשלימות ההוא בשום נביא מהקודמים אליו ולא מהבאים אחריו, והיא הסבה שזכה למדרגה העליונה ההיא לא שהיה הענין הנפלא ההוא נסיי בו כמו שחשבו קצת:

ואמנם המקומות שסיימו ע"ה להוכיח מהם אלה התנאים יורו על כי הכוונה בהם היא מה שרמזנו, והוא אמרם שם חכם רב ושמואל דאמרי תרויהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נתנו למשה, וידוע לחכמים כי מסוד חמשים שערי בינה משתלשלים כל הדברים וכל סתרי מעשה בראשית ומעשה מרכבה הכל בא ונאצל ונהיה מהשערים ההם כידוע לחכמי לב העומדים בסוד עושה בראשית, ובסודן נכללים כל הדברים עליונים ותחתונים בסוד מה שנאצל ונברא ונעשה, והכל נתן למשה על השלמות בסוד ויתן אל משה ככלתו ככלתו דיקא הכל נתן לו בפירושיו ובדקדוקיו עם כל החכמות שיש בהם והקבלות כפי מעלתו והשגתו ע"ה, חוץ מאחת שהוא שער החמשים שהוא שער הדממה שהוא שער המהות כי השער ההוא סגור ודומם אפילו בפניו של משה ע"ה, והוא שקול כנגד כל מ"ט שערים:

ומה שכתוב עליו מעט מאלהים הכוונה למעט ההשגה בו שאין כח בשום נברא עליון ותחתון להשיג בו שום השגה כלל לא מעט ולא הרבה, והיא הכוונה באמרו ותחסרהו מעט מאלהים, ואמרו קצת מחכמי האמת כי אליו היתה שאלתו ע"ה באמרו הראני נא את כבודך, והושב לא תוכל לראות את פני, היא ההתחלה הראשונה שממנה הכל והוא המהות שכנהו בשם פני אמר כי אין בו כח איפשרות להכילו ולהשיגו עם היותו גדול ההשגה מכל נברא, אבל וראית את אחורי מה שנתאחר משם ונהיה עד סוף והוא כל מה שנכלל בסוד כל מ"ט שערים, וכענין מה שרמזנו והיא כוונה נפלאה מאד אמיתית תסכים עם האמת שכתבנו בסוד הפרשה ההיא בחלק השלישי מזה הספר בסייעתא דשמיא גבור דכתיב ויפרוש את האהל על המשכן, ואמר רב משה רבינו פרשו וכתיב עשר אמות אורך הקרש אימא דאריך וקטין, אלא מן הדין קרא דכתיב ואתפוש בשני הלוחות ואשברם לעיניכם, ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה:

ובפרק המצניע. גבור ובעל קומה דאמר רב משה רבינו ע"ה עשר אמות היתה קומתו שנאמר ויפרש את האהל על המשכן, הנה בארו כי קומת משה מכוונת לקומת המרכבה והוא סוד שיעור קומה בסוד עשרה אותיות יו"ד ה"א וא"ו ה"א, והכוונה בארך הלוחות ורחבן כי נמדדו בקו המדה סוד הוא"ו קו האמצעי תורה שבכתב מקום נבואתו של משה ובה מדת כל הששה קצוות העליונים בארך וברחב, כי היא מתפשטת לכל הצדדין ועביין שלשה כנגד מחצית הוא"ו העליון סוד האבות, ולהיות גם הוא ע"ה מקום אחוזתו שם גבר עליהן ושברם ואין גבורה גדולה מזו. עשיר דכתיב פסל לך פסולתן שלך יהא. והיא כוונה נפלאה כי סוד התוהו שהוא סיג הזהב והכסף הוא הפסולת שנפסל מן הלוחות, ומשם נמשך העושר ואוצרות הזהב והכסף כי מפאת הרע שבעץ הדעת סוד הפסולת התאוה והחמדה אל עושר ונכסים ושאר הנאות הגוף, אלא שבקיום התורה ומצותיה מתבסם הכל ונכנע לשומריהם והוא עדי הגון ושלמות להעמיד התורה על תלה, ולזה היה מכלל הדברים הצריכים לשלמות הנבואה להיות הנביא שלם בכל הצדדין בין באותם שהם מצד הטוב בין באותם שהם מצד המוטב והכל נמסר למשה ונכנע לרגליו הצד ההוא והיה כפוף אליו כל ימיו כעבד לפני רבו, וזה סוד פסולתן יהא שלך ומשם נתעשר משה:

והנה עם שגבור ועשיר ובעל קומה אינם דברים הכרחיים מצד עצמם אל הנביא הנה מצד מה שיורו על מה שרמזתי בהם התנום ע"ה לשלמות הנביא להיותו כלול מכל השלמות בדוגמא עליונה, כי בהיות הנביא מתוקן כתקון העליונים הנה הוא כסא כבוד ומרכבה אליהם ומעוררם לבא לשרות עליו ולנבאו כי מצא מין את מינו ונעור, וכמו שיבא עוד תשלום זה בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא, ובזה נשלם התנאי האחד ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק כא

התנאי השני ההכרחי אל הנביא הוא ההתהלכות את האלהים והעבודה אליו והדבקות בו כפי דרכי התורה והמצוה בכוונה הרצויה וההסתכלות בייחוד הנעלם תמיד מחשבתו קשורה שם בלי הפסק ואשר השלים עצמו בכל זה, ועל הדרך אשר כתבתי במקומות מזה הספר הנה זה מדמה הצורה ליוצרה ויתנבא כי אין לו שום מונע מצדו כי השלים חוקו ותקן מה שהיה צריך לתקנו על השלמות ההוא אשר כוון בו, כי כבר התבאר בזה הספר כי האדם הקטן נתקן כתקון האדם הגדול כדי ליחד את השם הגדול בכבודו, והחפץ היה בבריאה שיהיה זה הכח ביד אדם פקידו לתקן הכבוד במעשיו המתוקנים, ולזה נכלל בו כל מה שנכלל בכבוד העליון:

והנה העליון למעלה והתחתון למטה זה לעומת זה מפארים ומתקנים את הכבוד, וזה סוד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ולהיות האדם התחתון כלול מכל מה שבאדם העליון כי בו הכל נקרא בשם כל, כי הנה צדיק חי העולמים מתקן ומעמיד עולמו למעלה נקרא כל, להיות הכל בו, גם צדיק של מטה בהיותו מתקן ומעמיד העולם ההוא בסוד וצדיק יסוד עולם נקרא כל בשמו, כי הואיל ועוסק בבנין העולם העליון למטה כדמות הצדיק של מעלה ראוי אם כן שיקרא בשמו, וזה סוד כל הנקרא בשמי, וזה סוד ויקרא לו אל אלהי ישראל, אחר כך גלה הטעם ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כי טעם שנקרא בשמו לפי שכלל בו כל מה שבכבוד העליון:

והנה יש בו בריאה יצירה עשיה, וזה כדי לתקן הכבוד התחתון כבוד יי' גם באדם התחתון יש בו בריאה יצירה עשיה, כדי שיתקן גם הוא מלמטה הכבוד ההוא, והנה על ידו מתייחד השם הגדול בכבודו, ולזה באו איבריו בכוון נפלא לדמות איברי המרכבה, כי בהיותו מקדש ומטהר איבריו למטה הנה התקון ההוא עולה גם למעלה ומתקן הדמות ההוא אשר נעשה לנגדו, ובזה מתעלה השם הגדול במעשה הצדיקים שהם בדרכיהם מתקנים הכבוד, והרי הם בדוגמא ההוא ממש למטה, ולזה יקרא הצדיק בשמו ממש:

וזה סוד אמרם בפרק הקורא את המגלה, אמר רבי אחא אמר רבי אלעזר, מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו אלהי ישראל, לפי שיעקב אבינו ע"ה מדתו אמת סוד תורת אמת ישראל סבא, והוא מתקן ומפאר הכבוד למעלה גם יעקב למטה בסוד ישראל אשר בך אתפאר, לזה נשא את שמו וקראו אל, וזה סוד אמרם ז"ל האבות הן הן המרכבה כי תקנו הכבוד למטה וכל אחד נעשה כסא ומעון קדש לשכינה, והנה הם לתבנית המרכבה העליונה סוד כחותיהם העליונים והנה אלה למטה דוגמת העליונים למעלה אלה מתקנים הכבוד למעלה כידוע לחכמי לב, ואלה מתקנים כנגדם למטה וזו מעלה גדולה לאין תכלית לאדם השלם שנתן זה הכח בידו לתקן הכבוד מלמטה להיותו עושה בזה הטוב והישר בעיני יי', וגם כי חכמה נפלאה היא לו ובני המעלה הזאת הנם מעטים לא זכו אליה זולת הנביאים ואנשי רוח הקדש:

וכשעמד שלמה על הסוד המופלא הזה אמר גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי. גם זה אמר גם לרבות ולהגדיל הענין כי נפלא הוא וחכמה גדולה, והוא מה שיאמר אחר זה כי יהיה ויעזב זה הכח לנברא תחת השמש כי בא החפץ העליון לתת בידו תקון העליונים וייחוד השם הגדול בכבודו, וגדולה היא אלי זאת החכמה אשר התחכמתי בזה יותר מכל מה שהשגתי עד עתה מחכמה ומלכות, לפי שהכל היה לתכלית זה התקון ולזה היה זה התכלית גדול מכל הקודם לו:

ועוד הכוונה לו באמרו וגדולה היא אלי שבח והלול לעצמו על שעמד על הסוד ותקן הכבוד שהוא סוד הייחוד והוא חכמה גדולה, ועל זה כנה עצמו בשם חכם כמו שיבא והלול ושבח כזה מותר לו, לפי שהוא הדעת את יי' וכתיב כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וכבר קדם זה:

והנה הוא בא לגלות הסוד והוא אמרו עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים:

ובמדרש רות הנעלם (ז"ח צ"ח ע"ב) אמרו בזה הלשון, עיר קטנה זו כנסת ישראל שנקראת עיר הקדש קרתא קדישא לגבי קודשא בריך הוא, כמה דאת אמר אחות לנו קטנה, אחות כמה דאת אמר אמר לחכמה אחותי את זו כנסת ישראל, ונקראת קטנה כמה דאת אמר ושם הקטנה רחל, ובגין כך עיר קטנה ואנשים בה מעט בא אדם הראשון ירדה עמו מרקיע שביעי לששי וכו' ושרתה בתוכו חטא אדם הראשון ונסתלקה ממנו, בא נח והורידה לארץ בא דור המבול ונסתלקה מן העולם, בא שם בנו והורידה בא דור הפלגה ונסתלקה מן העולם הוי אומר ואנשים בה מעט, בא אברהם והורידה, באו אנשי דורו ונסתלקה וכן כלם, ולפיכך ואנשים בה מעט להתקיים עמה בעולם זמן מועט היה ולא נתקיימו בה זמן הרבה, ובא אליה מלך גדול מאן מלך דא קודשא בריך הוא מלך שהשלום שלו:

מאי וסבב אותה למהוי נטירא מכל סטרין, כמה דאת אמר ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב וגומר, ובנה עליה מצודים גדלים, מאן מצודים עונשי דאוריתא וגזרין וקנסין דאוריתא, כמה דאת אמר אשר היא מצודים וחרמים מצודים לתפשא חייביא דחטאין ועברין על פקודי אוריתא, ומצא בה איש מסכן וחכם וגומר ההוא מלך אשגח בכל בני עלמא ולא אשכח בר נש בעלמא דיתקיים בהדה וישתדל אבתרה תדיר יממא וליליא בר איש מסכן, ומאן איהו דא דוד מלכא כמה דאת אמר כי עני ואביון אני, וחכם דא שלמה מלכא מסכן חכם לא כתיב אלא מסכן וחכם דלא אשכח בכל עלמא מאן דישתדל אבתרה כדקא חזי בר דוד דאיהו מסכן, ושלמה דאיהו חכם דא אתקין שרגא ודא אנהיר לה בנהירו:

ומלט הוא את העיר בחכמתו דאיהו אתקין אזנים לאוריתא דתנינן עד לא אתא שלמה הות אוריתא כקלחת דלית לה אזניה, ומאן דקריב בהדה יתוקד כיון דאתא שלמה עבד לה אזנים ואשתזיבו בני עלמא יהב בההיא עיר כביכול שזבותא, ובמה בחכמתו ועל תקונא דאתקין ואשתדלותא דאשתדל אבתרה, ההוא מסכן דא דוד מלכא דלא הוה בר נש דאשתדל אבתרה כדוד מלכא עד כאן:

וזה סוד ויעש דוד שם שתקן הכבוד הנקרא שם יי' צבאות תקן הנר שתאיר תמיד אל עבר פניה בתורתו ובמעשיו, כדאיתא פרק קמא דברכות רב אשי אמר עד חצות לילה היה עוסק בתורה, מכאן ואילך בשירות ותושבחות והיה שכרו כי היה מתקן ועושה השם ונעשה גם הוא רגל רביעי במרכבה כעין הדבר שתקן, כי הוא רגל רביעי גם הוא נתקן והיה רביעי לאבות במרכבה והוא השלימה, ועל זה נאמר לו ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, ואמרו בפרק ערבי פסחים תנא רב יוסף זה שאומרים מגן דוד, הנה כי להיות האדם מתוקן באיבריו וצורתו לתקון האדם העליון יש כח בידו לתקנו ולפארו, וכשמשלים ועושה זה התקון הנה הוא בדמות ההוא עצמו שתקן והוא מין במינו וכשמצאו נעור ובא אליו ושורה עליו כי אין שם חציצה ולא מונע מצדו, שהרי השלים מה שהיה צריך להשלימו וזה כי בכשרון מעשיו כפי התורה ויושר כוונתו וטוהר רעיוניו וקדושת נפשו ודבקותו למעלה בכחות הנכללים בשם הגדול ותמיד מחשבתו משוטטת שם ליחדו בכבודו, הנה הוא דומה הצורה ליוצרה, והיא הכוונה לרז"ל באמרם בבראשית רבה פרשה כ"ז. ובמדרש קהלת רבה אמר רבי יודן ב"ר סימון גדול כחן של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרה, הה"ד ואשמע קול אדם בין אולי אמר רבי יהודה ב"ר סימון אית קרייה חורן דהוא מחוור יתיר מן דין, הה"ד ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה עד כאן:

ועם שבפרק ס"ה מהחלק השלישי מזה הספר בארתי זה המאמר, הנה להיות מקומו המיוחד לו זה הענין עשר אני בבאורו הבאתיו הנה להעמיק עוד בסודו ואומר כי כבר התבאר בזה הספר, כי מה שכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו, כי אין הכוונה על הגוף הבא מטפה סרוחה, כי הגוף הוא הלבוש והוא בשר אדם לא אדם, וכמו שכתוב עור ובשר תלבישני וגו' ואם עור ובשר הוא לבוש האדם, יהיה אם כן האדם האמיתי הרוח הפנימי והצורה שבו:

ולהורות על זה היו אותיות אדם רומזות על כל האצילות מראש ועד סוף, כי האל"ף שבו תרמוז לראשית ההויה בסוד רו"ם מעלה והמ"ם למ"ם דמרבה המשרה סוד מ"ם סתומה, והדל"ת סוד דל"ת שבאחד הנה כי אותיות אדם כוללות הכל למעלה ולמטה, וזה סוד צורת אדם התחתון כצורת אדם העליון:

וידוע מסוד סתרי החכמה הפנימית כי בהיות הכחות העליונים נכללים ומתיחדים אלו באלו, וזה כשהתקון עולה מלמטה בקדושת המעשים והעבודות הנה הנשמה העליונה הפנימית נכללת עמהם ושורה בהם כנשמה בגוף והכל בייחוד אחד מיוחד, והרי זה לדמיון גוף ונשמה שהם דבר אחד בלי פרוד:

והנה בהיות העובד השלם משלים חוק הגוף והרוח הפנימית שבו כל אחד בראוי לו, זה בטוהר המעשים הישרים והרצויים כפי התורה והמצוה, וזה בכוונה הרצויה הפנימית הרוחנית הפונה תמיד אל הייחוד הנעלם, הנה בהיות הצורה ערוכה בכל זה ושמורה מכל סיג ומהדברים אשר בחוץ, הנה היא דומה בדרך זה ליוצרה סוד הצורה העליונה וזה כל האדם למעלה, כי המצות סוד התורה עם כל סוד העבודות הקדושות בצורה ההיא נחקקות ומשם באו ונתנו והכוונות הרצויות בהם שם מקומם ומקוריהם, כי הכל בא משם והכל שב לשם, הנה כי צורה לדמות צורה וזו נקראת אדם וזו נקראת אדם, וכל אחת כלולה זו מזו ואשר מלא את ידו והשלים צורתו על דרך זה, הנה דמה צורתו ליוצרה ומצא מין את מינו ונעור כי אין חוצץ ואין מעכב דבקותו למעלה עם הכחות הנכללים בשם הגדול הואיל ועוסק בבנינו שהוא סוד הייחוד, גם הוא ייחד שמו עליו וישרה שכינתו בו וינבאהו:

וזו היא כוונתם באמרם גדול כחם של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרה, והביא רבי יודן ראיה ממה שאמר דניאל ע"ה ואשמע קול אדם בין אולי, וכתיב ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה והאדם הזה הוא האדם שבמרכבת יחזקאל הנביא ע"ה, ובחלק הראשון מזה הספר רמזתיו וממנו הקול נמשך לגבריאל המדבר עם דניאל ע"ה, והוא ע"ה לא השיג האדם כי אם הקול שהרי לא אמר בו ראיה כי אם שמיעה ועם שהשיג את גבריאל לא השיג האדם שבמרכבה:

ולפי שאין הוכחה מחוורת מזה הפסוק מהדמות הצורה ליוצרה, שהרי האדם הזה אדם דיצירה הוא והוא נוצר לא יוצר כי אינו מכלל הייחוד ודניאל ע"ה אינו מכלל הנביאים ואין לומר עליו גדול כחן של נביאים, לזה הביא רבי יהודה כתוב שההוכחה בו יותר מחוורת, והוא מן הנביא והוא אמרו ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה והסוד הפנימי כי ה"א אחרונה היא אדם כשהיא בייחוד עם מה שעליה סוד וא"ו שהוא אדם העליון דו פרצופין כאחד נקרא אדם, והוא אמרו עליו מלמעלה כלומר עם מה שלמעלה דיקא והוא היוצר ברוך הוא והוא שהנביאים מדמים הצורה לו שהוא היוצר:

ועוד יש ענין נפלא במאמרם זה והוא כי ירצו להעמידנו על למוד אמיתי בהשגת הנביאים כי היא נקיה וטהורה מכל שבוש וטעות, והסוד בזה כי עם שהשגתם באדם הזה שרמזנו לא יטעו בו להאמין כי הוא רשות לעצמו חלילה לנביאי האמת והצדק כמו שהיה כן טעות אלישע אחר בו, אבל ישיגו בו ויודעים כי למעלה ממנו הוא הרשות האמיתי, כענין כי גבה מעל גבה שומר וגבהים עליהם:

ולפי שאין הענין הנפלא הזה מתבאר היטב מהכתוב שהביא רבי יודן כידוע מענינו אמר רבי יהודה שיש כתוב אחר יותר מחוור ממנו נעמוד על זה הסוד, והוא אמרו ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ועם שמשיגים זה המראה הנה יודעים שלא יכלה הענין בו אבל הרשות האמיתי עליו מלמעלה, וזהו אמרם גדול כחן של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרה, כלומר שמדמים ומטפלים הצורה ההיא שמשיגים בנבואתם ליוצרה ויודעים שזו עלולה ולמעלה ממנה עלתה שהיא מסובבת ממנה ולא יטעו בה להאמין שהיא רשות לעצמה חלילה, כי חכמתם האמיתית הנקיה מכל סיג וחלאה תזהירם ותשמרם מזה, לפי שהם מתהלכים תמיד בחצרי בית מלכו של עולם והם מקובלים בהיכליו ויודעים מובאיהם ומוצאיהם ומכירים בצורות הנוראות ההן אשר בכל היכל והיכל פנימיים וחיצוניים ומקבלתם בכל גנזי המלך ההוא, התאמת להם כי כלם שריו ועבדיו ומשרתיו עושי רצונו כקטון כגדול כלם שומרי משמרתו ולא יתחלף להם דבר בדבר ולא ימירו האדון בעבד חלילה, נוסף על זה צדקתם וחסידותם תגן עליהם, וכתיב לא יאונה לצדיק כל און וכתיב רגלי חסידיו ישמור. והכלל כי שני אלה התנאים אשר בארנו עניינם והם הכרחיים אל הנבואה, הם ישלימו ויכינו השלם אל מעלת הנבואה והם אשר ישמרום מכל שבוש וטעות ושאר דברים המונעים הגעתה. עד כאן הגיע מה שראיתי לבארו בתנאי הנבואה ונשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק כב

מדרגות הנבואה כפי מה שחלקום חכמי האמת ע"ה ארבעה מדרגות. המדרגה האחת העליונה שבכלן היא מדרגת נבואת אדון הנביאים משה רבינו ע"ה, והשנית מדרגת נבואת שאר הנביאים ע"ה, והשלישית מדרגה למטה מאלו והיא מדרגת רוח הקדש, והרביעית היא המדרגה הנקראת לרז"ל בת קול, ואמנם הבדל מדרגת נבואת משה ע"ה ממדרגת נבואת שאר הנביאים ע"ה רמזוהו חז"ל באמרם בפרק החולץ, תניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה:

ובויקרא רבה אמרו בזה הלשון מה בין משה לכל הנביאים, רבי יהודה ברבי אלעאי ורבנין, רבי יהודה אמר מתוך תשע אספקלריאות היו הנביאים רואים, הדא הוא דכתיב וכמראה המראה אשר ראיתי וגומר, ומשה ראה מתוך אספקלריא אחת שנאמר ומראה ולא בחידת, ורבנין אמרין כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת הה"ד ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, משה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת הה"ד ותמונת יי' יביט עד כאן:

וסוד הענין כי זכה משה להתנבא במדת הדעת סוד הרחמים השם הגדול בשם הנכבד בייחוד אחד, והוא סוד ודבר יי' אל משה פנים אל פנים וסוד פה אל פה אדבר בו פנים מאירים סוד אספקלריא מאירה בפנים שאינם מאירים סוד אספקלריא שאינה מאירה בייחוד גמור, והוא ע"ה ידע השם הגדול והשיגו בנבואה מתוך השם הנכבד, וזה סוד וידבר יי' אל משה לאמר בכל התורה דבור ואמירה, דבור כנגד תורה שבכתב מקום נבואתו של משה, ואמירה כנגד תורה שבעל פה, להודיע כי היו מתייחדים בהשגת משה והיה משיג ויודע זה מתוך זה מה שלא עלה שום נביא למדרגה ההיא, כי האבות שמדרגת נבואתם באל שדי סוד אספקלריא שאינה מאירה יודעים היו השם הגדול שהיה בה בייחוד, אבל לא השיגוהו בנבואה, וזה סוד וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם, כלומר השם הגדול סוד הדעת לא השיגוהו האבות להתנבא בו, אבל נבואתם במראה, וזה סוד וארא ולא יתודע להם בשמו הגדול בנבואה אלא בה סוד המראה מדת הדין רפה וממנה הדבור להם ובה היה מתנהג עמהם:

ומה שנמצא כי נתייחד הדבור ליהושע כענין התיחדו למשה במדרגה ההיא באמרו וידבר יי' אל יהושע לאמר, איפשר לומר כי מה שהיתה מאירה בשאינה מאירה בייחוד בא להורות אבל לא שהשיגה בנבואה, והנה זאת היא מדרגת האבות כמו שכתבתי:

אבל קבלתי בברור כי השגת שעה היתה ולא קבלתי טעם הדבר, ואומר אני כי טעם הדבר לפי שהדבור ההוא מעסקי תורה שבכתב ומצוה ממצותיה שנצטוה בה משה, ולזה עלה למדרגתו לעילוי המצוה ולמעלת התורה דמעלין בקדש ואין מורידין, אבל לא התמיד בה כי לא עלה שום נביא אל מעלת פנים אל פנים זולת משה ע"ה ועל הדרך שכתבנו, זו היא קבלת כל חכמי האמת פה אחד במדרגת נבואת אדון הנביאים ובמדרגת נבואת האבות, וכן היא קבלת המאור הקדוש רשב"י ע"ה כי האמת אחת בפי הכל:

וזה לשונו במדרשו, (ח"ב כ"ג ע"א) ר' שמעון הוה יתיב יומא חד, ור' אלעזר בריה ור' אבא א"ר אלעזר האי דכתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם, מהו וארא ואדבר מיבעי ליה, א"ל אלעזר רזא עילאה הוא, תא חזי אית גוונין לאתחזאה וגוונין דלא מתחזיין ואילין אינון רזא עילאה דמהימנותא ובני נשא לא ידעי ולא מסתכלי, ואלין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן וקיימו עליהו, ועל דא כתיב וארא חמו אינון גוונין דאתגליין, ומאן גוונין אלין דאל שדי דאינון גוונין בחיזו דלעילא, ואלין אתחזיין וגוונין דלעילא סתימין ולא אתחזיין ולא קאים בר נש עליהו אלא משה, ועל דא כתיב ושמי יי' לא נודעתי להם, לא נגליתי להם בגוונין עלאין ואתימא דאבהן לא הוו ידעין בהו אלא הוו ידעין מגו אינון דאתגליין:

כתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, מאן אינון משכילים אלא הוא חכם ואסתכל מגרמיה מלין דלא יכילו בני נשא למללא בפומא ואינון אקרון משכילים, יזהירו כזוהר הרקיע מאן זוהר הרקיע דא רקיעא דמשה דקיימא באמצעיתא והאי זוהר סתים ולא אתגליא וקיימא על ההוא רקיעא דאתחזיין ביה גוונין, ואינון גוונין אף על גב דאתחזיין ביה לא מזהרי כזהרא דאינון גוונין סתימין, תא חזי ארבע נהורין אינון תלת מניהו סתימין וחד דאתגליא נהורא דנהיר נהורא דזהרא ואיהו בהיר בהירו דשמיא לזכו נהורא דארגוונא דנטיל כל נהורין, נהורא דלא נהיר ואסתכל לגבי אלין ונטיל לון ואתחזיין ביה אינון נהורין כעששיתא לקבל שמשא, ואלין תלת דקאמרן סתימין וקיימי על האי דאתגליא ורזא דא עינא בעינא אית גוונין דאתגליין רשימין ביה וכלהו לא מזדהרי בגין דקיימי בנהורא דלא נהיר, ואלין אינון בגוונא דאינון סתימין דקיימי עליהו ואלין אינון דאתחזיין לאבהן למנדע הנהו סתימין דמזדהרי מגו אלין דלא מזדהרי ואינון סתימין אתגליין ליה למשה בההוא רקיעא דיליה, ואלין קיימין על אינון גוונין דאתחזיין ביה בעינא ורזא דא סתום עינך ואסחר גלגלך ואתגליין אינון גוונין דנהרן דמזדהרי ולא אתיהיב רשו למיחמי אלא בעינין סתימין בגין דאינון סתימין עילאין דקיימי על אינון גוונין דאתחזיין דלא מזדהרי, ועל דא תנינא משה זכה באספקלריא דנהרא דקיימא על ההיא דלא נהרא, ואבהן הוו חמאן מגו אלין גוונין דאתגליין אינון סתימין דקיימי עליהו דלא נהרן, ועל דא כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי באינון גוונין דאתחזיין, ושמי יי' לא נודעתי להם אלין גוונין עלאין סתימין דזכה בהו משה לאסתכלא ורזא דעינא סתים וגליא סתים חמי אספקלריא דנהרא אתגליא חמי אספקלריא דלא נהרא, ועל דא וארא באספקלריא דלא נהרא דאיהו באתגליא כתיב ביה ראיה באספקלריא דנהרא כתיב ביה ידיעה, דכתיב לא נודעתי, אתו ר' אלעזר ור' אבא ונשקו ידוי, בכה ר' אבא ואמר ווי כד תסתלק מעלמא ואשתאר עלמא יתום מינך מאן יכיל לאנהרא מלין דאריתא עד כאן:

והמבין מה שכתבתי יתבארו לו דברי המאמר הקדוש הזה כי כלם נכוחים למבין ומבקשי יי' יבינו כל, והוא יתברך בכבודו ובעצמו מפיו הודיע הבדל מדרגת נבואת משה רבינו ע"ה ממדרגת שאר הנביאים ע"ה, והוא שאמר בתוכחת מגולה לאהרן ומרים ויאמר שמעו נא דברי וגו' וזה כי תחלת הענין אמרו ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' ופרשה זו מחוברת וקשורה למעלה לשני העניינים אשר קדמוה והם התאוננות העם. ומנוי הזקנים:

ואמנם אל הראשון באמרו וישמע משה את העם בכה למשפחתיו איש לפתח אהלו, וקבלו רז"ל בכה למשפחתיו על עסקי משפחת על עריות הנאסרות להם, וזה מקום ועלה לתמיהתם על רבם אדון הנביאים על אדות האשה הכשית אשר לקח והיא בת יתרו לומר האם אין בבנותיו של אברהם אבינו אשה ראויה לו עד שיקח אשה נכרית הואיל ועתידות להיות קצת מבנות עמנו נאסרות על ידו, וכתיב ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך והוא הדין שלא תקחנה לך לאשה וגוף טהור וקדוש כמשה איך נתגאל באשה נכריה, אין זה כי אם מחשקו בה ליופיה והוא אמרם בספרי האשה הכשית מגיד שהכל מודים ביופיה וכו' ויאמרו הרק אך במשה דבר יי' וגו' זה קשור ומחובר למעלה למה שאמר ומי יתן כל עם יי' נביאים כי יתן יי' את רוחו עליהם, כלומר מה שהאציל מרוחי עליהם מרוחו הוא ומרוחו נאצל עלי רוח נבואה, ובאמרו כן חשבוהו כמתפאר בעצמו ע"ה לומר כי רוחו נאצל מרוח יי' בלא שום אמצעי, ולזה תמהו עליו ואמרו הרק אך במשה ורקין ואכין מעוטין כלומר הוא ממעט האמצעי לומר שדבר יי' בו בלא אמצעי, הלא גם בנו דבר ואמרו גם לרבות להם מעלה שבאמצעותם ובם דבר והתנבא משה, שהרי נבואתם קדמה במצרים לנבואתו ומהם נאצל רוח נבואה עליו מיד וישמע יי. זה ראיתי כתוב ולפי שהנאני עשיתי לו סמכים:

ורז"ל פירשו בספרי בענין אחר ומה שכתבתי נאות כפי פשטן של כתובים, והאיש משה ענו מאד זו היא תשובתם לראשונה, כי הוא ע"ה ענו מכל האדם, ונראה לי כי הכוונה על האדם הידוע הנקרא האדם הגדול בענקים והוא אברהם ע"ה שהיה צנוע מכל אשר על פני האדמה, וכמו שדרז"ל על אמרו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ואמר כי משה ענו מאד מן האדם הזה ולא יתעורר ע"ה לשום תאוה ודבר גופני כלל לרוב צניעותו וקדושתו, ואם לקח את בת יתרו הוא לענין נפלא מוכרח נעלם מהם והיה להם לשאלו עליו ולא לחשדו ואפילו דרך תימה:

והסוד כי רז"ל אמרו כי תאומה יתירה נולדה עם הבל ועליה הרגו קין ובאה הקבלה לקדושי עליון כי אחר כך היה שלום ביניהם על ידי הנקבה, והוא סוד נעלם גנוז ואין להפלא איך יעלם סוד זה מעיני אהרן ומרים היות' נביאים כי אין סתרי תורה גלויים מצד הנבואה כי אם מצד הקבלה מפי משה מפי הגבורה, ואולי סוד זה לא קבלוהו ממנו ע"ה עדיין. ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם, והכוונה אם יהיה משה נביאכם שנבואתו והשגתו שלכם ומתיחסת אליכם כמו שאמרתם כי משלכם נאצל עליו רוח נבואה ולא היתה רוחו ממני ראשונה בלי אמצעי, אם כן היה די לבא מן הדין להיות כנדון ולתלמיד להיות כרבו ולא יעלה למדרגה יותר נפלאה ממדרגתכם ואני יי' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו שכן דרכי עמכם ועם שאר נביאים, אבל מדרגת נבואתו נבדלת ממדרגת נבואתכם הרבה ומזה יתאמת לכם כי לא היתה רוחו מרוחכם ולא התנבא באמצעותכם, והוא אמרו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ומאשר יקר בעיניו יתברך מאד ואהבו הזכירו בפירוש עם שהיו יודעים כי עליו היה מדבר ולכבודו היה מוכיחם:

ומכאן בא יתברך להודיע הבדל מדרגת נבואת משה ע"ה ממדרגת נבואת שאר נביאי האמת והצדק, והכוונה על דרך האמת אם יהיה נביאכם נביא יי' והוא המגיע למדרגה העליונה מהנבואה הנה זאת היא מדרגת נבואתו והיא במראה ישיגו בה כל אחד כפי מעלתו ובמראה ההיא אל הנביא ההוא אתודע בייחוד אחד השם הגדול בשם הנכבד, אבל הנביא לא ישיג השם הגדול עם שהוא יודע כי עין בעין הוא בייחוד וכענין שהתבאר למעלה, הנה זה במראה אליו אתודע או בחלום סוד הלילה אדבר בו כי הכל בכלל המראה הזאת סוד מראה אחורים, ולזה באה האל"ף קמוצה הנה עד כאן יגיעו שאר הנביאים כלם הגדולים שבהם לא יעלו למעלה ממדרגה זו ולא ישיגו דבר בשם הגדול ולא ידעוהו בנבואה אלא השגתם במראה ההיא כל אחד כפי מדרגתו כמו שנזכר בנבואת האבות ואין גם אחד שישיג המראה כלה זולת משה. והוא אמרו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא והוא שאמר לו אני אעביר כל טובי כל שהוא טובי וטוב האדם ביתו ובכל בית זה משה נאמן כי השיג את כלו והוא אמרו בכל ביתי:

ואין להקשות אם כן הרי התנבא משה באספקלריא שאינה מאירה ורבותינו ז"ל אמרו כל הנביאים באספקלריא שאינה מאירה ומשה באספקלריא המאירה, כי כבר כתבתי שאין גם אחד בכל הנביאים שישיגה כלה, והוא שדקדקו באמרם בויקרא רבה כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא מלוכלכת לרמוז כי השיגו מקצתה לא כלה וזהו מתוך, אבל משה הנאמן השיג את כלה במדרגותיה ואמרם משה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת לרמוז כי עם שהשיג השם הגדול בנבואה לא השיגו בראיה חלילה, שהרי הושב לא תוכל לראות את פני אפס קצהו ישיג והוא ידיעתו בנבואה וזהו סוד מתוך כלומר קצת. פה אל פה אדבר בו, בא להודיע ענין השגתו ונבואתו היאך השיג השם הגדול בנבואה מה שלא השיגו כל שאר הנביאים, והוא הבדל שני אמר כי פה אל פה:

ואמרו חכמי הקבלה כי תפארת ישראל הוא ברית הפה, ועטרת תפארת פי יי' והנה היו בייחוד אחד בנבואת משה ומשניהם יבא הדבור למשה בייחוד אחד וירגיש וידע בקול השם הגדול בדברו אתו, מה שאין כן בכל הנביאים כי לא ישיגו כי אם קול אחד והוא האחרון, ומראה ולא בחידות בא להודיע תכונת השגתו ע"ה אמר נבואתו לא במראה כשאר הנביאים שחידה ומשל מעורבים בה אלא מראה והוא ראיית הדבר על בוריו ופשוטו בלי חידה ומשל, וזה מהשגתו השם הגדול בנבואה שהוא המראה ועוד אדבר בזה בסייעתא דשמיא בפרק כ"ה וזה הבדל שלישי:

ותמונת יי' יביט כלומר ועוד זאת אחרת לו מעלה נפלאה ואחרון אחרון חביב ועדיף כי התמונה יביט בה, והוא אמרם בספרי ותמנת יי' יביט זה מראה אחורים, ומה שאמר וראית את אחורי רמז לזה והוא אמרו יביט לא בחלום כשאר הנביאים וזה הבדל רביעי:

הנה אלו ארבעה הבדלים שבין מדרגת נבואת אדון הנביאים ע"ה, למדרגת נבואת שאר נביאי האמת והצדק עמדנו עליהם מפיו יתברך בתורתו, והנה בכאן למדנו יתברך מעלת נבואתו על הנביאים שבדורו כגון אהרן ומרים, וכבר למדנו הבדל נבואתו מנבואת האבות הקודמים אליו באמרו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם, ובסוף התורה למדנו מעלתו על כל הנביאים הבאים אחריו באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכמו שכן כתב הרמב"ן ז"ל, זה שעור מה שראיתי לבאר ולרמוז במדרגת נבואתו של משה רבינו ע"ה כפי מה שבאה בו הקבלה לאבירי ישראל ע"ה ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק כג

המדרגה השנית ממדרגות הנבואה מדרגת וכבר התבארה מדרגת נבואת האבות בא"ל נבואת האבות ושאר הנביאים ע"ה, שד"י, והמאור הקדוש ע"ה (ח"א פ"ח ע"ב) כפי קבלתו הקדושה חלק בהשגת אברהם אבינו ע"ה וכתב בזה הלשון, אמר רבי שמעון עד לא אתגזר אברהם הוה חד דרגא מליל עמיה, ומאן איהו האי מחזה דכתיב מחזה שד"י כיון דאתגזר הוו כלהו דרגין שראן על האי דרגא וכדין מליל עמיה, הה"ד וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי עד כאן, ופי' זה אל זה ימין עליון חסד לאברהם, ומשם ואילך כל הנחלים הולכים אל הים ואז נקראת אל שדי על שהיא כלולה מאל, ושאר הנביאים מסוד למודי יי' מתוך אספקלריא שאינה מאירה כמו שכתבנו, ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א כ"א ע"ב) ירכו דא נצ"ח ישראל דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל ועליה כתיב וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, ועוד שם ויהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב ונתת מהודך עליו:

וכבר התבאר כי נבואתם והשגתם מתוך המראה כי בה הרבה מדרגות וכל אחד מהנביאים השיג בה כפי כחו אפס קצתה השיגו וכלה לא השיגו, וקבלו חכמי האמת ע"ה כי כפי מה שהיה אצילות צורת כל נביא היתה השפעת נבואתו והשגתו, וכמו שגלה זה ופירשו המאור הקדוש ר' שמעון בן יוחאי ע"ה אמר בספר התיקונין בזה הלשון, (ת"ז י"ח ל"ב ע"א) כל נביאיא הות נבואה דילהון באברין דמלכא מנהון בנימין דרישא דאינון כוכביא ומזלי דלית לון חושבנא, ופירשו חכמי האמת כפי קבלתם כי אלו הנימין ר"ל המדרגות שהן אחורי הפרוכת הקדוש סוד סנדלפון מנהון בעינין, ומנהון באודנין, מנהון באנפין, מנהון בחוטמא, מנהון בפומא, מנהון בצואר, מנהון בידים, מנהון בקומה דאיהו גופא, מנהון בשוקים, מנהון באות ברית, מנהון בלבושין דמלכא דלא הוה רשו לאסתכלא יתיר, אבל משה בכל אתר הוה משיג נבואה דיליה ובכל אבר איהי הות נחתת לגביה מה דלא הוה הכי לשאר נביאי דכל חד סליק לאבר דיליה דנשמתיה הות אצילא מההוא אבר עד כאן:

הנה באר ע"ה כי כל הנביאים זולת משה ע"ה שכלם לא ראו כי אם מתוך אספקלריא שאינה מאירה היה מקום השגתם ונבואתם בהיכל אחד כפי שרשם וצורתו וכפי המדרגה שממנה נשמתו אצולה נבואתו והשגתו עד שם תבא ותגיע ומשם תאצל עליו הרוח הנבואיי, אבל משה ע"ה בכל מקום היה משיג נבואתו וזו היא מעלתו על כל שאר הנביאים, לפי שהיתה צורתו ונשמתו אצולה ממקל תפארה העולה עד עולם הלבן, ומזה היה כלול ומשוכלל מכל המדרגות ולזה היה משיגם והיה נאמן בכלם, וזה סוד בכל ביתי נאמן הוא:

ולבאר זה אמרו במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (ח"ב כ"א ע"ב) א"ר יהודה מאתר אתגזר משה לא אתגזר בר נש אחרא, אמר רבי יוחנן בעשרה דרגין אשתכלל דכתיב בכל ביתי נאמן הוא ולא נאמן ביתי, זכאה חולקיה דגבר די מלכא אסהיד ביה כדין עד כאן. ולפיכך בזכות משה תורה מן השמים מן מן השמים ולהורות על שהיה ע"ה משוכלל וכלול מכל המדרגות, כשמת אהרן. ונסתלקו ענני כבוד ומתה מרים ונסתלק הבאר, חזרו כלן בזכות משה, אבל כשמת משה פסק המן ולא חזר בזכות יהושע, לפי שהיו פניו פני לבנה וצורתו משם, ולפיכך בימיו נאמר ויאכלו מעבור הארץ כי השפעתו מן המקום אשר משם נאצלה נשמתו, ולהורות על סוד חלוק מקומות השפעת הנבואה כחלוף מקום אצילות צורות הנביאים האות, והסימן אמרו חז"ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, כי הלבנה אין לה מעצמה כלום, אבל מאירה מאור הנאצל עליה מן החמה ולזה היה אורה אור השמש וממנו האור והשפע לה, ולזה ונתת מהודך עליו כי רוח יהושע מרוחו של משה בדוגמא עליונה, וזה סוד ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, כי הנה נוף האילן סוד הקו האמצעי מקום נבואתו של משה מעניק האור והשפע לכל הענפים, וממנו מתפשט לכל הצדדים והוא סוד הכולל כל ששה קצוות ובו השביעיות נשלמות, ומשם נתפשטו הענפים למטה בסוד שבעים קומות ההדורות, וזה סוד אספה לי שבעים איש מזקני ישראל והאור והשפע נאצל עליהם מאורו ורוחו של משה ואינו חסר כלום והכל בדוגמא עליונה להורות על הייחוד. ולזה היתה נבואת כל הנביאים אצולה ונשפעת מכחו ורוחו של משה, ולזה כל נבואתם נקראת קבלה בפי קדושי עליון באמרם דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, לפי שקבלו נבואתם ממשה, אבל משה לא קבל כי אם מפי הגבורה, ולזה אין למדים דבר תורה מנבואתם אבל נבואתם למדה מן התורה, כי משה רבן של נביאים כי הוא השרש והם הענפים היונקים ממנו:

ולפי שחוט השדרה נמשך מן המוח והוא מיוחד וקשור שם אין שם הסתלקות רוח הקדש, אבל תמיד המעין בא ואינו פוסק בסוד ונהר יוצא מעדן יוצא ובא תמיד כי השמש בתקפו ובגבורתו תמיד לא יחסר אורו, וכן משה ע"ה בדוגמא ההיא ככחו למעלה כן הוא למטה תמיד ממולא ומוכן ברוח ההוא באין הפסק כי הוא עשיר מופלג, ולזה מספיק בעצמו ויעדיף לזולתו חונן ונותן בדוגמתו למעלה, ולזה לא הוצרך כל ימיו עליו השלום לשום התעוררות ממיני הניגונים להשרות עליו רוח נבואה כי לא נסתלק מעליו כלל ותמיד היה מוכן ועומד אין לו מונע מצד עצמו כלל, לפי שאין בכחו למעלה שום הסתלקות רוח ושפע אורה ולזה היה בדוגמא ההיא, מה שאין כן בשאר הנביאים ע"ה שיצטרכו למיני הניגון לעורר עליהם הרוח ולהשרות עליהם הנבואה וכמו שכתוב ופגעת חבל נביאים ירדים מהבמה ולפניהם נבל ותף וחליל וכנור והמה מתנבאים, וכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד יי:

והטעם כי מדתם גורמת להם כי יש שם הסתלקות רוח הקדש ושפע ומסתלק מהם הכח ההוא, ולזה להאציל עליו מלמעלה רוח ממקום הקדש העליון ולשמח הלב העליון ולבסמו כדי שיאצל עליהם היו צריכים מיני הניגון כי הוא מסוגל לזה וזה סוד שיר הלוים על הדוכן:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב מ"ה ע"א) שגיונות כמה דאת אמר שגיון לדוד זיני תושבחן הוו קמיהו דנביאי למישרי עליהו רוח נבואה, כמה דאת אמר ופגעת חבל נביאים וגומר וכתיב ועתה קחו לי מנגן וגו' וכ"ש חבקוק דאצטריך ליה יתיר מכלהון לניחא דרוחא ולבסמא לההוא אתר לאמשכא עליה רוח נבואה, וכן כלהו נביאי כי האי גוונא בר משה דאסתלק על כל שאר נביאי עלמא זכאה חולקיה עד כאן, וכל הנביאים ע"ה בכל נבואתם רומזים אל מקום השגתם בהתנבאם בלשון כה אמר יי' שהוא כנוי לה"א אחרונה, כי מתוך אספקלריא שאינה מאירה ראו והיא נקראת כה בסוד כה יהיה זרעך כה תברכו, כי היא שער והתחלה למעלות שעליה והיא דבר יי' ואליה רומזים באמרם ויהי דבר יי' אלי לאמר דבר יי' אשר היה, וכל זה לרמוז כי מתוכה ראו והשיגו, ומשה ע"ה לא יתנבא בשום כנוי מאלה כי השגתו למעלה הרבה זולת שנמצא לו בשני מקומות בתורה שיזכיר כה אמר יי, וזה לענין והוא כי הזכיר כה אמר יי' כחצות הלילה וידוע לחכמי לב כי המכה בבכורות כחצות הלילה כהחלק הלילה ולזה באה המכה רשומה בה ויי' הכה ה' כ"ה והשני שהזכיר בה במעשה העגל כה אמר יי' אלהי ישראל כי הנקמה לה כי קצצו נטיעותיה, והמשפט לאלהים הוא ולזה הזכיר אלהי ישראל:

עוד נמצא למשה ע"ה שיזכיר זה הדבר ודרז"ל משה התנבא בכה כה אמר יי' כחצות הלילה וגו' והנביאים התנבאו בכה אמר יי' והוסיף עליהם משה שהתנבא בלשון זה הדבר, ובאמרם הוסיף עליהם ירמזו על מעלתו עליהם בנבואה בסוד זה הדבר שהם סוד מאירה ושאינה מאירה בייחוד אחד כענין פנים אל פנים ובכל מקום שיזכיר זה הדבר יש לו ענין מוכרח ונפלא, בפרשת המן זה הדבר וגו' בצוואת המשכן זה הדבר וגו' ובפרשת המלואים זה הדבר אשר צוה יי' לעשות, ובשמיני למילואים זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי, ובפרשת נדרים זה הדבר אשר צוה יי' בכל המקומות ההם יזכיר זה הדבר לסוד נעלם יורה על ייחוד השם הגדול בכבודו, וירמוז על סוד מדרגת נבואתו העליונה, וזה מה שראיתי שיש בו די ברמז המדרגה השנית ממדרגות הנבואה שהיא מדרגת נבואת כל הנביאים זולת משה רבינו ע"ה. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק כד

המדרגה השלישית ממדרגות הנבואה מדרגת רוח הקדש והיא למטה מהמדרגה השנית, ובה נכתבו הכתובים, ולפי שהיא מדרגת הנביאים שלא השיגו אליה לא נכתבו דבריהם עם שאר דברי הנביאים והיא מדרגת דוד ושלמה והשגתם במדתם מלכות בית דוד וחכמת שלמה ונקראת רוח הקדש כי הרוח בא אליה מהקדש סוד חכמת אלהים, וממנה נאצל על אנשיה המדברים ברוח הקדש ועליה אמר דוד רוח יי' דבר בי ומלתו על לשוני, ושניהם נתיחדו במדרגה זו יותר מכל שאר המדברים ברוח הקדש, ודוד הוא הראש כי מלא אחרי יי' ועשה שם ועליה עשה ספר תהלים כי הוא למטה בדוגמתה למעלה בסוד אלהים אל דמי לך רות כי מרווה להקב"ה סוד המלך שהשלום שלו בשירות ותושבחות חבצלת השרון שרה למלך הכבוד ודודה מבקש ממנה ואומר לה השמיעני את קולך כי קולך ערב וכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום יי' אלהי לעולם אודך:

אמר דוד למען יזמר וישורר לך הכבוד סוד הכלה, על כן אודך אני לעולם בלי הפסק כדי שגם הכבוד למעלה לא ידום, כי כפי מה שאני מעורר למטה יתעורר למעלה, וכתיב עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, והוא סוד כנור דוד המנגן מאליו:

ובפרק מאימתי כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו, והסוד על כנסת ישראל שהיא המשוררת והיא כנור דוד כנור כ"ו נ"ר היא סוד הדולקת ומתנועעת תמיד להתייחד למעלה אור התכלת שבנר משתוקק ומתנועע להתחבר למעלה עם האור הלבן, וכשנכלל ומתיחד זה בזה הרי נעשה ונשלם כנ"ור ייחוד הכלה עם דודה מתוך נועם שיריה ולזה אינה נותנת דמי לה אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט והתעוררות השמחה בא אליו מרוח צפון בחצות לילה בסוד שמאלו תחת לראשי והוא מנגן מאליו בהתעוררות ההוא, ודוד שהוא דוגמתה למטה אמר חצות לילה אקום להודות לך, והכל כדי לעורר עליה רוח ממרום ולבער כל מיני חוח וקוצים מסביב הכרם, כי דוד אין לו חיים מעצמו זולת מה שהניח לו אדם הראשון סוד נעלם, ולזה צריך לעורר בכל מיני ניגון להמשיך רוח הקדש וחיים ממקור החיים למדתו, ועל זה ראש מעלותיו יודע נגן לעורר קול ורוח ודבור ולהמשיך הרצון לעולמו ולבער כל רוח רעה משם, ולזה היה מנגן לפני שאול וסר מעליו הרוח הרעה ההיא המבעתתו, כי בהיות כנור דוד מנגן מאליו בסוד ההתעוררות ההוא הבא אליו מצד צפון והידיד אור עיניה משתוקק ובא אליה, ואומר לה השמיעני את קולך כי קולך ערב ממתיקים השני דודים סוד לבדם הנה המלכים אשר נועדו ומלכו בארץ אדום עברו ובשמחתם לא יתערב זר, ודוגמא זו דוד למטה יודע נגן יודע ודאי לעורר רוח הקדש ולבער רוח רעה, כי הוא תקן הנר להאיר ומלא אחרי יי' מלא והשלים ולזה זכה למלכות הוא ובניו לעולם:

שלמה חכם ומלט את העיר עיר יי' צבאות עיר אלהינו, בחכמתו השלים תקונה כי בימיו עמדה הלבנה במלואה בסוד ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם רבויה ומלואה מהחכמה הקדומה וכתיב ויי' נתן חכמה לשלמה, ואמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה שלמה נשא שמו של הקב"ה אמר ר' יוחנן כל שלמה האמור בשיר השירים קדש חוץ מאחד, והקב"ה אומר הואיל ושמך כשם כבודי אשיא לך בתי והא נשואה היא אמר במתנה נתנה לו שנאמר ויי' נתן חכמה לשלמה עד כאן שלמה נשא שמו של הקב"ה הנקרא בשיר המקודש שלמה מלך שהשלום שלו ובת היתה לו ובכל שמה והוא דודה ואור עיניה, ולפי ששלמה נשא שמו ואהב אותו ללכת בדרכיו ולהשלים את השם השיאה לו ונתנה לו במתנה ואמר לו עשה בה כרצונך:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה ויי' נתן חכמה לשלמה משל למה הדבר דומה למלך שהשיא את בתו לבנו ונתנה לו במתנה עשה בה כרצונך עד כאן, ולפי שזכה לבתו של מלך שרתה עליו רוח הקדש כי היא היא שהרי שאל בתו של מלך והכל בכלל דכתיב ונתת לעבדך לב שמע הרי שאל את הלב לב השמים שהיא כלולה מל"ב נתיבות חכמה וכתיב עתה חכמה ומדע תן לי, ולזה אמרו רז"ל במדרש חזית הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל ולזה נקרא בשבע שמות כי הכל בכלל ושלמה זכה בכל כי היא בת שבע אם שלמה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ"ז ע"ב) תאנא מאן חכים כשלמה דבשבעה דרגין אתקרי כגוונא דלעילא שתא יומין לעילא ז' עליהו שתא יומין לתתא ז' עליהו שתא דרגין לכורסיא הוא על כורסיא, וכתיב וישב שלמה על כסא יי' למלך שבעה כתרין דיומין לעילא לקבליהון שבע שמהן לשלמה לאחזאה ביה חכמתא קדישא, ובגין כך אתקרי שבע שמהן שלמ"ה ידידי"ה אגו"ר בן יק"ה למוא"ל איתיא"ל קהל"ת, ואמר ז' הבלים ומה דאיהו חמא לא חמא בר נש אחרא, וכד כנש חכמה ואסתלק בדרגין דחכמה אתקרי קהלת עד כאן:

ולפי שהיה בדוגמא עליונה כלול משבעה מעלות עליונות שרתה עליו שכינה ותנח עליו הרוח רוח הקדש רוח הבא מן הקדש כי זה לעומת זה, ואמר שלשה ספרים ברוח הקדש וכלם בקדש פנימה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ס"ד ע"א) אמרו בזה הלשון הא אסתכלנא במלוי דשלמה וכלהו בחכמה אמירן. תא חזי תלת ספרין דחכמתא אפיק לעלמא וכלהו בחכמתא, שיר השירים חכמ"ה, קהלת תבונ"ה, משלי דע"ת, לקבל תלת ספרין. שיר השירים לקבל חכמ"ה הכי הוא. קהלת לקבל תבונ"ה הכי הוא. משלי לקבל דע"ת במאי אתחזיא, אלא כל אינון קראי בתרי גווני אינון רישא וסופא תרי גווני אתחזיין, וכד מסתכלי קראי דא בדא כליל ודא כליל בדא, ובגין כך שקיל לקבל דע"ת עד כאן. ומבקשי יי' יבינו כל:

הנה ממה שכתבתי יתבאר כי כל התורה נביאים וכתובים כלם במחשבה העליונה ובייחוד הנעלם נכללים ונאחזים, ומשם נאצלים ובאים אין דבר יוצא חוצה כי הכל בכלל חותם האמת עם שיש הבדל ביניהם כפי המעלות וכפי השגת הנביאים:

ויתבאר ממה שבארנו במדרגותיהם כי התורה כנגד השם הגדול סוד תפארת ישראל מקום נבואתו של משה שאין למעלה ממנה, ולזה אין מעלה על מעלתה ואין ערוך אליה. נביאים כנגד למודי יי' תומכי התורה. כתובים כנגד הכלה הכלולה מן הכל סוד רוח הקדש והכל בכלל המחשבה והייחוד, ולזה צריך שיהיה הלמוד והעסק בהן ולפרשם בענין שיסמיכו ויתיחסו עם המחשבה והייחוד שנחקקו בהם ונחקרו משם אשר הוא נמנע כל זה אם לא בחכמה המקובלת מן הנביאים עד מפי משה מפי הגבורה. ושאר דברי המתחכם בהם מדעתו וסובר בהם סברות ושוקלם בשכלו רעיון רוח הבל ואין בם מועיל. המדרגה הרביעית והיא למטה הרבה ממדרגת רוח הקדש היא המדרגה הנקראת בת קול, והיא שנשתמשו בה החסידים הגדולים אחר שנסתלקה רוח הקדש מישראל כדאיתא בשלהי סוטה, תנו רבנן משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גודיא ביריחו ובאת בת קול מן השמים אמרה להם יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן וכו', ושוב פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה ובאת בת קול מן השמים אמרה להם יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, ונתנו עיניהם בשמואל הקטן וכן אמרו בירושלמי:

ובברכות פרק קמא שמעתי בת קול שמנהמת כיונה וכו' והקול הזה אמרו חכמי האמת שהוא שנאמר עליו קול דברים אתם שומעים והוא שהשיגו ישראל ולמטה הרבה מכמה חלקים נמשך ניצוץ מן הקול האחרון ההוא נקרא בת קול והוא שנשתמשו בו החסידים הגדולים ההם אחר הסתלקות הנבואה, כי הגורם הגדול אל הנבואה וסבת חול רוח הקדש ושרות השכינה על הראויים היה הארון והכרובים בהיות המקדש הראשון קיים, ומשם היה מתפשט האור והשפע שהרי נאמר לאדון הנביאים עליו השלום ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים, הנה כי הכבוד היה שורה בין שני הכרובים בדוגמא עליונה כי המקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה וכל מה שבמקדש העליון כנגדו ובתבניתו במקדש התחתון כדי שתמצא השכינה מקום שתשרה בו למטה כעין מקום של מעלה, כי בזה כל העולמות שקולים ועל פי סוד זה בחר יי' בציון כי בו המקדש וקדש הקדשים אשר בו אבן השתיה, כי שם סוד הנקודה בדוגמא עליונה הכל לתבנית המרכבה ולשרות השכינה נעשה הכל בדוגמא ובתבנית ההוא, וכן הארן כפרת וכרובים הכל כסא כבוד ומעון אליה ומשם האור והשפע מתפשט לכל הצדדים, כי הארון והכפרת והכרובים לדמיון הפתילה והכבוד דמיון השלהבת והאור המתאחז ונקשר בפתילה, ומשם האור מתרבה ושורה על הראויים אליו, נמצא המקדש הגורם הגדול אל שרות הנבואה:

ולזה כשחרב בית ראשון ונגנז הארון אין עוד נביא ואם חגי זכריה ומלאכי נתנבאו אחר חרבן הבית וגניזת הארון, לפי שקבלו נבואתם ועדיין האור היה מתנוצץ ובא מן המקדש אלא שהיה בצמצום רב והעלם, ולזה היתה במשלים וחידות ולמטה ממדרגת הנביאים הראשונים, כי כפי מה שהאור היה מתעלם ובוהה היתה הנבואה יותר קשה ונעלמת עד שנסתלקה מכל וכל להעדר האור והשפע כפי התרחקו מן הנקודה, ולפיכך משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש עם שבית שני היה קיים, לפי שנעדר האור וכבה בגניזת הארון ולפי שנשאר עדיין עם קיום הבית ובנינו קצת מניצוץ האור ההוא נשאר להם בת קול שישתמשו בו והוא סוף האור ההוא וקצהו, ולזה היה מתנוצץ בדקות ובחולשה רבה ולזה כנוהו בבת קול כי לא נמצא להם בשום מקום קול או בן קול כי אם בת קול להורות על עניינו:

ומה שבא במאמרם יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, אין הכוונה להם לומר שהדור הוא הגורם להיות להם נביא שלוח אף אין שם לא ארון ולא כרובים, אלא לומר שהדור גורם גדול להמנע השלימות מן הראויים אליו שהרי החסידים ההם היו מוכנים וראויים מצד עצמם אל שרות השכינה עליהם להשלימם בעצמם לא להיותם נביאים שלוחים אל העם ונמנע השלימות ההוא מהם לאשמת העם, כי כמו שיצטרך הנביא להגעת שלמותו מצד עצמו השני תנאים ההם ההכרחיים לנבואה שהם החכמה והדבקות ועל הדרך שבארנו, כן יצטרך שני תנאים אחרים מחוץ שלא ימנעוהו משלמותו והם בנין הבית וארון וכרובים וזה התנאי האחד. והשני זכות הדור ועם חרבן הבית תסתלק הנבואה, אבל עם זכות הדור איפשר שהשלם אשר הכין עצמו, וכענין שהתבאר יגיע למעלת המדברים ברוח הקדש עם שלא עלו למעלת הנבואה ובעון הדור יעדר אף זה, וכענין שהתבאר בענין הלל ושמואל הקטן ע"ה וכמו שאוכיח עוד בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא, ועם מה שכתבתי נשלם הבאור בד' מדרגות הנבואה כפי מה שבאה בהם הקבלה ונשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק כה

ואמנם כי חרבן בית המקדש וגניזת הארון ועון הדור הגורמים הגדולים אל הסתלקות הנבואה והעדר רוח הקדש מן הראויים זה דבר התבאר מדברי הנבואה והוא שהושב ברוך בן נריה מפי ירמיהו ע"ה, כה אמר יי' אלהי ישראל עליך ברוך אמרת אוי נא לי כי יסף יי' יגון על מכאובי יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי:

והכוונה בזה כי ברוך היה מתהלך ומכין עצמו אל הנבואה וכשראה שלא הועילה לו הכנתו חשב שאולי יהיה במדרגת המדברים ברוח הקדש כדוד וזולתו, וכשראה שגם אל זאת המדרגה לא הגיע אז התאונן ואמר אוי נא לי כי יסף יי' יגון על מכאובי, כלומר שהייתי כואב על שלא זכיתי להיות מכלל הנביאים, ועוד זאת שנית יסף יי' לי יגון על זה הכאב והוא שאף אל מעלת רוח הקדש לא הגעתי ונכזבה תוחלתי ונשארתי קרח מזה ומזה. והוא אמרו יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, ומנוחה כוללת שתי אלה המדרגות:

ובמכילתא אמרו ומנוחה לא מצאתי אין מנוחה אלא נבואה שנאמר ותנח עליהם הרוח, ואומר ונחה עליו רוח יי, ואומר נחה רוח אליהו על אלישע, והנה הושב על שתים אלה באמרו כה תאמר אליו כה אמר יי' הנה אשר בניתי אני הרס ואת אשר נטעתי אני נתש ואת כל הארץ היא. והכוונה לומר לא נמנעו שתים אלה ממך להעדר הכנתך כי מוכן ועומד אתה וראוי אליהם מצד עצמך גם לא לכילות האור והשפע מצד הנותן, כי המעין בא תמיד ואינו פוסק אבל נעדרו ממך להעדר ההכנות אשר מחוץ כי אני עסוק להרוס המערכות התחתונות אשר הם הגורם הגדול אל שרות הנבואה ובהריסת אלו התחתונות יהרסו כנגדם גם העליונות אשר אלה התחתונות הם בצלמם כדמותם ולא נשאר אם כן מקום אל שרות הנבואה כלל, ואם אף התאוננת כי גם אל מדרגת רוח הקדש לא הגעת הנה גם זאת לא מהיותך בלתי ראוי אליה נמנעה ממך כי אם לעון הדור אשר לזה אני עסוק לנתשו גם הוא ולהגלותו מארצו על מעלו, והוא שביאר יפה באמרו הנה אשר בניתי אני הורס, והכוונה על חרבן הבית וגניזת הארון אשר הכל נבנה והוכן לתבנית המקדש העליון כי זה מכוון כנגד זה ומזה האור והשפע אל זה ומשם מתפשט וזורח על הראויים אליו, ובפסוק המעין יפסק ויעדר האור, ולפי זה אין מקום אל שרות הנבואה עליך אשר התאוננת עליה והרי זו נחמה עליך על כאבך כי לא נמנעה זאת המדרגה ממך להיותך בלתי ראוי אליה. ובזה הושב על כאבו. ואמנם על יגונו אשר התאונן כי גם אל מדרגת אנשי רוח הקדש שלא היו במדרגת הנביאים לא הגיע, הושב באמרו ואת אשר נטעתי אני הרס והכוונה על ישראל על מעלם אשר מעלו, וכבר נאמר בישראל נטיעה שנאמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכתיב גוים הורשת ותטעם, והנה לעון הדור אנו נתשו ועוקרו ממקומו ואם לעצמו הזיק כל שכן שלא יועיל לך אבל יגיעך נזק ממנו כי לעונו יעדר ממך הדבר הראוי לך מצדך, והנה הגיע חומר העון ששורת הדין נותנת שיגלו מארצם גלות שלימה וההריסה והנתישה תהיינה לכל הארץ כאשר היא, כי בגלות עשרת השבטים עדיין היתה תקוה כי נשאר שבט יהודה והמקדש על מכונו להיותם צדיקים והנבואה ורוח הקדש באות וחלות על הראויים אליהן, כי המקדש והדור גורמים לזה, אבל עתה לא יהיה כן כי לא יגלו קצתם וישארו קצתם ותתנחם בזה כי אולי יש תקוה ולא תהיה תוחלתך נכבזה כי כל הארץ כמו שהיא תקיא את יושביה והוא אמרו ואת כל הארץ היא, וכביכול האדון יורד מגדולתו בחרבן ביתו ובגלות בניו והעבד מקוה לעלות לגדולה זה אי אפשר, והוא אמרו ואתה תבקש לך גדלות אל תבקש ודיו לעבד להיות כרבו:

ובמכילתא בא וראה מה הקב"ה משיבו כה אמר יי' הנה אשר בניתי אני הרס וגו' ואתה תבקש לך גדולות ואין גדולות אלא נבואה שנאמר ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע, קרא אלי ואענך ואגיד לך גדולות וגו', ברוך בן נריה כרם אין, סייג למה, צאן אין, רועה למה, והכוונה להם ע"ה כי כמו שהסייג והגדר סביב הכרם לבל יהיה לבער ולבל יכרסמנו חזיר מיער, כן הנבואה בישראל אשר בה ישיגו הרצון העליון באמונות ודעות אמיתיות ומצות מעשיות אשר כל זה משפט אלהי הארץ הקדושה ועוד להרחיקם ולהבדילם ממשפטי הגוים ומעשיהם ותועבותיהם לבל יבאו לבערם מארצם ולמלא כרסם מעדניהם, נמצא כי הנבואה סייג גדול והגורם המופלג אל שלמות האומה והצלחתה והכל בהיות המגדל שהוא המקדש המעוז בתוכו שממנו שואבים הנביאים נבואתם ואם כרם ומגדל אין, סייג למה, ואמרם צאן אין רועה למה, כוונו אל המעלה השנית שהיא רוח הקדש ואנשיה שהם הרועים המישירים את ישראל כרועה אל הצאן, ויתבאר זה משבעים הזקנים אשר נחה עליהם הרוח להשלימם במלאכת הרעיה להצלחת ישראל ולתועלתם ושאר שופטי ישראל אשר יצאו לישע עם הקדש:

והחכם הר"י אברבנאל כתב ז"ל והתבונן חכמת דבריהם ז"ל שהנה גלו בזה שלא היה תכלית הנבואה כדי להשלים נפש הנביא בהתדבקה בשכל הפועל וכי אין הנבואה דבר טבעי מגעת בטבע האדם בהשתדלותו, ושלא נמנעה מברוך בן נריה להיותו בלתי מוכן אליה כמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ב חלק ב' ונמשך אחריו הרד"ק ז"ל בפירושו למקום הזה, כי הנה ברוך מוכן היה לנבואה בטבעו ולמודו, אבל להיות הנבואה דבר נסיי' מפעל הרצון האלהי מגיע לנביא לתכלית הישרת העם, לכן בהיות העם בלתי ראוי לכך היתה הנבואה נמנעת ומזה הצד רוצה לומר מפאת העם נמנעה מברוך כמו שהעידו עליו הפסוקים, וזהו אמרם ז"ל כרם אין סייג למה, צאן אין רועה למה, וזהו אמתת הדרוש הזה והמתפלספים מחכמי עמנו לא שערו בו:

ונשנה הדעת האמיתי הזה רוצה לומר שלא היתה הנבואה מגעת מפני הכנת הנביא כי אם לצורך ישראל בהרבה מקומות מדבריהם ז"ל כי הנה במקום הנזכר אמרו קודם המאמר הנזכר למה ויהי מקץ עשרת ימים, ויהי דבר יי' אל ירמיהו, רבי עקיבא אומר וידבר יי' אל משה ואל אהרן לאמר צא ואמור להם בזכותכם הוא מדבר עמי שכל ל"ח שנים שהיה כעוס על ישראל לא היה מדבר עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וידבר יי' אלי לאמר אלי היה בדבור, אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו ולא עם משה בלבד דבר בזכותן של ישראל, אלא עם כל שאר הנביאים לא נתדבר אלא בזכותן של ישראל, ואומר ויהי מקץ שבעת ימים ויהי דבר יי' אלי לאמר ואומר ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר יי' אל ירמיהו, וכן את מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם לפני המקום שנאמר אמרת אוי נא לי כי יסף יי' יגון על מכאובי מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים יהושע שמש את משה ושרתה עליו רוח הקדש, אלישע שמש את אליהו ושרתה עליו רוח הקדש, ואני יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי עד כאן דבריו, ואין מן הדברים האלה תשובה על מה שכתבתי שאין מקום אל שרות הנבואה כלל אם לא במציאות המקדש והארון שהאמת הוא כן כמו שכתבתי שאל שרות הנבואה צריך מציאות הבית, והארון, וגם אל הדבור צריך זכותן של ישראל ושניהם יחד תנאי במציאות הנבואה ובהעדר אחד מהם אין מקום אל הדבור כלל, וכל מה שאמרו חכמינו ז"ל במכילתא מהדבור שהיה בזכותן של ישראל הנה הם ז"ל יודו שיהיה זה אמנם במציאות המקדש והארון גם כן ובהעדרם אי איפשר אף אם זכות הדור נמצא. האמנם הגעת השלם אשר הכין עצמו אל מעלת רוח הקדש שמדרגתה למטה ממדרגת הנבואה תלוי בזכות העם ובשלמות הדור בלבד, ועון הדור יפריד בינו ובין זאת המעלה וכמו שהתבאר מענין הלל הזקן ושמואל הקטן ע"ה וכמו שכתבתי, והוא שרציתי להוכיחו בזה הפרק:

חלק ד פרק כו

אמיתת הנבואה ומהותה כפי מה שבאה הקבלה לחכמי המשנה ע"ה מן הנביאים ע"ה והוא מה שנמצא למאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל זוהר (ח"ב רמ"ז ע"ב) אמר שם בזה הלשון, מאתר דא ינקין כל אינון מאריהון דחכמתא דקיימין למנדע במר"אה או ברזא דחלמ"א, במראה בגין דאינון נביאים ינקי מלעילא ואלין מארי דחלמ"א או דמר"אה ינקי מהכא וכד מתחברא אתר דא באתר דלעילא בקשורא חדא כדין נביאים כלהו ינקי מכלא מעילא ותתא בקשרא חדא, ובגין כך אית משל במליהו דלא צחצחא נבואתהון כדקא יאות כמא דהוה ביה במשה דהוה צחצוחא בנבואתיה בכלא, בגין דכד נהירו נפיק מאתר דכל נהורין נפקי מניה ומטי לגבי דרגיה הכי יניק נבואתיה ונהיר, מה דלא הוה כדין לכלא לכל שאר נביאין אינון מאריהון דחלמ"א מאריהון דמר"אה כלהו ינקי מאתר דא דלתתא בלא חבורא דלעילא על ידא דדרגא אחרא תתאה דאיהו דלבר, דרגא דנביאים לעילא לא הוו חמאן נביאים בר על ידא דדרגא אחרא תתאה, הכי נמי אלין דרגא דיניקו דילהון איהו לעילא בהאי דרגא תתאה, אבל לא אתגליא לון אלא על ידא דדרגא אחרא לבר דאיהו תתאה מניה, בגין דנפקא מהאי היכלא ומטא מלה עד ההוא ממנא דקיימא על תרעא דהיכלא דא, ומתמן לההוא ממנא דתחות ידיה וכן עד דכמה אינון דנטלי מלה ואתערבי בהדה, ועל דא כד מטא לגביה דבר נש כמה אינון אתערבו בהדה ועל דא לא צחצחא מלה כדקא יאות עד כאן:

ובהיכל הרצון (ח"ב רנ"ז ע"ב) אמר בזה הלשון. נביאים דאינון סטרין עלאין תרין ירכין דסמכין לאוריתא קדישא אינון נטלי להיכלא דתרין רוחין ביה דאינון נוג"ה וזוהר דאינון תרין ירכין לתתא לסמכא לאינון היכלין דלעילא דאיקרון תורה שבעל פה, כמא דאית סמכין קיימין לאוריתא דאיהי תורה שבכתב, כך אית סמכין קיימין לאוריתא דאיהי תורה שבעל פה אתכלילו דא בדא וכד אתכלילו דא בדא כדין אלין תרי סמכין דלתתא כד מתחבראן באלין עלאין אתרשים בהו סטר נבואה, ומאן איהי מר"אה דאיהי כגוונא דנבואה וכל אינון מאריהון דמראה מהכא ינקי, לעילא נבואה הכא מר"אה ועל דא איהו דא כגוונא דא. וכד מתחבראן דא בדא כדין שליט על האי אתר שמא קדישא דאיקרי צבאו"ת בגין דכל אינון חילין קדישין כלהו קיימי וכלהו איקרון מסטרא דנבואה, מר"אה וחלמ"א מסטרא דנבואה הוו עד כאן:

כבר התבאר כי הנביאים השגתם בשני עמודי התוך סוד למודי יי' תומכי התורה תורת אמת, אבל על ידי שני העמודים התחתונים שהם כנגדם וזרחו מאורם שהם נוג"ה וזו"הר ועל ידי אלה התחתונים משיגים בסבותיהם העליונים כשמתחברים אלו באלו ונכללים יחד אז יונקים נבואתם, אבל לעולם על ידי מחיצה וזה סוד שלא נסתכלו כל הנביאים אלא מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת, כי מתוך שני אלה העמודים שהם בה כי היא כלל כלם היו משיגים בעליונים ומתוך עולם הנקבה היו משיגים בעולם הזכר, וזהו שאמר המאור הקדוש במדרשו (ח"א קמ"ט ע"א) מה בין נבואה לחלמא, נבואה בעלמא דדכורא איהו, חלמא בעלמא דנוקבא ומהאי להאי בשיתא דרגין נחתא, נבואה בימינא ושמאלא וחלמא בשמאלא, וחלמא מתערבא בכמה דרגין לתתא בגיני כך חלמא איהו בכל עלמא אבל כפום דרגא הכי חמי כפום בר נש הכי דרגיה נבואה לא אתפשט אלא באתרה עד כאן:

ובספר לבנת הספיר כתב ותימא לי אי נבואה בעלמא דדכורא הרי האבות לא השיגו לעלמא דדכורא, דכתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי וגו' והיאך זכו לנבואה, והנכון דאתפשט להו מעלמא דדכורא ואתגלי להו על ידא דמח"זה במחזה הידוע עד כאן, הרי שלא השיגו האבות בעולם הזכר אלא מתוך עולם הנקבה וכענין שכתבנו, ולפי שלא היו משיגים ביום כי אם באמצעות הלילה שהיא המחיצה והסתר פנים היתה נבואתם מעורבת במשל ודמיון וחידה בלתי מצוחצחת מעין הדבר שמתוכו היו משיגין שנקראת אספקלריא שאינה מאירה ושאינה מצוחצחת, והסוד כי כסתה פניה וזה סוד וביד הנביאים אדמה:

ובספר התיקונין אמר המאור הקדוש ע"ה (ת"ז ע' קל"ג ע"ב) בזה הלשון, מאי אדם דא יו"ד ה"א וא"ו ה"א ועליה איתמר כתפארת אדם לשבת בית מאן בית דיליה דא שכינת"א דאתקריא דמות אדם, דכל דיוקנין ופרצופין דבני נשא בה אשתמודעאן וכל ציורין דעלאין ותתאין ובגין דא איתמר וביד הנביאים אדמה עד כאן, ולא כן משה רבן של נביאים כי נבואתו מצוחצחת ובהירה נקיה מכל משל ודמיון וחידה כעין המדרגה שממנה יניקתו סוד השמש בגבורתו אספקלריא המאירה, והמאור הקדוש ע"ה גלה הטעם הכמוס והנסתר באמרו בגין דכד נהירו נפיק מאתר דכל נהורין נפקין מניה וכו':

והסוד כי האור והשפע היה מתפוצץ ומבהיק ממקור האור על פני מדרגתו סוד תפארת ישראל, ועל דרך זה היה יונק ושואב נבואתו בתוקף האור ההוא בלא כסוי פנים, וזה סוד פנים אל פנים הפנים העליונים שהם פנים מאירים תמיד בפני משה פני חמה סוד הפנים האמצעיים מאירים אלו באלו, ולכן כל דברי משה מאירים תמיד כשמש ועומדים וקיימים לעולם בתוקף אורם וגלה לנו המאור הקדוש ע"ה במארו דהוה צחצוחא בנבואתיה בכלא גודל מעלת התורה, וזה שאין צריך לומר כי המצות והחוקים והמשפטים שהם גופי תורה ועצמה שאין בהם תערובת משל ודמיון וחידה כי אם הכל כמשמען ופשוטן, אלא אפילו ספורי התורה שאין בהם מצוה הכל כפשוטו ומשמעו אין בהם משל ולא דמיון וחידה כלל, וזה היה כן להורות על המקום שממנו נחצבה התורה שהוא המחשבה העליונה הנקיה מכל סיג ואין שם תערובת דבר, והוא אמרם ז"ל נובלת חכמה של מעלה תורה והמקבל צריך לקבלה על הדרך ההוא עצמו ולזה נתעלה במדרגת נבואתו על כל שאר הנביאים אשר קדמוהו ואשר באו אחריו כי מקום חציבת התורה גורם, ולזה העידה עליו יפה באמרה בסוף דבריה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לפי שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה וגם אחריו היא תקום ותהיה יצדק יפה לשון ולא קם, ובספרי אמרו אבל באומות העולם קם ומנו בלעם:

ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"ב כ"א ע"ב) אמרו בזה הלשון אמר רב דימי והא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואמר רבי יהושע בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, אמר ליה ודאי שפיר קאמרת אישתיק, כד אתא רבי שמעון אתו שאילו קמיה האי מלה פתח ואמר קוטיפא דהרניטי אתערבא באפרסמונא טבא חס ושלום אלא ודאי כך הוא באומות העולם קם ומנו בלעם, משה עובדוי לעילא, ובלעם עובדוי לתתא, משה אשתמיש בכתרא דמלכא קדישא לעילא, ובלעם אשתמיש בכתרין תתאין דלא קדישין לתתא, וכההוא גוונא ממש כתיב ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב, ואי סלקא דעתך יתיר זיל שאיל לאתניה אתא רבי יוסי ונשק ידוי אמר משמע הכא דאית עילאין ותתאין ימינא ושמאלא רחמי ודינא ישראל ואומות העולם, ישראל משתמשין בכתרין עילאין קדישין, אומות העולם בכתרין תתאין דלא קדישין, אלין לימינא ואלין לשמאלא, ועל כל פנים מתפרשאן נביאי עילאה מנביאי תתאה נביאי קודשא מנביאי דלאו קודשא, אמר רבי יהודה כגוונא דהוה משה פריש מכל נביאי בנבואה קדישין עילאין כך הוה בלעם פריש משאר נביאי וחרשי דלא קדישין תתאין, ועל כל פנים כמשה הוה דנא לעילא ודנא לתתא וכמה דרגין ודרגין מתפרשין ביניהו עד כאן. והכוונה להם ע"ה לומר כי כמו שנתעלה משה במדרגת נבואתו מצד הקדושה והטהרה שהוא חלקן של ישראל על שאר הנביאים הקדושים נביאי האמת והצדק באומה הקדושה שהנבואה נתנה לו למנה ולא לזולתה מן האומות, כך נתעלה בלעם בהשגתו במדרגות הטומאה על כל שאר החרשים והקוסמים השואבים מן המדרגות ההם בקצתם ובלעם בכלם, ולמדנו מזה גנותו וחסרונו שהיה בקי בכל מיני הטומאות וטמא בטומאתם שכלם הלק האומות ולהם נתנו למנה:

ובזה יתבאר ההבדל העצום והנפלא שבין מדרגתו של משה למדרגתו של בלעם, כי זה למעלה בצד הקדושה והטהרה השגתו ונבואתו בתכלית העלוי, וזה למטה בצד הטומאה השגתו ונבואתו בתכלית הגנות והחסרון, ולזה כוונו חז"ל בספרי במה שסיימו ואמרו אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, בלעם היה יודע מה מדבר עמו, שנאמר נאם שומע אמרי אל, משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו בלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, בלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים, משל לטבח של מלך שיודע כמה הוצאות בסעודה עד כאן, הנה הורו בדבריהם על מעלתו של משה עליו השלום ופחיתותו של בלעם וההבדל שבין זה לזה מצד מקום השגתם ומצד זה יתבאר שבחו של משה וגנותו של בלעם, אם להבדל הראשון אמרו משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ואלו היתה הכוונה שלא היה יודע ומשיג מהות המדבר עמו היה להם לומר מה המדבר עמו, ואמנם באמרם מה מדבר הכוונה על מהות הדבר אשר ידבר עמו כי הוא עליו השלום לא יועילהו רוחב דעתו וחקירתו והכנתו להשיג ולדעת המצוה אשר יצונו בה כי אי איפשר אפילו לשכלו ע"ה להשיג שום דבר מן המחשבה העליונה והרצון הפשוט:

והנה המצות אצולות מן המחשבה ההיא ואין לשום נברא בה שום השגה וזו עדות נאמנה על עלוי התורה ועל מדרגת נבואתו של משה, אבל בלעם מצד חקירתו והכנתו היה יודע שהדבר ההוא אשר יכין עצמו אליו ידבר עמו להיותו מוגבל כפי השגתו, כי טבע הצד ההוא אשר היה שואב ממנו כן חייב, ולפי שכל פנותיו של בלעם לא היו אלא אל הצד ההיא, היה בקי בו ומשיגו ויודע מה יעננו ומה ידבר על תוכחתו בהיותו מכין עצמו אליו, והמשל שהביאו מטבח המלך שיודע כמה הוצאות בסעודה מסכים מכל צד לזה, והוא כי הצד ההוא שבו השגת בלעם ממנו ההנאות ותענוגות בני אדם ולמי כל חמדת הגוף ופנותו, כי אם אל הדברים הנמשכים מן הרע שבפאת עץ הדעת שממנו כל ההוצאות ודברים הכלים ונפסדים, כענין הסעודה שסופה נפסדת וכלה ובלעם להיות כל עסקיו בדברים בטלים הללו כטבח העוסק ויודע בהוצאות הסעודה, שהם דברים שסופם ליפסד, היה ממונה עליהם ויודעם טרם יבא לו הדבור בהם ומשה ע"ה להיותו רחוק מאד מן הדברים הבטלים ההם, לא היה לו עסק בהם ולא שהיו נעלמים ממנו, אלא שלא היה פונה אליהם כי אין כל עסקיו כי אם עם המלך על שולחנו, כי הוא בעל סודו נאמן ביתו ואין בעל סוד המלך יודע מה בלב המלך עד שיגלנו המלך עצמו אליו, ולפיכך אינו יודע מה מדבר עמו ולא יועילנו שום תחבולה וחקירה כלל לדעת מה בלב המלך עד שידבר בו המלך, ואף כשעלה בלעם למדרגת מה ממדרגות הנבואה וזה לכבודן ותועלתן של ישראל, הנה לא היו כל נבואתיו כי אם בהוצאות הסעודה כמבואר בדבריו, אלא שהסעודה ההיא בבואה אל שולחן המלך הנה, זאת מעלתה וסופה להתקיים ולפי הרגלו היה יודע מה מדבר עמו והוא שהוכיחו ממה שהיה מתפאר באמרו נאם שומע אמרי אל, אשר שמע לא אמר שהמובן בו בשעת השמיעה והדבור ולא קודם, אלא שומע שהכוונה בו אף קודם הדבור היה שומע ויודע שהדבר ההוא ישמע, והוא אמרם ובלעם היה יודע מה מדבר עמו:

ולהבדל השני אמרו משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו כי הוא מוכן ועומד, ותמיד כל היום הוא כשר ומזומן אל הדבור כי הוא ע"ה לא יסיח דעתו אפילו רגע, ואין לו מונע יפריד בינו ובין שלמותו ודבקותו במדרגתו, עד שיצטרך אל דברים ותחבולות להכין עצמו שתנוח עליו הרוח:

אמנם בלעם היה יודע אימתי מדבר עמו והוא בהכינו עצמו אל שתשרה עליו רוח הצד ההוא שהוא רוח הטומאה, והדרך לזה הוא שיעשה מעשה אישות בבהמתו וכמו שרמז הכתוב באמרו ויקר אלהים אל בלעם, ודרשו רז"ל בויקרא רבה אין לשון ויקר אלא לשון טומאה כמה דתימא אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. ובהכינו עצמו ההכנה הנמאסת ההיא היה יודע שתנוח עליו רוח הטומאה וממנה ידע דעת עליון, ולדעת רז"ל שאמרו בפרק מאימתי שהיה יודע הרגע שבו כועס הקב"ה, אולי היה יודעו מצד המעשה ההוא המתועב ומין במינו אינו חוצץ והכל מהצד ההוא:

ולהבדל השלישי אמרו משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד כי משה ע"ה דמה הצורה ליוצרה ועל הדרך שביארנו בתכלית מה שהיה איפשר לו כפי מעלתו, ולזה עלה למעלת עולם הזכר שהוא עולם העמידה בדמותו כצלמו והוא שנאמר לו ואתה פה עמוד עמדי. ובלעם כשהוא נופל, לפי שכל עסקיו בצד ההוא אשר נפל ממקום קדושתו כידוע לחכמי לב ולזה כתוב בו נופל וגלוי עינים, וכל העוסק בו ונמשך אחריו נופל הוא בדמותו להורות על מקומו:

הנה אלה שלשה הבדלים למדנו מהם שבחו ומעלתו של משה ומתוכם עמדנו על גנותו ופחיתותו של בלעם:

בבמדבר רבה סוף פרשת נשא הובא זה המאמר בסגנון אחר והוא אמרם שם, אלא הפרש בין נבואתו של משה וכו' שלש מדות. היו ביד משה מה שלא היו ביד בלעם משה היה מדבר עמו עומד וכו' משה היה מדבר עמו פה אל פה שנאמר פה אל פה אדבר בו ובבלעם נאמר שומע אמרי אל שלא היה מדבר עמו פה אל פה. משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר יי' אל משה פנים אל פנים ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים כמה דתימא וישא משלו ויאמר:

הנה בחלקם פה אל פה ופנים אל פנים לשתי מדות, הורו על מה שבארנו למעלה בסוד פנים אל פנים. וסוד פה אל פה תורה שבכתב ותורה שבעל פה בייחוד אחד. ומהם הדבור למשה, אחר שהפנים העליונים מבהיקים האור ומאירים על פני תפארת ישראל, וזה סוד הכתוב ודבר יי' אל משה אחר שאלה המאורות מאירים זה בזה והם פנים אל פנים, יורו בזה על מעלת נבואתו של משה והשגתו הנפלאה. אבל בלעם אף כשעלה למעלת רוח הקדש רבו בו המחיצות ולזה היו בדבריו משלים ודמיונות. וסיימו ואמרו שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה, משה לא היה יודע מי מדבר עמו. ובלעם היה יודע מי מדבר עמו נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה. ויראה לי שאין מאמר זה חולק על מה שאמרו בספרי בלשון מה מדבר עמו, כי שם רצו לגלות לנו מעלת התורה שאי איפשר לשום שכל לשקלה ולהגבילה, אם לא מפי הרצון אשר באה ממנו וכמו שכתבנו ומינה שאי איפשר לידע ולהשיג מי המדבר והמצוה בה ובאמרם מה מדבר עמו למדנו שתים אלה:

והמדרש הורה על שתיהם בפירוש כי על מעלת התורה הורה בשתים מהשלש מדות שהיו ביד משה ממעלת הדבור פה אל פה ופנים אל פנים, וזה היה מוכרח כן למעלת התורה שהיא נובלת החכמה העליונה ואחר שחוייב כן, הנה ידענו שלא היה משה יודע מה מדבר עמו עד שידבר ויצוה. ואחר כך בשלש שהיו ביד בלעם ולא ביד משה הוצרך להודיענו במדבר ומצוה כי אפילו משה לא השיגו ולא ידעו, שהרי הושב לא תוכל לראות את פני אבל בלעם היה יודע מי מדבר עמו, שהרי התפאר ואמר אשר מחזה שדי יחזה ומחזה שדי אינו שדי שהרי פירש אחר כך נופל וגלוי עינים שהיו משמשים לפני שדי בקדושה ועל שקטרגו על אדם הראשון, נפלו ממקום קדושתן כמו שאמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ג קצ"ד ע"א) והוא היה יודעם ומשיגם:

משה לא היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו, כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר נופל וגלוי עינים היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה ר' שמעון אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר ובבא משה אל אהל מועד וגו' מיד וישמע את הקול וגו' ואם זו בשביל שהיא שנויה במחלוקת אינה ממנין השלש שביד בלעם ולא ביד משה, תהיה אם כן מהמנין מה שאמר כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו והיא היא השנויה בספרי בלעם היה יודע מה מדבר עמו ומכלל כי משה אינו יודע מה מדבר עמו, ולזה הובא על זו המשל מהטבח, ולמדנו כי מה ומי שתיהם שנויות במדרש זה:

וכל מה שסופר מגנות בלעם ופחיתותו היה בהיותו קוסם שהיה משתמש בכחות הטומאה וכמו שכתבתי, אבל אחר כך עלה לרוח הקדש לטובתן של ישראל כדברי רז"ל, וראיתי לקצת חכמי האמת שאמרו בזה הלשון, ובלעם השיג להביט גם הוא בע"ט פעם אחת ומתוכה השיג ניצוץ אחד מאספקלריא המאירה וזה לא היה כי אם פעם אחת לצורך ישראל, כדי שידע מעלתם ומחצבתם והפרש שיש בינם לבין האומות ושידע השגת נבואתן של ישראל עד כאן. והרמב"ן ז"ל כתב בפסוק ויקר יי' אל בלעם עתה לכבוד ישראל עלה האיש הזה להתנבא במדת רחמים בשם הגדול אשר נגלה למשה וכו' כמו שכתב שם וכל זה בו היה לצורך שעה לכבודן של ישראל ואחר כך חזר לגנותו ולפחיתותו שהרי כתוב בו ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב. ובמה שכתבנו באמיתת הנבואה ומהותה וההבדל שבין נבואת משה ע"ה לשאר הנביאים נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק כז

המראה והחלום של נבואה הוא על דרך זה והוא כי כבר התבאר כי הנביאים השיגו נבואתם בלמודי יי' מתוך מדרגה תחתונה כמו שכתבנו, כן בעלי המראה והחלום יונקים ושואבים מן המדרגה התחתונה ההיא שממנה ומתוכה רואים הנביאים בשלמעלה אבל לא בחבור וקשור של מטה בשלמעלה בנביאים ואף בזו לא היו משיגים כי אם על ידי מדרגה שכנגדה למטה ולכן אמר הקדוש ע"ה שהמראה צד נבואה וזו כעין זו:

ובמדרשו אמר ע"ה (ח"א קמ"ט ע"ב) בזה הלשון חלמא על ידא דגבריא"ל דאיהו לתתא בדרגא שתיתאה מנבואה. מראה על ידא דההוא דרגא דשלטא בליליא עד כאן. ואיפשר דקרי ליה דרגא שתיתאה בגוונא דלעילא שתא דרגין הכי לתתא במחנה שכינה מטטרון סנדלפון אוריאל רפאל מיכאל גבריאל וברוך יודע האמת כך ראיתי בלבנת הספיר. עוד שם במדרש מראה על ידא דההוא דרגא דשלטא בליליא ומאי דכתיב גבריא"ל הבן להלז את המראה בגין דמראה מלין סתימין יתיר וחלמא פריש יתיר ופירש סתימין דמראה עד כאן, וכתב בלבנת הספיר על זה המדרש ונראה לי דטעמא דמראה מילוי סתימין משום דכתיב כי כסתה פניה, וכמה פנים יש לה דהא תורה שבעל פה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא ושבעים פנים לתורה שבעל פה דכתיב להרתם תורה בנתים ל' מהאי גיסא ומ"ם מהאי גיסא וגבריא"ל שליח דידה בין לפרשא סתימין דידה בין למעבד נוקמין בארעא על ידיה דהא בי דינא דתתאי איהי האי מר"אה וכל גוונין אתחזיין בה חוו"ר וסומ"ק וירו"ק כמראה הקשת עד כאן:

ועוד במדרש ויחלום (ח"א קמ"ט ע"א) חלמא מדרגא שתיתאה מאינון תרין דנבואה עד ההוא דרגא שית דרגין אינון ועל דא חלמא חד משתין מנבואה עד כאן ורז"ל אמרו נובלות נבואה חלום ואמרו עוד חלום אחד מששים בנבואה. וכבר התבאר כי אספקלריא שאינה מאירה כוללת כל המדרגות ובה כל החזיונות ובה הנבואה והמראה והחלום והיא הנקראת גיא חזיון וחזחזי"ת, לפי שבה חוזין והיא הנקראת לילה ובה כל המראות ואמר הנביא ע"ה ואראה מר"אות אלהי"ם וכמה מראת במדה שהיא אלהים ויש בהשגת המראה חלוק בין הנביאים כי אין המראה הנזכרת בדניאל במדרגת מראות יחזקאל ע"ה, כי מראת דניאל היתה על ידי מדרגה תחתונה בלא חבור וקשר מדרגה עליונה בהשגתו עם שהיתה כן אבל הוא לא השיג כן איך איפשר לתחתון לעשות דבר. כי אם על ידי חבור וקשר העליון הממונה עליו ורשותו. ואמר הקדוש ע"ה בספר היכלות בהיכל זוהר (ח"ב רמ"ח ע"א) בזה הלשון כד מתחברן אלין ארבע גלגלין בארבע אינון דאמצעיתא, כדין כלהו אקרון חמוד"ות ואינון מאריהון דמר"אה ובגין כך האי חיותא דקאמרן שלטא עליהו ועל דא איקרי דניאל איש חמודות דכתיב כי חמודות אתה וכלא רזא כדקא יאות עד כאן. ואין הכוונה לו ע"ה שהשיג דניאל חבור ארבע בארבע, אלא כי לפי שמתוך חבורם אלו באלו שהוא סוד המראה היתה נמשכת אליו ובהיותם בזה החבור נקראים חמודות נקרא הוא ע"ה איש חמודות ויש פנים לזה שכתבתי בהשגת דניאל במאמר שהבאתי מספר היכלות בפרק כ"ו ומתוך הענין אשר בא במראותיו ע"ה יתבאר לי כן:

ואולי כי מדרגתו היתה בחבור אלו באלו ומתוך אלו היה משיג באלו עם שכל אלו המדרגות למטה והיה זה כן להיותו משיג כעין השגת הנביאים שהיתה מדרגת השגת נבואתם בחבור נוג"ה וזוה"ר עם שני הלמודי"ם וכמו שכתבתי כן השגת דניאל ומדרגתו בחבור וקשר אלו באלו עם שהכל למטה בשולי הכסא המתנשא, וגם לזה יש פנים במאמר ההוא ואולי כי פעמים היתה השגתו על דרך זה ופעמים על דרך זה והכל כפי הכנתו ע"ה וכפי הענין והזמן, ואין להפלא על שאני הולך בזה הענין הגדול על דרך ספק עם שמטבע הענין להיות סובל כל מה שכתבתי כי אין בידי קבלה על פרטי זה הענין בברור ואיכות השגתו בדקדוק איך היתה, אם על הדרך הראשון או על דרך השני או פעם על דרך זה ופעם על דרך זה עם שבאה הקבלה על מדרגת השגתו בכלל וכמו שיתבאר מן המאמר ההוא:

ואמנם מדרגת מראת יחזקאל ע"ה היתה בחבור תחתונים בעליונים כלומר היה רואה בתחתונים ומתוכם יודע בעליונים וכמו שהתבאר בפרקי המרכבה בסייעתא דשמיא. וחכמי האמת אמרו שראה דניאל בברור מה שראה יחזקאל בדמות ואין כוונתם להגדיל מדרגת השגת דניאל על מדרגת השגת יחזקאל כי זה נביא וזה איננו נביא, כי אם לחלק בין מדרגתם אמרו כן כי לפי שיחזקאל ע"ה השיג בעליונים מתוך התחתונים ולזה אי איפשר להשיג שם דבר בברור כי אין שם לא דמות ולא מראה כלל וחלילה. וכל דמות ומראה שהזכיר אינו אלא בתחתונים שההשגה שם יותר ברורה ומטעם זה היתה השגת דניאל בבירור לפי שהיתה כל השגתו בתחתונים. ובפרקי המרכבה כתבתי ענין בזה:

ואמנם מראת יעקב אבינו ע"ה גדולה בייחוד ומדרגתו בהשגה גדולה מהשגת יחזקאל ע"ה וזה כי ביעקב נאמר ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וסוד הענין כי הוא ע"ה ירידתו למצרים תחלת הגלות בארץ נכריה בבאו לבאר שבע מקום מוכן ומכוון כנגד באר מים חיים בארה של שבע זבח זבחים שלמים להשלים אליו המדות וליחדם אלו באלו וזה סבת חול עליו רוח נבואה, כי בהיותו מקרב ומיחד למטה יקרב וייחד למעלה ויתייחדו בו לנבאו ולהודיעו גדולות ובצורות, והכוונה היתה לאלהי אביו יצחק והוא מדת הפחד המיוחד אליו להמתיקה ולהשלימה אליו מפחדו ממנה בהיותו יוצא מרשות היחיד לרשות הרבים בגלות פן תהיה מתוחה כנגד בניו היורדים להשתעבד תחת השמרים היוצאים מן היין והסיג היוצא מן הכסף ולזה היתה הכוונה לאלהי אביו יצחק. ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה סוד התיחדות מדה קשה במדה רפה וזה סוד במראות במראת כתיב הלילה וממנה האמירה אליו והיא שאמרה אנכי האל אלהי אביך כי היא אל בית אל אלהי אביך שהיא כלולה מהפחד ושניהם נתייחדו בייחוד אחד, וזה סוד אל אלהי אביך וזו מדרגה גדולה במדרגות המראה וכמו שכתבתי והיא מדרגת האבות ע"ה, וזה סוד במראה אליו אתודע:

וענין החלום של נבואה וענין המראה קרובים להיות זה מעין זה הואיל ומקורם אחד וכמו שנראה מן המאמר ההוא אשר הבאתי בפרק כ"ו וטעם החלום הנה סבתו התבודדות המחשבה וההרהור ומחוזק ההתבודדות בדבר ההוא אשר בו המחשבה יתחקה בנפש חקוי חזק ותתעלה הנפש כאלו היא נשללת מן הגוף מצד ההתבודדות ההוא ולא יעצרנה הגשם, וזה לשון חלום מלשון ותחלימני והחייני שסבתו מחלימות הנשמה וחיותה בהיותה גוברת על הגוף ובהיותו על הכנה זו מההתבודדות יחלימוהו חלום נבואה ויודיעוהו הרהורי לבו ובפרק הרואה, מנין שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו שנאמר אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו ואיבעית אימא מהכא ורעיוני לבבך תנדע, ואמרו שם הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא, וזה סוד חלומות יעקב ומראת הסולם, וזה כי יעקב אבינו ע"ה בלכתו לחרן לקחת לו משם אשה היה מתבודד ומהרהר בדברים אשר מעינם השיבו לו בחלום ההוא של נבואה:

ולזה רמזו רז"ל בבראשית רבה אמרו שם, ויקח מאבני המקום רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן רבי יהודה אמר שנים עשר אבנים נטל כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד שנים עשר שבטים, אמר אברהם לא העמידן יצחק לא העמידן ואני אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים כיון שנתאחו י"ב אבנין זו לזו ידע שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. ורבי נחמיה אמר נטל שלש אבנים, אמר אברהם יחד הקב"ה שמו עליו יצחק יחד הקב"ה שמו עליו אני אם מתאחות הן שלשה אבנים זו לזו יודע אני שהקדוש ברוך הוא מיחד שמו עלי. וכיון שנתאחו ידע שהקב"ה מיחד שמו עליו. ורבנן אמרי מעוט אבנים שנים אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטורה, מיצחק יצא עשו וכל אלופיו ואני אם מתאחות שתי אבנים זו לזו יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת עד כאן:

והכוונה להם ע"ה כי יעקב אבינו ע"ה עקר הליכתו לקחת לו אשה להיות לו זרע הגון כיוצא בו לנבואה והי"ב שבטים שגזר הקב"ה להעמיד שיעמדו ממנו להיותו בדוגמא עליונה סוד עין יעקב המתפשטים ממנו י"ב צנורות סוד שנים עשר הויות ועם המקור הרי י"ג, והם סוד שבטי יה העליונים וכנגדן שנים עשר גבולי אלכסון לשש קצוות כידוע לחכמי לב, והנה הי"ב הויות מתאחות במקור בייחוד שוה ודוגמא זו היה יעקב מהרהר שיהיה הוא למטה בשנים עשר שבטיו שיתאחו כלם לאחדות אחד לקבל עליהם עול מלכות שמים להיותם בדוגמא עליונה:

עוד היה מהרהר שיתאחד שם שמים עליו להשרות עליו רוח נבואה להיותו סימן לבניו אשר יתפשטו ממנו שיהיו הענפים דומין אל השרש בדוגמא עליונה, ועוד היה מהרהר שלא יצא ממנו זרע שיהיה מונע כל זה השלמות ממנו לפסולו כישמעאל ועשו וכששכב בזה ההרהור וההתבודדות השיבוהו על שאלותיו והבטיחוהו בהם בחלום של נבואה והוא שכתוב ויחלם והנה סלם:

ובבראשית רבה, סלם זה סיני לומר כי הראהו מעמד הר סיני ושם יגיעו בניו למעלת הנבואה לקבל התורה ועל ידה יתאחו בשם הגדול וזה מופת כי אין פסול בזרעו שהרי ישמעאל ועשו שהם הפסולת לא זכו לזה. והנה יי' נצב עליו ויאמר אני יי' אלהי אברהם אביך אני אלהי אברהם אביך לא אמר אלא אני יי' הרי ייחד שמו הגדול עליו ולפיכך מדתו אמת והרי המרכבה שלמה יי' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק כי כל אחד מהאבות נתיחדה לו מדתו ויעקב עיקר כי לקח לו נוף האילן לחלקו ובזה ידע כי יעמיד שנים עשר שבטים והכל סוד ידוע לחכמי לב ובזה הושב והובטח על שאלותיו כלם:

וכן במה שהזכיר ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום והנה העתדים העלים על הצאן וגו' ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום וגו' ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתדים וגו' כי להיות התבודדותו בענין ההוא הנפלא כפי סודו והוראתו הנפלאה, הראוהו בחלום של נבואה כי מעשיו וכוונתו רצויים ולזה הצליחו בידו. ומראה הנבואה סבת היות הנביא מתבודד בעצמו ומסתכל במראות הצובאות סוד ההיכלות העליונים ומקשרם ומיחדם למעלה בסבותיהם ומחשבתו משוטטת בצורות הנוראות אשר בכל היכל והיכל ונקשרת ומתיחדת צורתו בהם ובזה מתפשט ונשלל ממקרי הגוף והרגשותיו ומתערב בצורות ההן ומתלבש בהן ומתוכן רואה מה שרואה כפי מדרגתו והשגתו, ועל דרך זה מקבל דברי נבואתו ונחקקת בלבו הנבואה ההיא חקיקה ציורית רוחנית, ואחר הסתלקות המראה ההיא מעליו מתפשט מהצורה ההיא אשר היה בה ומתלבש בכח צורתו הראשונה ויש לזה רמז בתורה והוא אמרו וילך יי' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו, כלומר למדרגתו הראשונה אשר היה בה קודם המראה:

וראיתי לקצת מחכמי האמת שקבלו מן הגאונים ז"ל שכתבו בזה הלשון והנביא והרואה כל מיני כחותיו נחשלים ומשתנים מצורה לצורה עד אשר מתלבש בכח הצורה הנגלית אליו, ואז נהפך כחו בצורת מלאך והצורה ההיא המתחלפת בו נותנת בו כח לקבל הכח הנבואי ונחקק בלבו חקיקה ציורית רוחנית, וכשהשליח גובר ועושה שליחותו אז הנביא ההוא מתפשט מכח הצורה הנגלית אליו ומתלבש בכח צורתו הראשונה פושט צורה ולובש צורה אז כל האיברים זה עם זה חוזרים ומתדבקים וכל כחותיו הגשמיות חוזרות חלילה כאשר בתחלה. ואז מדבר ומתנבא בתואר בני אדם עד כאן וכבר כתבתי למעלה כי יש בזה חלוק בין הנביאים:

ועל דרך זה יש חלוק בין החלומות, כי יש מהם חלומות של נבואה ויש מהם שאינם של נבואה אבל הם חלומות צודקים כחלומות יוסף ודניאל ע"ה, ולמטה מאלו חלומות פרעה ונבוכדנאצר והיה זה להם לתועלת הצדיקים זה לתועלת יוסף כדי שיעלה לגדולה ולתועלת אחיו לחיותם ברעב, וזה שידע באבדן האומות ובמעלת ישראל בסוף וגם בחלומות מדרגות לפי שהם בכל העולם והטעם כי הוא יורד ומתערב בכמה מדרגות וכפי המדרגה שיורד בה כך חולם וכפי מדרגתו כך חלומו, וכבר כתבתי מזה בפרק כ"ו:

והמאור הקדוש רשב"י ע"ה אמר בהיכל זכות (ח"ב רנ"א ע"ב)בזה הלשון, עד דאינון ממנן שמשין דאתמנון על שמשא נטלי ההוא מלה ואודעי מלה לאינון ממנן עלאין די בסטרא אחרא ואינון מודעי ליה לההוא מלה למלכי ארעא דאינון בסטרא דילהון עד כאן. וזה סוד ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה וכתיב ויאמר אליו האלהים בחלם ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ח' ע"א) הכי תנינן כל אלהים דהכא ההוא חילא רברבא דממנא ביה הוה כגוונא דא, ויבא אלהים אל בלעם לילה ההוא חילא דאתפקדא עליה עד כאן. והטעם כמו שכתבתי כי החלום מתערב בכמה מדרגות ולפיכך מתפשט בכל העולם אבל מראה הנבואה מקומו ידוע שמתפשט עד שם:

והמאור הקודש רשב"י ע"ה (ח"ב רנ"ח ע"א) אמר בהיכל הרצון בזה הלשון נביאים דקאמרן כד מתחברי לתתא תרי דרגין מתפרשי מניהו מר"אה וחלו"ם וקיימי בירכין באינון חמוקי"ן קיימא מר"אה וההוא דאיקרי נבוא"ה קטנה מירכי"ן ולתתא קאים חלו"ם עד דמטי רגלי"ן ברגלי"ן ותמן קאים היכלא תתאה דאיקרי לבנ"ת הספי"ר כלא ירכי"ן בירכי"ן לאשתלימא חד בחד וכלהו דרגין דנבואה, דהא מתמן נפקי שראן על האי אתר ואתעביד מניהו מראה ושראן על האי אתר ואתעביד מניהו חלום עד כאן. הנה המאור הקדוש ע"ה גלה על נבואת הנביאים היותה פעמים במראה ופעמים בחלום של נבואה ואמר הטעם כפי המקום כבר כתבתי כי הנבואה מתפשטת ובאה מן הייחוד וממנו שאבו הנביאים נבואתם כל אחד כפי כחו וכפי מדרגתו ושלמותו. ועל הדרך שהתבאר בסתרי הנבואה ומהותה אשר יובן ממנו כי הכל בכלל הייחוד הנעלם ואינה באה מן המלאך לפי שהוא נפרד, וכוונת מציאות הנבואה לגלות על הייחוד ולהודיע טבעו ולפרסמו בעולם ואי איפשר זה אם לא יעמוד הנביא הוא עצמו על אמיתתו וזה לא יתכן אם לא יתנבא בו וישיגנו על ידי הייחוד עצמו ואי איפשר לעמוד על האמת הברור בזה מהשגתו המלאך הנפרד ודבורו, ומצינו שהנביאים היו מספקים בדברי המלאך והוא אמרם במדרש תנחומא ויאמר אל תשלח ידך אל הנער אמר לו מי אתה אמר לו מלאך אני אמר לו כשאמר לי קח נא את בנך וגו' הוא בעצמו אמר לי ועכשו אם הוא מבקש הוא יאמר לי מיד ויקרא מלאך יי' אל אברהם שנית וגו', הרי שנסתפק על החזרה לפי שהיתה על יד מלאך לא כן על העקידה לפי שהיתה מפיו יתברך עצמו וכל שכן בדברים שהם נוגעים אל הלב לבו של עולם במציאותו וייחודו שצריכים אל הנבואה לגלות אמיתתם ואי איפשר לעמוד עליהם אם לא מפי הנמצא והיחיד האמיתי, ולזה צריך שתהיה נאצלת ובאה וחלה על הנביא מן הקדש פנימה סוד הייחוד. והוא עצמו יתברך סלק זאת המבוכה מלבות המאמינים והעמידם על האמת הברור בזה בפרסמו בתורתו התמימה כי הנבואה אל הנביאים ממנו עצמו וגלה הטעם, אשר ינוחו ויתחברו בו שני העמודים מדרגת הנביאים שהכל מתפשט משם, פעם ישרו על מקום זה ויעשו מראה ופעם ינוחו על מקום זה ויעשו חלום ומבקשי יי' יבינו כל. ובמה שכתבתי בסוד מראה הנבואה והחלום של נבואה נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק כח

והוא כדי שיתודע ויתפרסם אלהותו וייחודו אל כל נבראיו והוא אמרו אם יהיה נביאכם יי' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, שמענו מזה כי לא הניח שום ספק בזה הענין באמרו אתודע אדבר שהוא מדבר בעדו ולו עזב זה ההתודעות הנפלא אל הנפרד יפרסמנו יהיה בו מקום ספק ואיך יניח אמונתו וייחודו על קרן הצבי, ועוד פרסם זאת הפנה באמרו אל אדון הנביאים ע"ה וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם הרי גלה כי הוא עצמו הנראה אל האבות לא מלאך נפרד, ואמר באל שדי ואין הנפרד נקרא בשם זה כלל ולא יאמר הוא יתברך כי נראה לאבות בדבר שהוא חוץ ממנו חלילה, ומה שמצינו בגדעון ויפן אליו יי' ויאמר לו יי' הוא המלאך שנראה אליו ונקרא השליח בשם שלחו הם דברי הכותב ספר שופטים, אבל השם ברוך הוא לא יכנה המלאך בשמו ואין הדבר כמו שחשב הרב המורה ז"ל כי כל נביא זולת משה רבינו ע"ה נבואתו על ידי מלאך ומדרש תנחומא שכתבתי למעלה הוי תיובתיה:

והרבה דברים לרז"ל סותרים דעתו ואנו אין לנו אלא קבלת חכמי ישראל הקדושים ז"ל והקבלה הנאמנה כי כל מקום שהוזכר בו ראיית מלאך או דבור מלאך בין בתורה בין בדברי הנביאים, הוא במראה או בחלום כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים כי אינם גוף נתפס לעינים אבל לא במראה הנבואה כי המשיג לראיית המלאך או דבורו איננו נביא, ודניאל כבר אמרו עליו אינהו עדיפי מניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, עם שהיה עניינו עם גבריא"ל והיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ וכמו שכתוב ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל, וכן המראה של קץ הגאולה בהקיץ היתה בלכתו עם חבריו על יד הנהר, והגר השיגה ראיית המלאך ודבורו ואינה נביאה ולא מנוה רז"ל מכלל שבעה נביאות, והאמת הברור גם כן שלא היה עניינה בת קול כמו שאמר הרב המורה ז"ל, ורז"ל קבלו החלוק שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים ואמרו משה נתנבא באספקלריא המאירה ושאר הנביאים בשאינה מאירה ואין אספקלריא שאינה מאירה מכלל הנפרדים חלילה, ולא הזכירו בנבואתם מלאך נפרד ובלעם ראה המלאך ונער אלישע ואין שום אחד מהם נביא כי בלעם לא עלה עדיין למדרגה ההיא ממדרגות הנבואה עד עת בא הרצון לנבאו בה לכבוד ישראל לתועלתן, ומה שכתוב גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר יי' לאמר השיבהו וגו' פירושו כך כי הנביא הזקן המכחש באיש האלהים חשש לשני דברים שאיפשר שישיבנו בהם איש האלהים, האחד שיאמר ואם רצה שאשוב אתך למה לא יתיר לי הוא עצמו מפיו כמו שאסר לי מפיו, לזאת הוצרך להקדים לו גם אני נביא כמוך ומה שאסר לנביא אין עכוב אם יתירנו לו על יד נביא אחר, הואיל ומדרגת נבואתם אחת והרי זה כאלו התירו לו בעצמו, ואם תאמר ועדיין לא יתישב זה כי למה לא יתיר לי הוא עצמו, לזה גם כן הקדים לו גם אני נביא כמוך וגם אני יודע מצד הנבואה שאמר לך לא תשוב ללכת בדרך אשר הלכת בה, והכוונה לא תשוב מעצמך אבל אם יבא לך נביא בשמי להשיבך אל ביתו שוב ובחר שישיבך על ידי ולא יתיר לך הוא עצמו, לפי שלא יאמן כי יסופר למלך ויאמר כי עברת על דברי עצמך אבל בשידע ששבת על יד נביא אחר בדבר יי' יאמין כי דבר יי' הוא, והראיה שאני נביא ויודע במה שנאמר לך בנבואה כי עם שלא אמר לי הוא עצמו השיבהו כי אם על ידי מלאך הנה האמנתיו לפי שידעתי כי דבר אלי בדבר יי' וגם אתה האמן ובטח בדבר עם שהוא אסר לך ואני מתיר כי דבר יי' הוא, ואמר לו כן לפי שחשש שיאמר לו עוד ולמה לא התיר לי בעצמו על ידך ולא על יד מלאך, וממה שאמר ומלאך דבר אלי ולא הספיק לו זה ואמר בדבר יי' כלומר ויודע אני שדברו דבר ה':

למדנו עוד כי מדרך הנביא להסתפק אם דבר המלאך הוא דבר יי' אם לא, שהרי חשש שיאמר לו איש האלהים אולי לא דבר אליו יי' עד שאמר בדבר יי' וכמו שכתבתי עוד למעלה, לזה הודיעו שאינו מסופק בו שהוא דבר יי' וכאלו הודיעו כי כן דרכו לצוות בנבואה ולבטל על ידי מלאך וכמו שבא בענין העקידה:

והרב הגדול הרמב"ן ז"ל כתב בזה הלשון הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך אלא שהוא דרך הנביאים שיצוה בנבואה ויבטל הצוואה במלאך כי הנביא יודע כי דבר יי' הוא. ובתחלת ויקרא רבה אמרו ויקרא אל משה ולא באברהם באברהם כתיב ויקרא מלאך יי' אל אברהם שנית המלאך קורא והדבור מדבר. ברם הכא אמר רבי אבין אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר. כלומר שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה אבל משה מוכן לנבואה בכל עת, הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים עד כאן דבריו:

ואמנם יושגו המלאכים ואם אין המשיגים אותם מכלל הנביאים זה אמת, ויש בזה שתי מדרגות האחת השגה במראת הנפש המשכלת ואם אינה במראה הנבואה כענין דניאל וזה כשהגיע למעלת הנבואה. השנית אם לא הגיע למעלת הנבואה כהגר ובלעם ונער אלישע ישיגו המלאכים במראה הנקראים גלוי עינים והיא למטה מן הראשונה, ושתיהם למטה ממדרגת מראה הנבואה ועם כל זה אינה ראיה ממש, וכל זה במקום שהוזכרה בו ראיית מלאך סתם אבל במקום שיזכיר המלאכים בשם אנשים כמו בפרשת וירא ובפסוק ויאבק איש ובפסוק וימצאהו איש, הוא כבוד נברא במלאכים נקרא לחכמי האמת מלבוש כי גם במלאכים מדרגות מדרגות, יש שמשתנים אלו מאלו וכבר רמזו זה רז"ל במלאכים שנבראו ביום שני וביום חמישי והמלאכים הנקראים בשם אנשים הם המתלבשים בגוף אוירי דק נראה לחסידים וזכי הנפשות ובני הנביאים וזה תמיד בלי שום הכנה אחרת שיצטרכו לה החסידים ההם, ואם יקשה אנשי סדום רעים וחטאים איך ישיגו המלאכים או יראום, ויתכן לומר שלא ראום כלל אלא שמעו כי אנשים ארחים באו אל לוט, ועוד אמרו מקצת החכמים כי מה שיראו לזכי הנפשות זהו תדיר תדיר, אך פעם או פעמים יראו לכל אדם זו היא קבלת הרמב"ן ז"ל בהשגת המלאכים וראייתם בשלש מדרגות האלה, וכן היא קבלת המאור הקדוש רשב"י ע"ה וכבר רמזתי זה בפרק ט' מזה החלק בסייעתא דשמיא. והוא כי יש מהמלאכים שנראים לבני אדם כמראה אדם ממש וזה כלל השתי מדרגות מדרגת גלוי עינים ומדרגת המלבוש, ויש מהם יותר עליונים שלא יושגו כי אם במראות הנפש המשכלת וכענין שכתבתי למעלה:

והרב המקובל רבי בחיי הדיין ז"ל כתב בפרשת וירא בזה הלשון והפרשה הזאת אי איפשר להלמה לשום משכיל כי אם על דרך הקבלה והוא שהמלאכים האלה נקראים בשם אנשים הכוונה, בהם על כבוד נברא במלאכים ומשכילי האמת יקראוהו מלבוש כי הוא מלבוש לשלש מעלות עליונות הנקראת אדם שהן מתלבשות במדה זו הנקראת מלבוש, ומשחרב בית המקדש נפלה מדה זו שהוא המלבוש וכבר ידעת כי הנפש היא הנקראת אדם לא הגוף, כי הגוף אינו אלא מלבוש הנפש וכן הכתוב מעיד עור ובשר תלבישני, באר כי הגוף הוא המלבוש והנפש שהיא האדם מתלבשת בו ומה שנקראו אנשים בפרשה הזאת והוא הדין בשאר המקומות שהמלאכים נקראים בשם אנשים, הכוונה בהם במלבוש הזה ומה שהכתובים יכנום בשם אנשים מפני שהוא מושג לעיני הגוף לאותם שהם זכי הנפשות וזהו ענין הפרשה שיקראם פעם אנשים ופעם מלאכים. מלאכים לפי שהיו מלאכים ממש. אנשים לפי שהם המלאכים הנקראים מלבוש. עשה אזנך כאפרכסת והתעורר להבין הענין הזה עד כאן דבריו:

ובפרק כ"ו מהחלק השני מזה הספר כתבתי עוד ממדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קנ"ב ע"א) דעתו וקבלתו בענין זה והוא אמרו תא חזי עלמא עילאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו ישראל לתתא, מלאכי עילאי לעילא מלאכי עילאי כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, האי באתר עילאה בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ואי לאו דמתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלי למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא וכו' כמו שכתבתי שם. וזאת המדה הנה היא אף בעליוני עליונים, כי התחתון אצל העליון כגוף ומלבוש אצל הנשמה והעליון ממנו בדמות נשמה אליו ועל דרך זה נתקנו ונבנו כל העולמות כמו שהתבאר שם:

ועוד כתב במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א קמ"ד ע"א) בזה הלשון היך יכיל בר נש דאיהו גופא לאתתקפא ביה במלאכא דלית הוא גופא וכתיב ויאבק איש עמו וכתיב שלחני דהא כתיב עושה מלאכיו רוחות, אלא מכאן דמלאכי דאינון שלוחי דקב"ה כד אינון נחתין להאי עלמא אגלימו ומתלבשין בגופא כגוונא דהאי עלמא עד כאן:

ובמדרש רות הנעלם, (ז"ח פ"א ט"א) בני האלהים עז"א ועז"אל תרין מלאכין הוו דקטרגו קמיה מריהון ואפיל לון קב"ה מאתר קדישא דלעילא וכד נחתו הכא איגלימו באוירא ואתעבידו כבני נשא. ולית לך בכל אינון מלאכין דאיגלמו לאתערבא גו בני נשא כאינון דאיקרון אישים וכאינון מלאכין דאיקרון בני אלהים. כד אפיל לון קב"ה איגלימו מכל אינון יסודי דבני נשא מתלבשי בהו עד כאן:

והרב המקובל הר"ם דילאון ז"ל בספר משכן העדות כתב בזה הלשון ואמרו עמודי עולם הקדמונים כי הנשמה כאשר אמרנו בתחלה היא יוצאת מסוד הרקיע הנזכר והוא אילך החיים וסוד הרוח היוצאת מסוד גן עדן של מעלה אשר מתחת זה הרקיע בתאותה עמה ומתחברים כאחד ומתלבשת הנשמה ברוח ומתציירים בדמות צורה קודם שיבא האדם לזה העולם, וסמכו בסוד אמרו חי יי' אשר עמדתי לפניו אשר אני עומד לא כתיב אלא עמדתי והבן כי סוד ענין המאורות הפנימיים כשהם באים אצל סוף המחשבה כלם מתלבשים בה והיא להם מלבוש, ועל כן הנשמה שהיא מלמעלה מתלבשת בסוד הרוח שהיא מסוף המחשבה וכן הדברים הפנימיים מתלבשים בדברים שאינם פנימיים כמותם. וזהו מאמר רבי אליעזר הגדול שאמר שנתעטף הקב"ה באור וברא את השמים שנאמר עוטה אור כשלמה וכתיב הוד והדר לבשת עד כאן דבריו:

ובחלק השלישי מן הספר ההוא כתב עוד סודות נוראים בסוד זה מה שאין ראוי לכתבם ולהאריך בהם, והכלל כי הדברים העליונים בהנהיגם אלו התחתונים אינו אלא במלבוש ועל ידו משתמשים בעולם הזה מה שאין כן בשמושם בעליונים, ולולא זה אי איפשר לתחתונים להתקרב אצלם ולא לידבק בם והסוד ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים והערפל הזה הוא מלבוש לסוד האספקלריא שאינה מאירה בהנהיגה התחתונים ובזה יוכלו להתקרב אליה אנשיה ובני ביתה, ובדוגמא זו כל הדברים היוצאים ממנה ומן הנגלה והמפורסם לכל, תלקח ראיה על הנסתר והוא כי השמים האלה המורגשים לנו אין שמושם בתחתונים אלה כי אם במלבוש דכתיב המכסה שמים בעבים ואחר כך המכין לארץ מטר ואחר שמושם נשללים ממלבושם וחוזרים אל הוייתם הראשונה כי אין זה להם כי אם זמן מועט וקצר, ובערך זה כל הדברים המשמשים ומנהיגים התחתונים מתלבשים ואחר שמושם נשללים ממלבושם, והסוד עוד הדבר המורה על ענין זה פניו של משה ע"ה כי נטלו זהרם מזיו אור של מעלה סוד אספקלריא שאינה מאירה ואין שמושם אצל בני אדם כי אם במלבוש הוא המסוה לדוגמת מקום אצילות האור ההוא ובשמושם אצל העליונים נשללים ממלבושם, דכתיב ובבא משה אל אהל מועד וגומר והנה הכבוד העליון אינו נראה אל התחתונים כי אם במלבוש והוא ענן הכבוד שהכבוד מסתתר בו ומתכסה בו והוא סוד והנה כבוד יי' נראה בענן:

וכן הסוד במלאכיו ושלוחיו בדוגמא ההיא מתלבשים בדברים אחרים רוחניים ודקים אשר באמצעותם יושגו אל החסידים וזכי הנפשות ויוכלו להתקרב אליהם ולסבלם, וזה להם זמן מועט וקצר לא כביר ואחר גמר שליחותם פושטים הצורה ההיא ונשללים וחוזרים ולובשים מלאכותם ושבים אל יסודם וסודם כבתחלה:

אלה הם סודות העניינים המסורים ליראי יי' ולחושבי שמו העומדים בסוד אלהינו אשר כתוב עליהם סוד יי' ליריאיו ובריתו להודיעם. והוא מה שרציתי לבארו בפרק זה. ועד כאן הגיע מה שראיתי לעבוד בסוד סתרי הנבואה ומדרגותיה ושאר דברים הנלוים אליה כפי הקבלה הנאמנה המסורה לאבירי ישראל הקדושים ומהאל הנורא. אשר אתו לבדו אירא. אשאל להעמידנו על קרן אורה. לשמש לפניו בגבורה. עד היום אשר יאספני אליו להשתעשע באור הצפון לצדיקים עטרת צבי וצפירת תפארה אמן:

חלק ד פרק כט

התורה היא הוראה על הייחוד וגלוי מפואר על מה שהיה נעלם ולא נודע כלל, ולזה היא שם יי' ממש כי ממנו באה ומשם נחקרה אשר היה נעלם ונסתר קודם נתינת התורה המורה עליו ולזה חוייב קבלת התורה להורות ולגלות השם הגדול ולפרסם יחודו אשר אי איפשר להכיר הייחוד והאלהות בזולת התורה אשר היא ההוראה הנפלאה על כל זה:

ולפי שזה דבר יקר ונעלה למעלה למעלה עד מאד ואי איפשר לעמוד עליו ליוקרו ולמעלתו אם לא מצד הנבואה אשר כוונת מציאותה לגלות ולהורות על הייחוד ולהודיע טבעו בעולם והיתה התורה התכלית המעולה אל זאת ההודעה והיה קבולה מוכרח להשלים זה העקר הגדול, לזה הוצרכו המקבלים לעלות אל מעלת הנבואה לעמוד על כל זה בשלמות ולמען יתאמת להם אמות חזק מצד מעלת הנבואה אשר עלו אליה כי זאת התורה לא תעבור מהם ולא תנוסח ולא תומר להיותה הוראה על האלהות והייחוד אשר באה ממנו אשר אין לו סוף ותכלית, וזכר זה שהיא התורה לא יסוף מזרעם, ולקיים זה קיום חזק לפי שלא היה איפשר להמצא ביום ההוא בכל דור ודור היה מהחכמה והחפץ העליון שימצאו שם במעלה ההיא כל הנשמות העתידות להבראות כמו שבאה הקבלה בזה לחכמי ישראל הקדושים ע"ה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פ"ג ע"ב) אמרו וכלהו דרין בתראין כלהו אזדמנו לתמן וכלהו קבילו אוריתא בטורא דסיני דכתיב כי את אשר ישנו פה וגומר וכלהו כל חד וחד כדקא חזי ליה וכלהו חמאן עד כאן. הנה כי כל דורות עולם באו במסורת הברית ונקשרו בעבותות התורה והייחוד, ואי איפשר שיותר הקשר הזה כלל בשום דור מן הדורות ולא בשום זמן מן הזמנים כי כן קויים למעלה וקובל למטה ואין להשיב. ולהורות עוד על זה ולאמתו אמרו במדרש שוחר טוב (תהילים פ' ח' י"ג ע"א) תנו לי ערבים שאינן חייבים לי כלום וכן הוא אומר לא את אבתינו כרת יי' את הברית הזאת אמרו לו מי הן שאינן חייבים לך אמר להם התינוקות מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהם ומעוברות שלהם ועמדה כרסן של אמן כמראה של זכוכית והיו רואים להקב"ה מתוך כריסן ומדברים עמו בעוללים לא ראו אור, אמר להם הקב"ה ערבים אתם על אבתיכם שאם אינם מקיימים את התורה שאתם נתפסים עליהם אמרו לו הן. אמר להם אנכי יי' אלהיך אמרו לו הן. אמר להם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אמרו לו לאו. וכן על כל דבור ודבור והיו משיבים לו על לאו לאו ועל הן הן אמר להם מפיכם אני נותן את התורה להם שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז ואין עוז אלא תורה שנאמר יי' עוז לעמו יתן לכך כשיבטלו ישראל את התורה, הם נתפסים עליהם שנאמר נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ומהו גם אני אמר רבי חייא, כביכול אף אני משתכח שיהו התינוקות מברכים אותי שנאמר גם אני ומהו עוללים וכו' רב ולוי, רב אמר נעשו כריסותיהן של אמן כאספקלריא המאירה, מיד התינוקות פרשו מדדי אמותיהן והעוללים פרשו מטבורן אמר רבי לוי הנס האחרון גדול מן הראשון שחזרו כריסן של אמותיהן לכמות שהיו והתינוקות חזרו לדדיהן ועוללים חזרו לטבורן, פתחו אלו ואלו ואמרו שירה הה"ד מפי עוללים ויונקים יסדת עוז עד כאן:

ואמרו חכמי האמת וכי היאך איפשר זה שתינוקות בבטן אמן שידברו עם הקב"ה, אבל יש סוד בדבר כי בודאי דברו עם הקב"ה מבטן אמן כי עטרת ישראל היא נקראת אם כל היצורים ונקראת בטן הה"ד שכר פרי הבטן, וכתיב אשר מנע ממך פרי בטן כי במלכות יי' לשם יצטיירו כל הנשמות של כל העולם קודם שיבאו לזה העולם, כמו שיש נשמות למטה כך יש נשמות אחרות מעין דוגמתן למעלה ואותן הנשמות כלן עמדו על הר סיני כשנתנה תורה הה"ד כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה וגומר פירוש כל הנשמות שנבראו כבר ושלא נבראו עמדו על הר סיני עד כאן. וזה סוד אמרם במדרש ועמדה כריסן של אמן כמראה של זכוכית, שהוא משל על אם כל חי שבה מצטיירים כל הדיוקנים והפרצופין והיא כנסת ישראל שבה מתכנסים ונאספים וכל הנשמות בה נכללות ועומדות עד מועד בואנה לחול בגופי השפלים והיא שאמרו עליה במדרש נעשו כריסותיהן של אמן כאספקלריא המאירה כשהיא בייחוד עם דודה ואור עיניה ונכללת מסוד הנשמות והרוחות שהוא משפיע בה הרי היא כאספקלריא המאירה שהיא מאירה ממנו:

וענין הערבות להלהיב לבות האבות ולהזהירם שלא יסיחו דעתם ויתנו עיניהם על דרכיהם לקיים התורה ומצותיה ולא יעברו עליה פן יתפשו בניהם במצודת עונם וימותו קטנים ויתנו עליהם את הדין שהם גרמא בנזקין, ואמרו באותיות רבי עקיבא ע"ה ואם מתו בניו בחייו אומרים לו מפני מה מתו בניך בחייך ובבראשית רבה פרשה ס"ב אמר ר' אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מענשו של זה:

ועוד ירמוז הערבות על השעבוד שנשתעבדו כל הנשמות וקבלו עליהן עול מלכות שמים ובאו במסורת ברית התורה ועודן בבטן אמן, שהוא הר סיני העליון כמו שכן קבלו עליהם התחתונים בעמדם על הר סיני למטה נמצא זה הברית קויים וקובל למעלה ולמטה וכלם נשמעו בו אין נקי, כי הנה התורה העליונה סוד תורה שבכתב נתונה בהר סיני סוד ה"א אחרונה ושם קבלוה כל הנשמות העתידות ליבראות, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה בייחוד אחד ומשם שמעום ישראל וקבלום בהר סיני למטה, והשגה זו נמנעת אם לא מצד הנבואה ולזה עלו אליה כל ישראל יום אשר עמדו לפני יי' בחורב וכלם היו נביאים בשתי התורות האלה אשר בידינו ומיי' היתה נסבה שישאלו בפיהם לראות את כבודו ואת גדלו ולשמוע בקולו והוא שכוונו יפה באמרם כל אשר דבר יי' נעשה רצו לסלק מעליהם כל ספק וערעור שאיפשר שימשך בזמן מן הזמנים שיבא אי זה מתפאר בנבואה להכחישם במה שראו בעיניהם ושמעו באזניהם, ולזה רצו לעמוד על האמת אשר אין אחריו שום ספק למען יעמדו קיימים באמונתם ונאמנים בבריתם:

ובמכילתא אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו וכו'. דבר אחר אמרו רצוננו לראות את מלכנו. ובמדרש חזית תני רבי שמעון בן יוחאי כך תבעו ואמרו רצוננו לראות כבוד מלכנו. ובואלה שמות רבה פרשה כ"ט אמר רבי לוי שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה שיראו כבודו וישמעו קולו והיו רואים את כבודו ושומעים את קולו וכו'. וייטב בעיני יי' אשר שאלו ויתן להם את שאלתם, והוא אמרו ויאמר יי' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם הנה הוא יתברך שמח לקראת שאלתם למען יקבלו תשובתו אליהם כפי שאלתם אמר כי רצונו לבא אליו בעב הענן והיא מדרגת השגת ישראל ונבואתם אשר עלו אליה ואם מדרגת משה למעלה ממדרגתם, אבל הוצרך זה כן לשתי תועלות והם אשר כללו בשאלתם האחד בעבור ישמע העם וישיג ויבין בדברי עמך והוא שיעלו למעלת הנבואה לקבל התורה, ואלו הייתי בא אליהם במדרגה יותר עליונה לא יוכלו לסבול ויעדר מהם זה התועלת ולזה אבא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם:

ועוד תועלת שני כי מצד עלותם למעלה זו יתאמת להם שליחותך ונבואתך ואם באי זה זמן יבא שום מתפאר בנבואה לבטל דבריך ידעו באמת כי שקר ענה כי אלו היה נביא אמת לא בא לסתור דבריך כי אם להודות בהם ולקיימם אבל זה ראיה שאין חלק לו בנבואה אשר ממנה ידע ויאמין כי אתה נביא אמת ושליחותך אמת והם שעלו למעלת הנבואה יתאמת להם שליחותך ונבואתך ויעמדו נאמנים בהם והוא אמרו וגם בך יאמינו לעולם. אשר יתבאר מכל זה כי הוצרכו ישראל לעלות למעלת הנבואה לקבל התורה למען יכירו וידעו מעלתה ומעלת משה ע"ה ויאמינו בו ועוד ימשך להם מזה כי ידעו כי התורה יש בה די וספק להנחילם כל מיני האושר וההצלחה בין לגוף בין לנפש, לפי שנאצלה מן הייחוד ובאה רשומה ממנו וכמו שהשיגו כן בנבואה ועוד כי היא נצחית עומדת לעד ולזה נכנסו בבריתה כל הדורות בין אותם שנבראו כבר בין אותם שהיו עתידים להבראות כמו שכתבנו. והוא מה שרצינו לבארו בזה הפרק:

חלק ד פרק ל

קבלו חכמי האמת ע"ה כי התורה בשמו הגדול נתנה וכן ראוי כי היא הוא כמו שכתבנו, אבל ישראל לא השיגוה כי אם מתוך האש אשר השם הגדול שכן בתוכו והשמיעם והראם את הוד קולו ומזה נמשכו חלוקי ההשגות והוא אמרם בשבעה קולות נתנה תורה, וכן היא קבלת רז"ל כנראה ממה שבא במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אמרו שם מאי דכתיב וכל העם רואים את הקולות וכי קולות נראים אלא וכל העם רואים את הקולות אותם שאמר דוד קול יי' על המים וגו' קול יי' בכח ואומר בכח ידי עשיתי ואומר אף ידי יסדה ארץ. קול יי' בהדר ואומר הוד והדר פעלו. קול יי' שובר ארזים זו קשת שמשברת עצי ארזים ועצי ברושים. קול יי' חוצב להבות אש זה שעושה שלום בין האש והמים שחוצב כח האש ומונע אותו מללחוך המים גם מונע להבתו. קול יי' יחיל מדבר שנאמר ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם יותר מן המדבר. קול יי' יחולל איילות ויחשוף יערות ובהיכלו כלו אומר כבוד וכתיב השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה הא למדת שבשבע קולות נתנה תורה ובכלם נגלה עליהם אדון העולם וראום והיינו דכתיב וכל העם רואים את הקולות עד כאן. ובפרק קמא דברכות אמרו שנתנה בחמשה קולות:

וכן נראה ממדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פ"כ ע"א) אמרו שם בזה הלשון חמו ישראל מה דלא חמא יחזקאל וכלהון אתדבקו בחכמתא עילאה יקירא. חמשא דרגין דקלין חמו ישראל בטורא דסיני ובחמשא דרגין אלין אתיהיבת אוריתא דרגא חמישאה הוא דכתיב קול שופר עד כאן. והכל אמת כי בשבעה קולות נתנה תורה למשה והוא משיגן ומתבונן בהם ושומע אותם ובפרק קמא דברכות יחשבו אותם הנסתרים שאינן מפורשים בכתוב כי השנים מפורשים הם בכתוב והם הקול הגדול סוד תורה שבכתב והאש סוד תורה שבעל פה שהוא הקול האחרון והוא המושג לישראל והוא שנכללו בו כל הקולות והוא בלבד שהשיגו ישראל והוא שנאמר עליו בשמעכם את הקול מתוך האש:

ומה שאמרו במדרש הזה חמשא דרגין דקלין חמו ישראל וכו' אין הכוונה שהשיגום שהרי לא עלו למדרגת השגת אדון הנביאים ע"ה שהשיג כל הקולות אלא הסוד בזה כי כל הקולות נכללו בייחוד אחד בקול האחרון והוא בלבד שהשיגו ישראל וכמו שכתוב וכל העם רואים את הקלת חסר, והוא קול אחד בלבד ולפי שהשיגוהו ישראל כלול מכל הקולות אמרו כן ולאו דוקא כי לא השיגו שאר הקולות ואף אם נקבל שהשיגום כפשט המדרש, לא היה כי אם במחיצה מה שלא היה כן השגת משה כי השיגם בלא מחיצה והוא הנראה ממה שאמרו עוד שם תאנא בההוא שעתא דקב"ה אתגלי בטורא דסיני הוו חמאן כל ישראל כמאן דחמי נהורא בעששיתא ומההוא נהורא הוה חמי כל חד וחד מה דלא חמא יחזקאל נביאה. מ"ט משום דאינון קלין עלאין אתגליאו בחד כמא דאמרן וכל העם רואים את הקולת, אבל יחזקאל שכינתא אתגלי ברתיכוי ולא יתיר והוה חמי כמאן דחמי בתר כתלין סגיאין עד כאן:

הרי בארו כי ראו מתוך מחיצה, והטעם לפי שכל הקולת נגלו ונכללו בקול אחד שהוא הנרמז במה שכתוב וכל העם רואים את הקולות שהכוונה בו קול אחד בלבד ומתוכו השיגו שאר הקולות, ואולי זכו למעלה זו לעלוי קבלת התורה והיא למעלה מהשגת יחזקאל ע"ה, כי ההבדל בין שתי ההשגות רב כנראה מן המדרש למתבונן בו אבל משה ע"ה גדלה השגתו מאד כי השיגן כולן בלא מחיצה והוא שבאר יפה יפה אדון הנביאים ע"ה במשנה תורה וכפל להעמידנו על סוד השגתן של ישראל ביום הקהל שיהיה השם הגדול מדבר עמהם אבל מתוך האש והוא ע"ה היה משיג את השם הגדול והם היו משיגים האש, והוא אמרו וידבר יי' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול, הנה באר להם כי השם הגדול היה מדבר עמהם במחיצה והוא האש שהיא אספקלריא שאינה מאירה:

ואמר עוד ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' ביום דבר יי' אליכם בחרב מתוך האש וכן בכל מקום שיזכיר דבור השם הגדול אליהם, יבאר מיד שהיה מתוך האש להודיע להם מקום השגתם וכן הודיעו הם עצמם דכתיב ותאמרו הן הראנו יי' אלהינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו מתוך האש וכבדו וגדלו שאמרו שהראם הוא האש שנאמר בו ומראה כבוד יי' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ובהשגה זו עמדו על סוד הייחוד כי אל זה התכלית עלו למעלת הנבואה לקבל התורה שהיא ההוראה הנפלאה לזה, וכמו שכתבתי והוא אמרו אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו. ובאר מיד בסמוך הסבה באמרו מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש, אמר כי ממה שהשמיעם מן השמים סוד השם הגדול את קלו והראם בארץ את אשו הגדולה סוד השם הנכבד ושמעו דבריו מתוך האש והשיגו ייחוד זה, בזה עמדו על סוד יי' אלהים שהם דבר אחד והוא אמרו אתה הראת כלומר המראה הגדולה ההיא וההשגה שהשגת השם הגדול מדבר מתוך האש היה לתכלית שתדע ותשיג באמת כי יי' הוא האלהים והוא דבר אחד וייחוד אחד אמיתי:

וסוד ענין המראה ואופן ההשגה ההיא ביום מתן תורה הכבוד ירד אל ראש ההר ואין להשתומם על זה שהרי אמר הוא עצמו ברוך הוא. אנכי ארד עמך מצרימה ותרגם אנקלוס ע"ה אנא אחות והוא המקובל בסוד והמתרגם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע ע"ה המקובלים עד מפי הנביאים ע"ה וכמו שהתבאר במקומו ואין לחוש ולהתפתות אחר דברי המבהילים השוקלים בדעתם ומחשבתם הכוזבת דברי התורה אשר הם אצולים ממחשבת יוצרנו ברוך הוא אשר אי איפשר להשיגם אם לא מפיו ברוך הוא, ושאר דבריהם ומליצותיהם לרומם הכבוד ולנשאו מכל זה הוא למזימה וכמו שכתב אשר יומרוך למזימה נשוא לשוא וגו' ולא לחנם נעשה המשכן והמקדש למטה לתבנית המרכבה העליונה הלא היתה הכוונה שתהיה מרכבה למטה כדי שישכון הכבוד עליה כמו שהוא שוכן בשל מעלה, והוא שכתוב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים שהם לתבנית הכרובים של מעלה, והקול היה נשמע למשה מביניהם ושם צמצם הקב"ה שכינתו אף על פי שכתוב בו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם יי, וזה נמצא לרז"ל בכמה מדרשים שהיו מקובלים בזה אמרו במדרש תנחומא רבי יהושע דסכנין אמר, משל למערה שהיא על שפת הים געש הים נתמלאה המערה והים לא חסר כלום כך צמצם הקב"ה שכינתו בין שני הכרובים ואף על פי כן הודו על ארץ ושמים עד כאן:

וכמה המשל מכוון מאד ומסכים מכל צד אל הנמשל, כי הנה המשילו הכבוד אל הים שהם מים שאין להם סוף וקץ וכמו שאין סוף וקץ לרוממותו ומעלתו ועם זה געש הים ונתמלאה המערה כך מהתפשטות האור המיוחד ואצילות הכבוד נתמלא המשכן והמקדש, ולא עוד אלא שצמצם עצמו במקום צר יותר שהוא מקום טפח וכל זה להורות לבני אדם יכלתו ורצונו כשהוא רוצה מלא כל הארץ כבודו וכשהוא רוצה שוכן בין שני הכרובים:

ועוד במדרש תנחומא פרשת כי תשא. בשעה שאמר לו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמר רבונו של עולם הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אמר לו לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי וגומר עד כאן הנה כי גם בעיני משה יפלא והשיבו כי לא כאשר הוא סבור כי ענין זה תלוי ברצונו ובזה מורה ומפרסם יכלתו שהוא בלתי בעל תכלית ולא כאשר יראה האדם ובבראשית רבה פרשה ד' אמר לו איפשר אותו שכתוב בו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון אמר לו הביא לי מראות גדולות אמר לו ראה בבואה שלך בהן ראה אותה גדולה אמר לו הבא לי מראות קטנות הביא לו מראות קטנות אמר לו ראה בבואה שלך בהן ראה אותה קטנה אמר לו מה אם אתה שאתה בשר ודם אתה משנה עצמך בכל מה שתרצה, מי שאמר והיה העולם ברוך הוא על אחת כמה וכמה הוי כשהוא רוצה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וכשהוא רוצה היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון עד כאן:

הנה פשר דבר כי להיות השכל מחובר אל החומר הנה הוא מעיקו ומונעו ומצד זה יקשה עליו לצייר כי מי שאין סוף וקץ לרוממותו ומעלתו איך יכתוב על עצמו מקום וגבול מוגבל והנה המקום טפל לו כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ולפי שהוקשה זה אל הכותי ההוא והוא דבר שיקשה על כל שכל בעודו בחומר, שאל על זה אל רבי מאיר ולהיות שהכותי השואל אור האמת לא נגה עליו ולא היה מכלל העומדים בסוד יי' אשר באור תורתו והשפעת נבואתו יראו אור הוצרך לקרב הדבר אשר הוקשה לו בענין שיצוייר לו איפשרותו בנסיון המראות ומשל המראות יורה בראשונה על כי הוא נמנע אל השכל האינושי לעמוד על אמיתת זה וכיוצא בו שהם דברים פנימיים ונעלמים ממנו אם לא יהיה זה על יד מעמיד מחוץ והוא השכל האלהי, כמו שאי איפשר לו לאדם לעמוד על פניו וצורתו אם לא בדבר מחוץ כמראה וזולתו מן הדברים הבהירים וצלולים שהצורה נראת בהם ולזה אמר לו הבא לי מראות לפי שהשכל ירחיק זה וימאנהו כל עוד שלא נתאמת לו בחוש כי אז אי איפשר להכחישו. ועוד שנית הודיעו במשל המראות, כי הקטנה הנה היא מראה בה תראה הצורה להיותה כמו במראה הגדולה ומעינה אלא שהיא קטנה ממנה כן המשכן והמקדש הם לתבנית העולמות כלן ומה שבשמים ובארץ הכל בכלל בהם עם שהם קטני הכמות מהם ולכן היו אלה לתבנית אלה לפי שהכבוד השוכן ומלא את אלה ישכון וימלא את אלה וכמו שנראה באלה נראה באלה:

ועוד שלישית הודיעו שעם שאין במראה תמונה שתהיה כן במציאות הנה בזה יתחלף הנמשל כי הכבוד המדבר עם משה מבין שני בדי הארון הנה הוא שם במציאות. ובכלל הענין הביא לו ראיה ממנו מצד הנסיון ואמר לו מה אם אתה שאתה בשר ודם כלומר בעל תכלית ועם זה אתה כחני מצד הרצון לשנות עצמך בכל מה שתרצה, מי שאמר והיה העולם כלומר שעם היותו בלתי גבול ובלתי בעל תכלית פועל דברים בגבול ובעלי תכלית שהוא העולם להורות על כי יש לו היכולת על הכל וזה מצד הרצון על אחת כמה וכמה הוי כשהוא רוצה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, וכשהוא רוצה היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון ואחר שזה תלוי ברצונו, והוא רוצה אין לשאול עליו ואין לספק בו ולומר איך מי שהוא מקומו של עולם יגבול עצמו עם שאינו בגבול ויצמצם כבודו במקום מיוחד, כי עם שציור ענין זה עליו יתברך נעלם ממנו איך יהיה זה הנה הוא ידוע לו ועלינו לקבל ולהאמין ולא להתחכם עליו אחר שהכתיב על עצמו דברים יורו עליו כן והוא יתברך לא חש, גם אנחנו לא נחוש לברוח ממה שלא ברח הוא כי עם שהזהיר ואמר ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר יי' וגו' לא נמנע מלייחס לעצמו התנועה וההעתק וכתב על עצמו ויעל וירד ויבא וייחס לעצמו עינים ואזנים ידים ורגלים עם שכבר התבאר ענין כל זה, וכבר כתבתי בזה הספר כי אנו לא נרחיק הגשמות יותר ממה שהרחיקתו התורה ולא נתחכם מלבנו ואנו מאמינים בני מאמינים נאמין כי הכבוד ירד אל הר סיני הואיל והעידה התורה כן וכתיב עדות יי' נאמנה ודבור השם המיוחד בו וממנו היה נשמע לאזנינו, וזה סוד מן השמים השמיעך את קולו וגו' וכן בעזרא הוא אומר ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים ובענין נשית קבלת חכמינו הקדושים ע"ה עדי עלינו ועטרת תפארת לראשנו וזה כפי מה שנמצא בספר הבהיר מיוחס לאביר הרועים ר' נחוניא בן הקנה ע"ה חברוהו חכמי התלמוד ע"ה על פי הקבלה שנמשכה ממנו מדור לדור עד דורם, אמרו שם בזה הלשון כתוב אחד אומר ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו. וירד יי' על הר סיני אל ראש ההר וכתוב אחד אומר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם הא כיצד, אשו הגדולה היתה בארץ שהוא קול אחד ושאר הקולות היו בשמים דכתיב מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. ומה היא הגדולה ומאין היה יוצא הדבור מתוך האש שנאמר ודבריו שמעת מתוך האש. ותמונה אינכם רואים זולתי קול ההוא כדאמר להם משה לישראל כי לא ראיתם כל תמונה תמונה ולא כל תמונה משל למלך שעמד על עבדיו מעוטף לא די לאימת המלכות שיסתכלו במלבושיו, ועוד רחוק היה המלך ושמעו קולו יכולים לראות גרונו אמרת לא הא למדת שראו תמונה ולא כל תמונה. והיינו דכתיב ותמונה אינכם רואים זולתי קול וכתיב קול דברים אתם שומעים עד כאן. ומי שזכה לימנות מכת העומדים בסוד יי, יבין המאמר הזה וממנו יעמוד על סוד המעמד הקדוש ההוא ויתבאר לו השגת ישראל וסוד ירידת הכבוד אל ראש ההר ואין לגלות בזה הענין יותר ממה שבא במאמר מבואר. ונשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק לא

הרב המורה ז"ל בפרק ל"ג חלק ב' מספרו אמר שהקול ההוא העצום אשר השיגו ישראל ובו נתנה התורה היה נברא, והרב לטעמו ולשטתו שאמר בפרק ס"ה חלק א' בזה הלשון וכל שכן בהסכים כל אומתנו שהתורה ברואה הכוונה בזה דברו המיוחס לו נברא אמנם ייוחס אליו להיות המאמר אשר שמעו משה רבינו ע"ה בראו וחדשו כמו שברא כל מה שבראו וחדשו עד כאן. והכוונה כפי הנמצא למפרשי סודותיו כי אם יהיה לו דבור התורה יהיה דבורו ואחר שהתורה ברואה הנה אין דבור לו:

אמר עוד ואמנם הכוונה שתארוהו בדבור כתארו בפעולות כלם דומות לפעולותינו. והיישירו הסכלים כלם אל שיש מדע אלהי ישיגוהו הנביאים שהשם דבר עמהם ואמר להם עד שיודע שאלו העניינים אשר יגיעו הם לא ממחשבתם וזממם לבד עד כאן, הנה אלה כללי דבריו וטעמו בקול ודבור אשר מהם התורה נדרשת אשר מפיה אנו חיים והעידה כי כל זה מפיו יתברך ממש וכתיב בה עדות יי' נאמנה להזהיר שנשמר מאד לנפשותינו. פן נשיא דברי התורה לדברים אחרים ונדרוש בה דרשות ופירושים מדעתנו אף אם יהיו דבריה נגד השכל האינושי ושקול דעתו כי מה לה ולשקול דעות בני האדם אבל היא שקולה כפי דעת תמים דעות יתברך והיא עדותו יתברך כי היא המעידה על ייחודו ומציאותו, ואין לשנות טעמה כי לזה נקראת עדות כי כמו שהעדות ראוי שיובן כפשטו ומשמעו ואין לפרש בו זולת מה שמפרש בו המעיד שאם כן תאבד הכוונה ואינו עדות, כן התורה הנקראת עדות ואל הארן תתן את העדות אשר אתן אליך אלה העדות והחוקים והמשפטים אין לפרש בה דבר זולת מה שיפרש בעל העדות יתברך ומשה ע"ה ושאר הנביאים תלמידיו ע"ה מפיו שקבלו האמת כפי המקום אשר נחצבה התורה ממנו שהוא המחשבה העליונה, ובאופן זה צריך לפרשה בענין שתסכים עם החכמה העליונה אשר היתה שם ומשם נאצלה, וכאמרם נובלת חכמה של מעלה תורה והבא לשקלה כדעתו מחטיא הכוונה ולא עלה בידו כי אם אשמה רבה והוצאת זמן לבטלה:

והנה סברת הרב ז"ל הר נשף יתנגפו בו רגלי המאמינים וימעדו רגליהם מדרך התורה כי יספקו בקול ההוא אשר אמר שהיה קול נברא וכבר ראיתי למפרשי דבריו בזה הלשון וכל ישראל היו שומעין הקול הנברא שבראו משה רבינו בשליחות השם יתברך שהיה אומר הקול ההוא הדברות וכבר נשנה להם זה הדעת הנפסד פעמים שלש בפרק ל"ג חלק ב', וכבר היו דברי הרב לאבן נגף ולצור מכשול ומכמורות לצודד נפשות, כי יש לאומר שיאמר האם היו שם קולות משונים הרבה נבראים למשה ולישראל קול לו לבדו ממנו ישמע הדברות וזה הקול הנברא מאין בא אם בא מהשם ואחר שהוא נברא למה לא ישמעוהו ישראל אחר שעלו למדרגת המראה ההוא ויהיה ההבדל בינו ע"ה וביניהם שהוא יבין הדבור והם ישמעו הקול בלא דבור כדעת הרב, ואין דבר נברא במדרגת העלוי והפלא כל כך עד שלא ישיגוהו הם במעמד ההוא למעלת קבלת התורה ויצטרך משה ע"ה לברא להם קול לעצמם להכניסם בספקות, לא יצאו מהם לומר משה הוא הנותן התורה ומשמיע הדברות בחכמתו ולא יי' פעל כל זאת, ומצינו שנשמר הוא יתברך מזה כפי קבלת רז"ל באמרם בקש הקב"ה ליתן י' הדברות היה משה עומד מצדו, אמר הקב"ה אני גולה להם את הרקיע ואומר אנכי יי' אלהיך הם אומרים מי אמר הקב"ה או משה, אלא ירד משה ואחר כך אני אומר אנכי יי' אלהיך עד כאן, וגם הם כדי לצאת מזה הספק אמרו כל אשר דבר יי' נעשה כלומר רצוננו לשמוע מפיו עצמו וגם הוא יתברך נתרצה להם בזה ואמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ועל הדרך שבארתי:

ואם כדעת הרב עדיין ישארו בספקותיהם על הכל ואף באי זה קול שיהיה יספקו אחר שהוא נברא. ואי איפשר להעמיד דברי המפרשים אפילו לפי דעתם כי אין הקול הנברא שלא מאמצעות משה גדול במעלה מהמלאך והוא מושג אל הנביאים במראה הנבואה לדעת הרב המורה ז"ל, והנה האמת כי אין מציאות אל קול ודבור בזולת כלים גשמיים ולזה אמר הרב ז"ל כי הקול העצום ההוא המשמיע דברות הקדש היה נברא. והנה רפא בזה שבר אחד וגלה על שברים רבים עצומי הסכה הסבה ונפל בזה להיותו ערום מן החכמה האמיתית היא נשמת התורה המקובלת באומה אשר באורה נראה אור ובה נעמוד על האמת הנרצה ועל הדרך שאבאר, והוא כי חלילה שיהיה הקול ההוא הנראה והנשמע לאנשי המעמד ההוא הנורא נברא, וכבר כתבתי כי אין בנבואת הנביאים ובהשגותיהם מדרגה שתהיה מכלל הבריאה חלילה כי היה בזה ספק והמעדת רגל מן האמונה, אבל כל עניינם בייחוד פנימה והקול והדבור המגיע והנשמע להם הנה הוא מן הייחוד ובו עצמו כפי מה שבאה הקבלה בזה עם שאין שם דבר גשמי חלילה, ועל הדרך שאומר והוא כי חכמי האמת קבלו במציאות קול למעלה על זה הדרך ואמרו על סוד קול ורוח ודבור המקובל בספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה ואלו השלשה קול ורוח ודבור הם דבר אחד בעולם האחדות, אי איפשר לקול בלי רוח ובלא דבור כי למטה בעולם התחתון הזה יש קול בלי דבור כמו הקול הנשמע בהקשת ברזל בברזל יחד או דבר קשה בקשה או קול בעלי חיים שאין דבור נכר בו, אבל בעולם האחדות וגם בעולם הנפרדים אי איפשר להיות קול בלא דבור כי אין שם הקשת שפתים כי אין למעלה דבר גופני ולזה תקנו בתפלה ומשמיעים ביראה יחד קול בדברי אלהים חיים לומר כי יחד הקול והדברים אי איפשר לזה בלא זה כי הקול הוא הדבור ממש, והוא הקול המדבר מאליו בלתי תנועה והוא רוח אלהים חיים דכתיב וישמע את הקול מדבר אליו ר"ל מדבר מעצמו בלתי הכאת שפתים הוא הקול שהיו שומעים הנביאים והקול שראו במעמד הר סיני שנאמר וכל העם רואים את הקולות ולא אמר שומעים, וזהו רוח הקדש כי המדבר ברוח הקדש לא ישמע קול אלא הרוח ההוא תבא בקרבו וידבר מאליו כי האותיות עצמן היו חקוקות באזני הנביא, והנה שלשה אלה קול ורוח ודבור הם דבר אחד למעלה וחשבון אחד ואין צריך שם הקשת שפתים ולא הכאת דבר קשה:

והמבין דברי סתר אלה יתבאר לו כי קול הנבואה אינו נברא לפי שאינו חוץ מן הייחוד ולזה הקול והדבור שם דבר אחד אי איפשר לזה בלא זה עם שאינו בהקשת שפתים כי אין שם גוף. והנה לא נצטרך להמציא ולבדות מלבנו קולות שונים נבראים אל הנביאים ואל מקבלי התורה. והקול המיוחד הזה הוא שכתוב בו וכל העם רואים את הקולות:

והנה בהר סיני היו שלש מחיצות חשך ענן וערפל והקול ההוא יוצא מביניהם מוגשם ונראה ומושג להם כי הרצון היה בזה כדי להעמידם על האמונה במעמד ההוא וכדי שיסתלק כל ספק מלבם, כי היום הנורא יום קבלת התורה תכלית הבריאה ושרש האמונה ופרסום הייחוד והאלהות, לא חרד אלינו את כל החרדה ההיא כי אם להעמידנו על האמת הברור בכל זה ולקיים כל זה היה הכל נראה ומוחש אלינו כי בזה יסתלקו כל הערעורים והספקות מעל הנביא הנאמן ומעל כל המקובל שם לדורות עולם, ובזולת הברור ההוא עדיין היה פתחון פה ומקום לבעל הדין לחלוק ולערער והוא שכתוב אתה הראת לדעת הראת ממש בראות עין והשגה מוחשת לפי שתכלית בכל זה לדעת כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו וכמו שכתבתי כי מה שמדמים קצרי יד ההולכים אחרי שרירות לבם ושקול דעתם שהוא מקום הטעות ודרך המרי הוא דרך האמונה והאמת כי לא מחשבותיהם מחשבות יוצרנו ולא דרכיהם דרכיו ואנו מאמינים בני מאמינים לא נזוז מקבלת רז"ל תופשי התורה והאמונה אשר באורם נראה אור והמה קיימו וקבלו כל זה, אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פ"א ע"א) בזה הלשון א"ר אבא כתיב וכל העם רואים את הקולות שומעים מיבעי ליה אלא הכי תנינן אינון קלין הוו מתגלפאן בההוא חשוכא ועננא וקבלא והוו מתחזיין בהו כמא דאתחזי גופא וחמאן מה דחמאן ושמעין מה דשמעין מגו ההוא חשוכא ועננא וקבלא ומההוא חיזו דחזאן הוו נהירין בנהירו עילאה וידעין מה דלא הוו ידעין דרין אחרנין דאתו בתריהו, וכלהו הוו נהירין בנהירו עילאה וידעין וחמאן אפין באפין הה"ד פנים בפנים דבר יי' עמכם, ומאן הוו חמאן תאני ר' יוסי מנהירו דאינון קלין דלא הוה קל דלא נהיר בנהירו ומסתכלי כל גנזין טמירין וכל דרין דייתון עד מלכא משיחא, ובגיני כך כתיב וכל העם רואים ראיה ממש עד כאן:

הרי בארו ע"ה כי היה ממשות מוחש בקול ההוא והיה נראה ממש וסוד הענין כי כל הדברות היו חקוקים בקול ההוא והוא הקול והוא הדבור כמו שכתבתי, והדברים ההם אל הקול כגוף אל הנשמה שהיה מתלבש בהם וזה סוד אמרם שכל הדברות אמר הקב"ה בדבור אחד מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר וכו' כדאיתא במכילתא והנה השיגו ישראל הקול ההוא כנשמה בגוף כשאר כל הדברים הרוחניים הנשגים מצד השתלשלותם כי בהיותם בעולם הרוחני הם רוחניים וכפי מה שישתלשלו יותר יקבלו הציור יותר עד שבהשתלשלם אל העולם הגופיי הם גופניים וכן על דרך זה התורה וכבר כתבתי זה. והנה היתה שם ראיה ושמיעה לקול ולדבור יחד ובמכילתא וכל העם רואים את הקולות רואים הנראה ושומעים הנשמע דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר רואין ושומעים הנראה דעת ר' ישמעאל ממה שלא כתב רואים הקולות אלא את שבא לחלק ראיה מן הקול, כי אין הקול נראה ור' עקיבא המקובל בסתרי מתן תורה אמר שזה אמנם הוא בקול הדיוט נפרד אבל בקול גבוה מיוחד זה תלוי ברצון הקול ההוא לתת בהם כח ולהשפיע בהם מאורו עד שיראוהו ממש, ואת לא בא למעט ולחלק כי אם לרבות ראיה ושמיעה בקול כנגד שני דברים שהם דבר אחד בקול ההוא קול ודבור והכלל אצלנו הלכה כר' עקיבא מחבירו:

ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה כתוב אחד אומר וכל העם רואים את הקולות וכתוב אחד אומר קול דברים אתם שומעים הא כיצד, בתחלה רואים את הקולות ומה ראו שבע קולות שאמר דוד ולבסוף שמעו הדבור היוצא מבין כלם עד כאן. ושבע קולות לאו דוקא כי לא השיגו ישראל כי אם הקול האחרון אלא ממה שהשיגוהו כלול מכלם אמרו כן, וכמו שכתבתי אמרו ראו שבע קולות ולבסוף שמעו הדבור היוצא מבין כלם ועל הדרך שבארתי והוא דעת ר' עקיבא, והרב ר' מנחם מרקנט כתב בשם רבינו סעדיה גאון בזה הלשון, הלא תראה במתן תורה הוריד השם יתברך על ההר אש גדולה בהוד והדר מוקפת ענן וערפל וחשך שחור שנאמר ישת חשך סתרו, ערבב את הקול באש נראה דמותו בענן כדבר היוצא מחרט ומחוגה יש לו נענוע התואר באויר וראו העם הדבר ודמות האותיות שנאמר וכל העם רואים את הקולות עד כאן הנה באר הגאון ז"ל בקול ודבור התורה כל מה שכתבתי והוא מה שרציתי לבארו ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק לב

והלוחות מעשה אלהים המה אמר הרב המורה ז"ל ר"ל שמציאותם טבעית לא מלאכותית, הרי השוה הלוחות שהפליגו רז"ל במעלתם וקדושתם לשאר דברים הטבעיים כצמחים ובעלי חיים שנמצאו מאליהם מן הארץ ובארו דעתו העומדים בסודו כי הלוחות במדתן ושעורן נמצאו מציאות טבעי בהר, ובאותן הלוחות הן נמצאות כל צורות האותיות הנמצאות אתנו וכן מה שאמר כתובים באצבע אלהים שוה למי שנאמר בהם כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך לדעתו ואין הכתב בלוחות יותר נפלא ממציאות הכוכבים כפי סברתו, ותמה על אנקלוס ע"ה שתרגם כתיבין באצבעא דיי' ואמר הרב כי הוא שם אצבע דבר מצטרף לשם ופי' אצבע יי' כמו הר יי' ומטה יי', ואמר שרצה בזה שהוא כלי נברא חקק הלוחות ברצון השם ואמר איני יודע מי הביאו לזה והיה יותר קרוב מזה כתיבין במימרא דיי' כמו שאמר בדבר יי' שמים נעשו. ואשר עמדו בסודו אמרו כי לדעת הרב כוונת אנקלוס ע"ה שמשה רבינו ע"ה חקק הלוחות באי זה כלי וכתב בם עשרת הדברים ולקח צורת האותיות מן השמים כי בו מצויירות כל האותיות, ואלו התחכם הרב המורה ז"ל בחכמת אנקלוס האמיתית ידע כי אצבעא דיי' או מימרא דיי' שניהם כינויים אל הכבוד הכותב ליודעיו באמת ומחכמתו ע"ה שהניחו ולא תרגמו וחלילה שיהיה מציאות הלוחות טבעי כי אם מעשה נס ואין הכוונה במה שכתוב והלוחות מעשה אלהים המה וגם במה שכתוב כתובים באצבע אלהים מה שחשב הרב. ולהפלגת מעלתם וקדושתם ולהורות שאין במעשיהם מעשה טבע כלל העלום למדרגה עליונה שאין שכל שום נברא יכול להשיג, והוא שדרשו בהם רז"ל שני לוחות העדות מהו שני לוחות כנגד שמים וארץ כנגד חתן וכלה. כנגד שני שושבינין. כנגד העולם הזה והעולם הבא. הנה הורו על מעלת הלוחות כי הם כנגד שמים וארץ והכוונה שמים וארץ הראשונים והם סוד חתן וכלה ושני שושבינים והם סוד העולם הזה והעולם הבא והיו שוין, לא זה גדול מזה ולא זה גדול מזה וזה סוד שני לוחות, ובמדרש חזית תיומתי כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני:

ועוד במדרש א"ר יהושע בר נחמיה מעשה נסים היו ונגללין היו ושל סנפירינון היו ר' מנחם בשם ר' אבון אמר וחצובין מגלגל חמה היו. וסוד הענין הזה כלו כפי מה שבאה בו הקבלה לחכמי האמת כי הלוחות שנים, כנגד שמים וארץ וחתן וכלה והם שני אחים תאומים שוים עטרת תפארת והיו מעשה אלהים סוד ה"א ראשונה אם הבנים מעשה אלהים ודאי כי משם נאצלו ושם היו בסוד בינ"ה ותבונ"ה וכן המכתב מכתב אלהים סוד אלהים חיים כי שם נאצלה התורה מן החכמה ומשם התורה תורה שבכתב נאצלת והיא כלולה משניהם, ובריש מדרש תנחומא והתורה במה היתה כתובה, היתה על גבי אש לבנה באש שחורה והכוונה באש לבנה על ה"א ראשונה שהיא יותר נגלת בערך י' שבשם שהיא יותר נעלמת ולזה נמשלה לאש שחורה להיותה פליאה ונסתרת והיא על גבי אש לבנה, כי הכתיבה היא החכ"מה והכלי המקבל הכתיבה היא בינ"ה והתורה נאצלה משתיהם יחד סוד תורה שבכתב כי המכתב מכתב אלהים הוא. ולפי שהחכמה היא התורה הקדומה, אמרו שקדמה לעולם אלפים שנה והם סוד בינ"ה לפי החשבון המרובע והאמיתי והעולם עולם הבנין, ועדיין היו הדברים רשומים רוחניים דקים מאד ולכך נקראת החכ"מה שהיא אחד משלשה ספרים הנזכרים בספר יצירה ספר והבינ"ה ספר וכשנאצלה משם נקראת ספור ע"ש שמספרת מה שהיה כי מה שהיה נסתר ונעלם בה יצא אל הנגלה יותר כמו הלשון שמוציאה מה שנעלם בלב לפועל הנגלה, והוא תפארת ישראל נובלת חכמה של מעלה תורה ושם נצטיירו האותיות כי עד הנה רוחניות דקות היו ומשם באו ונאצלו בעטרה, והיא הוציאה אותן לפועל בשחקקה אותן בלוחות אשר נתן למשה בהר סיני שני לוחות אבנים כנגד חתן וכלה סוד אבן ישראל, אבן זאת והקול יוצא משם כדי להוציאם לפעולה ונחקקין בלוחות תחתונות וזה סוד כתובים באצבע אלהים סוד ה"א אחרונה, ואמנם סוד מה שכתוב והלוחות מעשה אלהים המה הוא פלא וסתר גנוז כפי קבלת המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ב פ"ד ע"ב) בסוד הטל הבא מראש הלבן דק רוחני מאד, לבן סוד מרגלית לבנה ומשם נמשך אל שדה תפוחים ושם מצטייר ונראה יותר עם שעדיין הוא רוחני ומשם בא בעטרה האור ההוא ושם נקרש ונגלד ותקנה אותו האור בלקחה ממנו שתי מרגליות טובות ונקרשו והיו לאבנים והם שתי הלוחות וזה סוד אמרם וחצובות מגלגל חמה היו כי מגלגל חמה סוד שמש ומגן נחצבו ובאו המרגליות ההן בעטרה והיא תקנה אותן וכפי המקום אשר נתקנו והיו שם כך קבלו הדמות והגוון והוא אבן ספיר דמות כסא וזה סוד אמרם של סנפרינון היו וזה סוד והלוחות מעשה אלהים מעשה אלהים ודאי. ולחת חסר בא"ת ב"ש כס"א, לרמוז על המקום שנלקחו ממנו והמתקנם לחת העדות עדת כתיב כמו עדת ישראל חבורת ישראל וייחודן והם ייחוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה ועל שם ואעידה בם את השמים ואת הארץ, ולפיכך דרשו רז"ל שני לחת כנגד שמים וארץ והם שמים וארץ הנזכרים בפסוק בראשית והם עדות לישראל והגיד הכתוב ואמר כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים, שהיה נראה כפל דברים ואמנם באו להעיד על כי הלחת כל אשר בהם מעשה נסים היו והוצרכו שניהם, בתחלה אמרו כי הכתיבה בהם עוברת מצד זה לצד זה ולזה אמר עבריהם כי היו האותיות חקוקות בהם והיו עוברות מצד לצד, ולזה אמרו בריש פרק קמא דמגלה מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין פירוש, שהיתה חקיקתן עוברת משני עבריהם והיו עומדים באויר וזה אמרו עוד חרות על הלחת:

ולפי שזה דבר קשה לא יסבלהו השכל איך יהיה מציאות וקיום אל האותיות ואיך לא תפסד צורת הכתב ותאבד הכוונה בהיותו עובר מצד זה לצד זה, לזה חזר ואמר מזה ומזה הם כתבים כלומר ככתיבה מפורשת ומובדלת כאלו כל כתיבה לעצמה בכל צד בלי עירוב ובלבול כך היתה החקיקה בלוחות עם היותה עוברת וכל אחת נכרת ונקראת בעצמה. ואלו אמר מזה ומזה הם כתבים היה במשמע כשאר כתיבות ולא שהיתה חקיקתן עוברת ולזה הוצרך כתבים משני עבריהם, ולהורות כי הכל מעשה נסים ולהורות על כל אלה הפליאות העיד בהם הכתוב והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא, ייחס מעשיהם אל האלהים ועל הדרך שכתבתי וגם פליאת הכתב להיות מעשה נס ייחסו אל האלהים גם כן ולזה קראו כתב בערך אל הכותב עם שהוא אינו ככתב בני אדם, למדנו כי אין בענין הלחת דבר טבע כלל כי אין אל הטבע מבא ורשות בהם כי הם למעלה ממנו ורשאים ושולטים עליו, ולזה רמזו רז"ל באמרם חרות על הלחת אל תיקרי חרות אלא חירות והכוונה כי באו רשומים ונשאו חותם המקום אשר נחקקו משם שהוא החירות והחפשיות ולזה מקנים החירות לעוסקיהם ומשליטים אותם על הדברים הטבעיים כי הם משועבדים לשומרי התורה, ושנינו אין לך בן חורין אלא כל מי שעוסק בתלמוד תורה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ו' ע"ב) ועל דא לוחי קדמאי רשימין הוו מההוא אתר ודא הוא רזא דמלה דכתיב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממש אתר דכל חירו ביה תליא עד כאן. וכבר כתבתי זה. והסוד הנסתר כי באו על תכונה זו והוא שיהיה הכתב מפולש ועובר מצד זה אל צד זה ועל הדרך שהתבאר להורות לנו נפלאות מסתרי הייחוד וזה כי כל אחת מהכחות הנכללות בשם הגדול, נכללת בחברתה ומתיחדת בה ומה שבזו מצטייר בזו כי כל אחת כלולה זו מזו וכל אחת יש לה שני צדדים צד בו מקבלת ממה שלמעלה ממנה וצד בו משפעת לשל מטה ממנה, והנה האור ההוא מפלש ועובר מצד אל צד בכל אחת ואחת מהן להורות על הייחוד הגמור כי המקבל חוזר ומשפיע והמעין בא תמיד ואינו פוסק כי המקור נובע וזורח בסוד הל"ב נתיבות פליאות חכמה בסוד עשרה מאמרות סוד עשר ספירות וכ"ב אותיות אשר מהן נבנו עשרת הדברות בסוד תר"ך אותיות בסוד תר"ך מאורות הנכללים בכ"תר עליון סוד האי"ן, ומשם זורחים בחכמה סוד י"ש מאי"ן והח"כמה מאי"ן תמצא ומשם נבלה תורה שבכתב הנבנת ונארגת מכ"ב אותיות ובה מצטיירות וממנה מפלשות ועוברות ובאות ומצטיירות בה"א אחרונה שבשם, והם אלו שתי התורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה אשר מהם שני הלוחות תחתונים נבנים ומצטיירים ולהורות עליהם באו בצלמם כדמותם נכללות מכ"ב אותיות אשר מהן כל עשרת הדברות שבהם נבנים ונארגים מפלשים ועוברים מצד זה אל צד זה בדוגמת העליונים, והרי הם לחת העדות שהם עדות על המקום שבאו משם להיותם בתכונה ההיא ממש ולזה נקראת התורה עדות נאמנה להיותה עדות על השם הגדול ומורה על הייחוד ולזה היא בדוגמתו וכמו שהתבאר בזה הספר והוא שרציתי להוכיחו בזה הענין ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק לג

במעמד הקדוש ההוא אם היה כל המגיע למשה ע"ה מגיע לישראל או לא בזה נפל המחלוקת כי הרב המורה ז"ל יראה כי הדבור למשה לבדו והברת הקול לבד לישראל לא השיגו דבור כלל כי אם הקול העצום ההוא הנברא בלא הבדל אותיות, ומשה ע"ה משמיע לישראל מה ששמע ואמר כי זה מה שרצה הכתוב באמרו אנכי עומד בין יי' וביניכם ואמר גם כן משה ידבר והאלהים יעננו בקול וכתיב בעבור ישמע העם בדברי עמך, ואמר כי זה מורה כי הדבור היה לו והם ישמעו הקול ההוא העצום אמר כשמעכם את הקול ואמר קול דברים אתם שומעים וכל מה שבא משמע הדברים אמר שהנרצה בו שמע הקול ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם, ואמר כי דעתו זה הוא הנראה מן התורה ומרוב דברי החכמים ז"ל וכשעמד ככותל בפניו אמרם ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום שהיה נראה מזה המאמר ששתים אלה הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה ולא היה מגיעם הוא אליהם, נטה לו ופנה מדרך הישר שהוא משמע הדברים כפשטן ובקש חשבונות רבים ואמר שהכוונה בו מפי גבורת המופת בשאמר כי שני אלו השרשים ר"ל מציאות האל והיותו אחד אמנם יושגו בעיון האנושי וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו וכל מי שידעהו שוה אין יתרון ולא יודעו שני השרשים האלו מצד הנבואה לבד אמרה התורה אתה הראת לדעת וגו'. אלו דבריו, וזה כלל דעתו בהשגה ההיא ביום הקהל והוא שהמגיע לישראל הוא קול לבד לא הבדל אותיות ולמשה ע"ה היה מגיע הדבור בהבדל אותיות והוא היה משמיעו לישראל ואמר שלזה בא ספור עשרת הדברות כלו ספור היחיד הנפרד. ויש להפלא עליו כי דבריו אלה סותרים כתובי התורה והורסים הכוונה אשר היתה להשמיעם הדבור הנפלא למען יהיו קיימים באמונתם לעולם וכמו שהתבאר ובשמיעת קול לבד מה יתן להם ומה יוסיף כי יאמרו מי יאמר שכך היה ויהיו מסופקים עדיין בכל הדברים ההם וגם בשליחות משה ונבואתו והם מתחלה שאלו לשמוע מפיו לסלק עצמם מן כל הספקות שאיפשר שיסופקו בכל הדברים ההם והוא יתברך נתן להם שאלתם, וכמו שכתבתי כבר, ובשמיעת קול לבד עדיין יהיו מהרהרים אחריו ונקל בעיניהם להפיל האמונה והאמת ארצה וכתובי התורה הבאים בענין זה הורסים כוונת הרב ומפילים דעתו, אם אמרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך ולשון ישמע מלשון לא תשמע לשונו לשון הבנה, הודיעו שרצונו היה להשמיעם בענין שיבינו מה שידבר עמו והכוונה בזה כל הצוויים והאזהרות ההם אשר הזהיר קודם עשרת הדברות כי הדברות לא היו עם משה לבד כי אם גם עמהם כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא, ויכלול עוד בעבור ישמע העם בדברי עמך כי רצונו לדבר עמו וישמעו ויבינו הם למען יעמדו על אמיתת נבואת משה ובזה יסתלק הספק ממנו שאולי היו מסופקים בנבואתו וכשישמעו ויבינו בדברו עמו ידעו כי הוא נביאו נאמן ביתו, ולזה המשיך אמרו וגם בך יאמינו לעולם ובמשנה תורה אמר הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים משמע דברי ממש לא קול לבד ותלה הלמוד ליראה אותו בשמיעת דבריו כי בשמעם דבריו יתחזקו ויקנו לב לקיימם ויהיו בטוחים ונאמנים בהם כי הם האמת כי שמעום מפיו והבינום וכל זה יעדר בשמיעת קול לבד:

ועוד קיים ואמת זה באמרו השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי הנה באר, כי היה שם קול ודבור להם גם כן ואמר כאשר שמעת לבאר עוד הבינם הדברים בלא שום ספק ובלא שום שיור, וסמיכת הכתובים יורו לנו נפלאות מזה הענין והוא כי סמך לזה אמרו או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' כי מה ענין זה לזה אמנם סמכו לזה ללמד עליו ולאמתו וזה כי הנסים והנפלאות שנעשו במצרים נגד מנהגו של עולם, הנה הושגו בחוש ולזה לא נשאר בהם שום ספק כי הוא נמנע להכחיש ולכזב החוש והנה הושג הענין ונתאמת באופן האמיתי הראוי לו שהוא חוש הראות המסלק כל ספק, כמו שסיים ככל אשר עשה לכם וגו' במצרים לעיניך כלומר איני מביא לכם ראיה אלא ממה שראיתם והשגתם בחוש, כן כל הדברים אשר היו במעמד ההוא הנפלא הושגו על אמתתם ואופניהם האמיתיים הדוחים ומסלקים מעליהם כל הרהור ומחשבה, והושגו בענין הראוי להם לאמתם ולקיימם והוא השגת הדברים ושמיעתם והבנתם בלא שום ספק ושיור כלל. וענין זה להם היה בהשגת חוש הראות ממש וכל שכן שיתאמת זה ממה שכתבתי על וכל העם רואים את הקולות ראיה ממש וכמו שהתבאר שם והוא האמת:

ולהורות עוד על זה אמר פנים בפנים דבר יי' עמכם הנה באר בפירוש כי הדבור היה להם גם כן ולא הזכיר קול ולזה אמר פנים בפנים להורות כי פני הדברים ואמיתתם הם אשר השיגו, ואלו היה קול לבד המגיע להם אין זה פנים כי אם אחורים, ואמנם אמרו אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי' לא אמר זה על הדברות, כי אם על הצויים שהיו קודם מתן תורה, או תהיה הכוונה כדברי הראב"ע ז"ל אנכי עומד בין יי' וגו' אחר מעמד הר סיני והטעם הוא דבר עמכם ביום ההוא פנים בפנים ומאותו היום והלאה הייתי אני עומד בין יי' וביניכם וזה טעם משובח והוא אמרו ויהי כשמעכם את הקול וגו' ועתה למה נמות וגו' אם יספים אנחנו וגו' קרב אתה ושמע וגו' ואת תדבר אלינו וגו':

ובמדרש אמר רבי ברכיה כך אמר משה אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר כדרך שהסרסור עושה בין מוכר לקונה אלא הלוקח מדבר עמכם עד כאן ואם כדברי האומר הקול להם לבד ומשה משמיע להם הדברים עדיין ישאר בלבם ספק ויאמר כי הסרסור מטעה אותם והם דברי עצמו חלילה. ולהורות עוד על זה אמר אחר עשרת הדברות את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם. ומה שכתב ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך כבר אמר אחר כך היום הזה ראינו כי ידבר אלהים. וכן מה שאמר אם יספים אנחנו לשמוע את קול יי' אלהינו וגו' הרי אמר אחר כך מבאר זה כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר, ואמנם אמרו משה ידבר והאלהים יעננו בקול כבר פירשו עניינו, אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ז' ע"א) בזה הלשון הכא אית לאסתכלא דהא איפכא הוא דכתיב וידבר אלהים והכא כתיב משה ידבר אלא אית דאמרי בגין דכתיב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו' ועל דא משה ידבר והאלהים יעננו בקול בגין דלא ישתכח מלה באוריתא מפומיה דמשה בלחודוי עד כאן הנה בארו שאין הכוונה במה שכתוב משה ידבר על הדברות ומה שבא ספור הדברות ספור היחיד הנפרד להזהיר כי כל אחד מהם יענש על המצות כי עם כל אחד ידבר ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם, וזה דעת הרמב"ן ז"ל, ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג פ"ד ע"ב) אמרו כי לזה נאמר והדברות בלשון יחיד, לפי שבמעמד הר סיני היו כל ישראל בלב אחד ורצון אחד לאביהם שבשמים כאיש אחד עד כאן:

ומה שנשאר מהתמיה על הרב ז"ל אמרו מפי הגבורה מפי גבורת המופת שבזה נתן מקום עיון וספק בדבריו וזה, כי אין ספק כי משה ע"ה אמת לישראל שני אלו השרשים שהם מציאות האל והיותו אחד במופתים שכליים אשר למדם כי לא התחכמו במופתים ההם מעצמם שהרי הוצרך ע"ה לקיים אלו השרשים אצל גדוליהם במופתים שכליים עם היותם חכמים, וכמו שנראה מדברי הרב פרק ס"ג חלק א' מספרו וכל שכן לכלל העם שלא היו חכמים שיצטרך ללמדם המופתים ההם בהם יתקיימו אצלם שני אלו השרשים, נמצא אם כן שיד משה ע"ה היתה בם בשני אלו השרשים כמו שהיתה בם בשאר כל המצות כלם תשלום תרי"ג, הנה כי כל תרי"ג מצות צוה לנו משה ואיך אם כן כתוב תורה צוה לנו משה ותורה שית מאה וחד סר הויאן והוצרכו לתרץ אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום שנראה כי אין למשה יד בהם ולא השיגום ישראל מפיו במופת ואי איפשר לומר שישראל [הכלל] כלו התחכמו מעצמם במופתים השכליים בהם יתאמתו אצלם, וכמו שכתבתי ומי לנו גדול ממשה ע"ה ולדעת הרב ז"ל הוצרך לקבל המופתים והראיות ההם מפי אדון העולם יתברך בהם יקיים מציאתו אצל חכמיהם, וכמו שכתב בפרק ההוא שעם שעלה למדרגת הנבואה לא ידעם כנראה מדבריו שם, ולזה אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ולפי זה יש לרב ז"ל, להודות בהכרח כי שנים אלה משה צוה לנו כשאר כל המצות והרי תרי"ג שמענו מפיו ואיך יקיים הרב מה שכתוב תורה צוה לנו ותורה שית מאה וחד סר הויאן, וכבר אמר הרב, כי אפילו בשני אלו השרשים לא השיגו ישראל כי אם קול לא הבדל אותיות:

סוף דבר כי עקם הרב עלינו הפשוטות בהוציאו הכתובים מפשטן ומאמרי רז"ל ממשמען וכדרכו בספר ההוא אשר היה לנו בגלות החל הזה לאבן נגף ולצור מכשול והפלוסופים תלמידיו הבאים אחריו קיימוהו וקבלוהו עליהם והם הוסיפו סרה ורפיון ידים מן התורה, כי היה הספר ההוא אשר שם משה בר מימון לפני הפלוסופים תלמידיו לטורח ולמשא כבד עד שהוצרכו המאמינים להוציא זמנם ולכלות ימיהם להשתדל להרים מכשוליו מדרך תופשי ספר התורה אשר שם משה בן עמרם לפני בני ישראל, והרמב"ן ז"ל דחקו המאמר ההוא אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום עד שכתב בזה הלשון, ואני אפרש לך קבלת רז"ל בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי אלהים כפשוטו של כתוב, אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותו משה ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו, כמו שהזכרתי, ומכאן ואילך בשאר הדברות ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה, וכך הם מפרשים משה ידבר וגו' ועל כן היו בהם דברי השם עם משה שיאמר להם כן עד כאן, ולא ידעתי למה יוריד הרב בקדש לדחק המאמר האם הנותן ליעף כח להבין שני הדברות הראשונות קצור קצרה ידו להרבות עצמה לאין אונים להבין שמונה דברים אחרונים, ואם נתיחדו אלו להיותם עקר התורה גם דבור זכור המעיד על חדוש העולם הנה הוא עמוד שכל התורה והאמונה בשם תלויה בו למה לא יבינוהו כשנים ראשונים, ואם יאמר הרב כי הנסים והנפלאות בשנוי מנהגו של עולם שראו בעיניהם במצרים עדותו על חדוש העולם ולא יצטרכו בו אל הנבואה, אף אנו נאמר כי הדבור הראשון לדעת הרב הוא מצות עשה להאמין כי יש יי' וכמו שכתב שם אנכי יי' יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו ביי' כי יש יי' הנה זה העקר וגם השני שהוא האחדות יושגו בעיון השכלי, לא יצטרכו בהם אל הנבואה ועם זה אמר הרב שהשיגום בנבואה להיותם עקר התורה והמצות, אף אנו נאמר מכל שכן דבור זכור המעיד על חדוש העולם שלא יושג בעיון שכלי, והוא העמוד שכל התורה תלויה בו שהיה ראוי שישיגוהו בנבואה ואיך יאמין הרב שכל הדברות שמעו ישראל מפי השם אחר שבשמונה אחרונים לא הבינו הדבור, וכי בשביל ששמעו הברת קול לבד יאמר כל הדברות שמעו מפי השם ואין זה פשוטו של כתוב כי אם שהבינו כל עשרת הדברות וכמו שהתבאר, והקול ההוא ששמעו בשאר הדברות בלא הבדל למה, הלא מותר הוא ודבר בלתי צריך, ולא עוד אלא שיש בו הרהור ומחשבה לומר מי אמר לנו שכך היה וחלילה לנותן הדברות ברוך הוא שיתן מקום לישראל בו יטעו ויספקו באלה הדברות שהם השרשים והעיקרים לכל התורה כולה. והכתובים הבאים בענין הזה כלם סותרים דעת הרב ז"ל וכענין שכתבתי למעלה ואין טענה מהשנוי הבא באלה הדברות שבשני דברות ראשונות מדבר בעדו ובאחרונות כמדבר אמצעי, כי זה דרך התורה בהרבה מספוריה וכמו שאכתוב עוד בסייעתא דשמיא:

ובעל העקידה ז"ל קיים כי כל הדברות הבינו ישראל מפיו יתברך בלא אמצעי כפשטן של כתובים, זולת בהבדל מעט בלשון להורות מעלת שנים הראשונים להיותם עקר לכל השאר ולזה בא הלשון בהם מדבר בעדו ובשאר בא הלשון בהם כאלו אמצעי ידבר עם שכולן שמעו והבינו מפיו יתברך בלא שום אמצעי, ואמר שלזה כוונו באמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום כלומר מפי גבורת ההשגה ומעלתה על כל שאר הדברות, שאף על פי ששמעום מפי הדבור הנה לא שמעום מפי גבורת המדבר דברי עצמו, זה כלל דעתו ועם שהוא היותר נכון שבכל הדעות הנה הכתובים המעידים כי הדברות כלם הבינו מפי הקב"ה לא יורו כלל על הבדליו אשר שם ביניהם, וגם לשון המאמר ועניינו לא יסבלום כלל כי הכתוב שאמר פנים בפנים דבר יי' עמכם יעיד כי כל הדברות היו במדרגה ובהשגה אחת שוה בלא שום הבדל, וגם מה שכתוב את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם וגו' יגיד כי שנוי הלשון לא נפל להבדיל בין הדברות, וכן מה שכתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ובמכילתא את כל בדבור אחד מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים וגו' אם כן מה תלמוד לומר אנכי יי' אלהיך לא יהיה לך מלמד, שאמר הב"ה בדבור אחד עשרת הדברות וחזר ופירשן דבור דבור בפני עצמו עד כאן:

הנה כי באמרם שאמרם כלם בדבור אחד, יורו שאין ביניהם שום הבדל והכלל הוא הפרט והפרט הוא הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואין בפרט אלא מה שבכלל כלם בהשואה אחת ובהשגה שוה אין ביניהם שום הבדל, ולזה השוו כלם בדבור אחד ויורה לנו זה נפלאות בייחוד כי עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות סוד ע"ס סוד האצילות שהוא בדבור אחד ובייחוד אחד, ובאמרו על פה אחד סוד המאצילן בבת אחת בהשואה אחת ואחר כך פרטן והעמידן על סדר תכונת בנין להיות כל אחת נכרת לעצמה עם שכולן קשורות ומיוחדות זו בזו מקבילות אשה אל אחותה ולהורות על זה נאמרו עשרת הדברות בדבור אחד וחזר ופרטן כי אלה נוכח אלה ואלה היו להורות על אלה ולגלות על אלה:

ובמדרשו של רבי נחונא בן הקנה ע"ה שלא יאמרו העולם הואיל והם עשרה מאמרות לעשרה מלכים שמא לא יוכלו לדבר על פה אחד כתב אנכי וכלל כל העשרה עד כאן, הנה כי עשרה מאמרות לעשרה מלכים ומה עשרה מלכים בייחוד אחד ובהשואה אחת בלא שום הבדל ויצאו כאחת ממקור אחד ופה אחד, כן העשרה מאמרות נאמרו בדוגמא זו ממש להורות ולגלות על עשרה מלכים שהם להם. ומאמר אנכי ולא יהיה לך לא יורה על הבדל כלל כפי מה שהבדיל הוא, אבל יורה שלא הגיעו לישראל מכל הדברות זולת אלו והשאר השוו לכל שאר המצות ששמעום מפי משה, זהו פשוטו של מאמר כפי משמעות עניינו וגזרת הגימטריא באמרו תורה צוה לנו תורה שית מאה וחד סר הויאן, לא באה כי אם להבדיל בהחלט ולגלות על מה ששמעו מפי משה שהיה כמנין תורה ואם היו הדברות כלם מפי הקב"ה לדעת בעל זה המאמר בשביל ההבדל שבא בלשון, לא היה משתפם עם שאר מצות למנין תורה ולומר תורה צוה לנו משה, כי איך על מה שלא שמעו יאמר שמעו לקיים הגימטריא וגם אמת ברור כי הכתובים המעידים כי כל הדברות שמעו ישראל והבינום מפי הב"ה לא יעשה אותם בעל המאמר ההוא פלסתר. ואחר הציעי כל אלו הדעות ותשובתם בצדם אברר הסלת מן הפסולת בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא:

חלק ד פרק לד

האמונה אשר תכון לעד והיא, כי כל עשרת הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה ע"ה כי הרצון היה לקיום האמונה שיהיו כל ישראל נביאים בכל התורה בכלל ולא יצטרכו בה לשום אמצעי, וזה כי עשרת הדברות כסוגים לכל תרי"ג מצות והם כללים היוצאים מהם והם שרשים ועיקרים לכל תרי"ג מצות והם ענפים המתפשטים מהם ולהורות על זה באו בהם תרי"ג אותיות עד אשר לרעך ולא עד בכלל ובהם כל כ"ב אותיות זולת אות טי"ת:

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה אלא משום דאית בידים עשר אצבעות רמז לע"ס שבהם נחתמו שמים וארץ ואותם העשרה כנגד עשר דברות ובכלל אותן העשרה נכללין כל תרי"ג מצות ומנה אותן האותיות של עשרת הדברות ותשכח דאינון תרי"ג אותיות ובהם כל כ"ב אותיות בר מטי"ת דלית בהון ומ"ט, ללמדך דטי"ת היא בטן ואינה בכלל הספי' עד כאן. ואחר שהיו נביאים בעשרת הדברות והשיגום כלם והבינום מפי הגבורה בהשואה אחת, הנה היו נביאים בכל הכללים שהם תרי"ג מצות הנכללים [בהם] אחר כך לא הגיע להם מפי משה ע"ה כי אם הפרטים ופירוש המצות כמו שנצטוה מפי הגבורה כי הכללים כבר השיגום, והרי הם נביאים בכל התורה בכלל כמו שכתבנו וענין זה כבר רמזוהו רז"ל במדרש חזית אמרו שם ישקני מנשיקות פיהו, אמר רבי יוחנן מלאך היה מוציא הדבור מלפני הקב"ה על כל דבור ודבור ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבל את עליך את הדבור הזה, כך וכך דינין יש בו וכך וכך עונשין יש בו כך וכך גזרות יש בו וכך מצות וכך קלים וחמורים יש בו כך וכך מתן שכר יש בו, והיה אומר לו ישראל הן וחוזר ואומר לו מקבל את אלהותו של הקב"ה והוא אומר לו הן והן, מיד היה נושקו על פיו הה"ד אתה הראת לדעת על ידי שליח. ורבנין אמרין הדבור עצמו היה מחזיר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כך וכך מצות יש בי כך וכך דינין יש בי כך וכך עונשין יש בי כך וכך גזרות וכך קלים וחמורים יש בי כך וכך מתן שכר יש בי והוא אומר הן והן, מיד הדבור נושקו על פיו הה"ד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך דברים שראו עיניך איך היה הדבור מדבר עמך עד כאן:

הנה כי הרבים שהלכה כמותם סוברים כי כל דבור ודבור הגיע לישראל בלא אמצעי והוא אמרם הדבור עצמו היה מחזיר וכו' וכולי עלמא מודו כי הדבור היה מגיע להם כלול מן המצות והגזרות וקלין וחמורין, לומר שהדברות עקרים ושרשים והמצות מסתעפים מהם עם ענשם ומתן שכרם ובכל היו ישראל נביאים, ולפי שדעת ר' יוחנן שהיה הדבור מגיע להם על ידי שליח ואולי יספקו בזה, הוצרך לומר כי על כל דבור ודבור היה אומר להם מקבל את אלהותו של הקב"ה להודיע כי הדבור עם שהיה מגיע להם על ידי שליח אלהותו של הקב"ה משותף בו, כי מהאלהות הגיע אל השליח ולא מלבו חס ושלום ורבנין לא הוצרכו להזכיר כן לפי שהגיעו להם הדברות שלא על יד אמצעי:

ואיפשר לומר עוד, כי רבי יוחנן מודה שלא הגיעו הדברות לישראל על יד אמצעי כפשטן של כתובים והמלאך שהזכיר אינו מן הנפרדים אבל הוא המלאך הגואל והוא שכתוב בו ויסע מלאך האלהים מלאך שהוא האלהים והוא המשמיע הדברות לישראל שנאמר וידבר אלהים, ואמרו במכילתא אין אלהים אלא דיין והוא שליח העליונים לו ומה שאמר מקבל את אלהותו של הקב"ה להורות על הייחוד, כי השם הגדול בקרבו ולא יקצצו בו לעשותו רשות לעצמו כי לזה באה האזהרה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה והוא דעת רבנין, והוסיפו עוד לומר כי הדבור עצמו היה נראה להם ומשיגים אותו בחוש כטעם וכל העם רואים את הקלת. וכמו שכבר התבאר, ובכלל למדנו כי בכלל העשרת דברות כל המצות וכל ישראל היו נביאים בהם, ובוידבר רבה מלאה קטרת שבין כל דבור ודבור שהיו כתובים בלוחות פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים ואתיא כההיא דאמר חנניה בן אחי ר' יהושע, ידיו גלילי זהב אלו שני לוחות הברית שכתוב בהם כתובים באצבע אלהים גלילי זהב מה הגלים הללו בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דבור ודבור פרשיותיה של תורה היו כתובים ודקדוקיה עד כאן. והכי איתא במסכת שקלים ירושלמי פרק ו' ואין ספק אלא שכמו שהיו כתובים כך השיגום כל ישראל אשר יתבאר מכל זה כי אלו הדברות כוללים כל המצות, והכוונה היתה שיהיו כל ישראל נביאים בהם וישיגיעו להם בזולת אמצעי הרי הם נביאים בכל התורה והמצות בכלל כמו שהתבאר, וזה תועלת עצום לנצחיות התורה והמצות שזה גורם גדול שיהיו ישראל קיימים באמונתם לעולם ולא יתפתו אחר שום מתפאר בנבואה שיבא לבטל שום מצוה, שהרי הם נביאים בה ואין נביא רשאי לבטל ולעבור על מה שהשיג בנבואה עד שישמע זה מפי המצוה עצמו לבטלה כמו ששמע כן מתחלה מפיו לקבלה. ומזה עוד תועלת עצום להאמין בנבואת משה ע"ה ובשליחותו לעולם וכמו שבא הכתוב לקיים כל זה באמרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, וכענין שהתבאר כבר והוא ע"ה באר להם אחר כך פרטי המצות ופירושן כמו שלמד גם הוא מפי השמועה והוא שאמר אנכי עומד בין יי' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי' וכתיב ואותי צוה יי' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים והכוונה על פרטי המצות ופירושן:

וממה שכתבתי יתבאר טעם נכון כי נבחרו אלה העשרה לפי שהם כוללים כל התורה וכל המצות להיותם עקרים ושרשים להם ולזה היו עשרת הדברות יוצאים ומסתעפים מסוד ע"ס שבהם נחתמו שמים וארץ וכל הדברים בעליונים ובתחתונים מהם יוצאים ומהם נמשכים והם השרשים והעקרים לכל ולפיכך העשרת דברים היו בדוגמתם שרשים ועקרים לכל המצות ומהם יוצאות ומסתעפות, והנה המאור העליון מקור ההויה הוא העקר והשרש לכל ההויות, כי בו היו גנוזים וממנו נאצלו ובו תר"ך מאורות כמנין כת"ר וכנגדן תר"ך אותיות בעשרת הדברות אשר משם נאצלת התורה העליונה הכוללת תרי"ג מצות וכנגדן מסתעפות ויוצאות מעשרת הדברות, והשבעה הנשארים כנגד שבעה ימי בראשית ולזה באו הדברות חתומים בשם אהי"ה שהרי תחלתן אל"ף וסופן ך' א"ך טוב לישראל:

וכן דבור אנכי כולל כל שאר הדברות והוא עקרם ושרשם שהוא סוד קבלת מלכות שמים והוא כלל כל העקרים שמהם נתחייבו כל חלקי התורה והמצות שהם בכלל עשרת הדברות, כי אנכי יורה על מציאותו ומהמציאות נתחייבו החוקים שהם גזירת מלך והוא החלק הגדול בתורה יהו"ה מורה על היותו מהוה ההויות כלם והוא אשר חדשם והמציאם והוא לבדו הקדמון האמיתי ומזה העקר נתחייבו הדעות והאמונות האמיתיות הנקראות בתורה עדות. אלהיך המורה על ההנהגה וההשגחה ומזה העקר נתחייב החלק בתורה הנקרא מצות אשר הוצאתיך מארץ מצרים הוא פנת היכולת הבלתי בעל תכלית וממנו נתחייב החלק הנקרא משפטים, הנה כי הדבור הנכבד הזה שרש ועקר לכל הדברות כלם אשר הם כלל כל התורה, ועם שכל אלה העקרים מהם היו בידם קבלה מן האבות ומהם מה שהשיגו בחוש ממה שראו במצרים, הנה עם כל זה רצה הקב"ה שיגיעו להם כלם ושישיגום בנבואה כענין שיתאמתו להם אמות חזק הואיל והם העמודים הגדולים שכל האמונה תלויה ועומדת עליהם:

והדבור השני שהוא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שהוא המורה על הייחוד ובאמרו על פני הורה על כל אלה העקרים ממציאות וקדמות והשגחה ויכולת שהוא אחד בהם והם פניו כלומר פנימיים בו ואינם חוץ ממנו, הזהירם שלא יבקשו אלה הדברים מזולתו כי לא ימצאום בשום כח ולא בשום נברא כלל כי כל אלה הם אחרים בו ואינם חוץ ממנו ובכל כח זולתו הם אחרים להם כי הם תלויים בו ואין להם מציאות וקיום כי אם ממנו:

ואלה השני שרשים הגיעו להם לישראל בשלמותם מפי הגבורה להיותם עקרי האמונה ולא הוצרכו בהם למשה שיפרש להם בהם שום דבר, כי עם שהגיעו להם כל הדברות מפי הגבורה הנה הוצרכו אחר כך אל הפירוש מפי משה וכענין שהתבאר למעלה וזה בשמונה דברות, אבל באלה השנים הראשונים, הגיעו להם בשלמותם כמו שהגיעו למשה ולזה החליטו בהם הגזרה באמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא בא זה הלשון למעט ולומר שלא שמעו אלא אלו, כי יסתור בזה כל הכתובים המעידים כי כל הדברות שמעו מפי הגבורה, אבל הכוונה כי מנין תורה שהם תרי"א מצות הנכללות בשמונה דברות, נאמרו למשה בסיני ביאורם ופירושם והם אשר צוה לנו משה, כי כלל המצות נכללו בדברות וכלם השיגום ישראל בכלל כמו שכתבתי אמנם פרטיהם ופירושם הוא אשר שמעו מפי משה, וזה בכל הדברות זולת שנים הראשונים שלא הוצרכו בהם אל שום פירוש מפי משה וכענין שהתבאר:

ואף בכל שאר הדברות קבלו רז"ל שהשיגו פרשיותיה ודקדוקיה של תורה וכמו שכתבתי למעלה וכן יראה מכוונת פרשיותיה כלומר הפירושים בכל דבור ודבור וכן הדקדוקים שהיו עתידים לדקדק בהם הנביאים והסופרים. ולא זה בלבד כי גם סתריהם וסודותיהם וטעמיהם השיגו וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פ"ג ע"ב) וכן כל מלה ומלה הות מליא בכל אינון טעמין וכל אינון מלין גזרין ואגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופה דא עד כאן. וכבר כתבתי זה:

ועוד שם א"ר אלעזר וכל העם רואים, כמה דאמרן דחמו מנהירו דאינון קלין מה דלא חמו דרין אחרנין, את הקולות כמה דכתיב ואראה את יי' וגומר ואראה יי' לא כתיב אלא את יי' אוף הכא רואים את הקולות רואים הקולות לא כתיב אלא את הקולות כגוונא דא את השמים ואת הארץ אתין דבריתא לאסתכלא בחכמתא אתיהיבו. כבד את יי'. כבד את אביך וכלא לאסתכלא במלה אחרא אוף הכא את הקולות מה דנפיק מניהו דביה חמאן ומסתכלאן בחכמתא סגיאה וכל רישי עמין ודרין בתראין דייתון לעלמא עד כאן. הרי דרשו את יתירה כי בא לרבות השגה שהשיגו בשלימות כי כן ראוי להם אחר שעלו למעלת הנבואה לעלוי קבלת התורה שתהיה השגתן שלימה, והוא שהשיגו התורה בשלמותה תלמודה וחכמתה סודותיה וטעמיה כי מן הקול ההוא שהשיגו יוצא ומתרבה כל זה כי היה כלול מהכל, ולהעיר על אופן שלמות זאת ההשגה אמרו במדרש חזית בשעה ששמעו ישראל אנכי יי' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו שכחים, באו אצל משה ואמרו משה רבינו העשה את פרוזביון שליט בינותינו שנאמר דבר אתה עמנו ונשמעה:

ועתה למה נמות. ומה הנייה יש באבדה שלנו חזרו להיות למדים ושכחים, אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר בידו חזרו ובאו להם אל משה אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה לוואי ישקני מנשיקות פיהו לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה אמר להם אין זו עכשו לעתיד לבא הוא שנאמר נתתי תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה עד כאן. והכוונה כי אחר שעלו למעלה ההיא לשמוע הדבור מפי הגבורה והיתה הכוונה בזה להשלימם בשלמות יותר נפלא ממה שהיה בכחם להשיג, כי ודאי לא נשלמו בכל התנאים הצריכים אל הנבואה גדוליהם עם קטניהם אלא שבא הרצון להפליא עמהם האופן ההוא מהפליאה ולהעלותם משפל המצב אשר היו בו אל המעלה הנפלאה ההיא מהנבואה, הנה להיות שאין בנותן זה השלמות שום כילות וצרות עין לא השיב אחור פליאת חסדו וטובו מהשלימם השלמות המכוון אשר לזה דבר עמהם משמים, והוא שיהיו לפניו תמיד בשרותם כמשרתים העליונים העומדים לפניו שכל שלמותם בפועל אין בהם היסח דעת ולא שכחה מהביט אל האלהים גבורי כח עושי רצונו, ולפי שהכונה בנתינת התורה היתה להחזיר עטרת השלמות ליושנה אשר היתה קודם החטא הקדום אשר היה סבה להחטיא הכוונה, הנה זה אי איפשר אם לא שיהיה שלמותם בפועל בלא היסח הדעת לעמוד לשרת תמיד ולזה היה מחסדו לתקוע תלמוד תורה בלבם שילמדו מפיו ולא ישכחוהו ויהיו תמיד פונים למעלה, ולזה כששמעו דבור אנכי השיגו השלמות ההוא אשר כתבנו למעלה מהתורה והחכמה סתריה וטעמיה באופן היותר נפלא שאיפשר, כי בזה ימלא ויושלם הרצון העליון בהם, וכשהסיעו עצמם מזה השלמות והסיחו דעתם ואמרו דבר אתה עמנו נפלו ממקום קדושתם ומעלוי המדרגה אשר היו בה חזרו להיות למדים ושכחים כי אינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד, וכשהרגישו בחסרונם והאבדה אשר אבדו חזרו לשאלתם אשר שאלו מתחלה רצוננו לשמוע מפיו והושבו כי זה אי איפשר עד זמן השלמות:

עוד יש להוכיח כי כל הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה וזה כי כבר התבאר למעלה בפרק ל"א כי הקול ההוא המשמיע הדברות לא היה קול נברא כי אם קול מיוחד נאצל, והתבאר עוד כי בעולם הייחוד אין קול בלא דבור כי הקול והדבור שם דבר אחד ואי איפשר לקול בלא דבור לפי שהם בייחוד אחד כי הקול הוא השם הגדול והסימן קול גדול ולא יסף והדבור הוא האש כי באש יי' ומבין הקול והאש נתנה תורה, והמפריש קול מדבור מקצץ נטיעות השם ויאלם, ולזה וידבר אלהים והוא הקול האחרון שהשיגו ישראל והוא הדבור וזה סוד קול דברים אתם שומעים וכתיב קול אלהים חיים מדבר הקול והדבור יחד אין זה בלא זה והאומרים שהיה המגיע לישראל בשאר הדברות קול בלבד בלא הבדל אותיות היה זה להמשכם אחר הרב המורה ז"ל אשר המציא קול נברא אל הדברות עם שכבר התבאר כי קול בלא דבור אין לו שחר, ולזה היה איפשר לדעתם שיהיה הקול בלא דבור אחר שקיימו שהוא נברא ואמנם כפי האמת המקובל אשר בארנו הנה אי אפשר לקול ההוא בלא דבור ואחר שהיה קול בשאר הדברות הנה גם הדבור בו יחד ובכל הדברות היה קול ודבור, ואחר שקוים וקובל זה יתבאר בלא שום ספק כי כל הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה:

ומה שהוקשה אל הרב הגדול הרמב"ן ז"ל מהשנוי אשר בא בלשון כי בשני דברות ראשונים השם ידבר אנכי אשר הוצאתיך על פני וכו' ובשאר הדברות יי' אלהיך וגו' כאלו משה ידבר עד שמפני זה חלק בין הדברות, לומר כי שנים ראשונים הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה ובשאר הדברות ישמעו הקול ולא יבינו אותו ומשה הוא המתרגם להם כל דבור עד שיבינו אותו, אין זה ממה שיקשה לי כלל כי דרך התורה כן במקומות הרבה ומהם המכסה אני מאברהם אשר אני עשה וגומר ואברהם היו יהיה וגו' כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך יי' וגו' למען הביא יי' וגומר וכתיב כי אהיה עמך וגומר תעבדון את האלהים וגו' וכן עד אנה מאנתם לשמור מצותי וגו' ראו כי יי' נתן לכם השבת ועוד בפרשה עצמה הרבה מזה, ויאמר יי' אל משה לך אל העם וקדשתם וגו' והיו נכונים וגו' כי ביום השלישי ירד יי' וכתיב ויאמר יי' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל יי' לראות וכתיב וגם הכהנים הנגשים אל יי' ומזה עוד שם. ולכל זה יש ענין נפלא בנשמת התורה אין בזה שנוי ותמורה:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס' ע"ב) ויאמר אם שמע תשמע לקול יי' אלהיך וגו' ויאמר דא מלכא קדישא ומאי אמר אם שמע תשמע לקול יי' אלהיך דא כנס"ת ישראל והישר בעיניו תעשה דא צדי"ק והאזנת למצותיו דא נצ"ח ושמרת כל חוקיו דא הו"ד כיון דעאלו באלין הא מאטו למלכא קדישא לבתר מה כתיב כל המחלה וגו' כי אני יי' רפאך דא מלכא קדישא עד כאן. ואני תמיה למה יקשה שנוי הלשון הבא בדברות על הרב ז"ל, אחר שכתב האמת בפסוק ואל משה אמר עלה אל יי' ובפסוק ונגש משה לבדו אל יי. וכן בכאן באלה הדברות לא נמנע לדבר באופן ההוא עצמו והכל הוראה על הייחוד הגמור כי זה הוא התכלית המכוון במעמד ההוא, ולהעמידנו עליו חרד אלינו את כל החרדה ההיא הנוראה והחיינו וקיימנו והגיענו אל המעלה הנפלאה היא מעלת הנבואה:

וסוד הענין כי השני דברות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום מפי הגבורה ודאי כי פי הגבורה הוא המדבר בסוד וידבר אלהים ואין אלהים אלא דיין והוא הקול אשר השיגו ישראל שבו כל הקולות והשם המיוחד בקרבו הוא ושמו אחד. ולהורות על זה הייחוד ולהשרישנו בו כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו, באו שני הדברות בלשון מדבר בעצמו ואחר שהשלים אלו שהם העקר באלהות בקבלת מלכותו וייחודו וסקל הדרך מאבני המכשול והטעות, התחיל בדבור השלישי לא תשא את שם יי' אלהיך וידוע מדרך האמת כי השבועה לשם הגדול נוגעת ופי הגבורה פי יי' מזהיר על השם הגדול שלא ישאוהו לשוא וגם כן לפי שה"א אחרונה מכלל השם כי אין ייחודו שלם אלא בה והיא אלהי ישראל ולהורות על זה אמר את שם יי' אלהיך והכל בכלל, ואחר זה לא נמנע מלומר כי לא ינקה יי' את אשר ישא את שמו לשוא כי אין שם בית מיחוש, ובדבור זכור אמר שבת ליי' אלהיך והשבת כולל כבוד יום וכבוד לילה זכור ליום ושמור ללילה ולהורות זה היה צריך לומר כן ועוד שהיה לו לומר בסוף וינח ביום השביעי והשם הגדול נח בשביעי ושבת בו כטעם וישבות ביום השביעי, וכתיב כי בו שבת וכענין שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. ובדבור כבד את אביך ואת אמך. וכבר אמרו רז"ל אין אביך אלא הקב"ה ואין אמך אלא כנסת ישראל ולזה אמר בסוף אשר יי' אלהיך נתן לך והכל בסוד הייחוד בהיכל הקדש פנימה, וגם אם בנגלה יראה כאלו אמצעי ידבר כבר התבאר כי כן דרך התורה במקומות הרבה והנה בנסתר שהוא האמת המכוון והוא נשמת התורה הוא עצמו ידבר וכענין שבארתי. ומבקשי יי' יבינו כל. עד כאן הגיע מה שרציתי לבאר בסתרי היום הגדול והנורא יום מתן תורה. ונשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק לה

זה יסוד התורה כלה יציאת מצרים וזה היה עיקר ושרש אל קבלת מלכות שמים וחול ענין האלהי עלינו כמו שבא זה כפול ומכופל בהרבה מהמצות כי נצטוינו בהם לזכרון הנס ההוא, והוא יתברך תלה קבלת אלהותו עלינו בו אמר כי אני יי' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים וכתיב אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, ועל יסוד זה בנה כל בניינו ובו התחיל לקיים אלהותו עלינו דכתיב אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו' ובו תלה קבלת גזירותיו, ובמכילתא אמרו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שנאמר אנכי יי' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי היאך אתם מקיימים, כך אמר המקום לישראל אנכי יי' אלהיך לא יהיה לך אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי עד כאן, הרי קבלת הגזירות תלויה בקבלת המלכות והכל תלוי ביציאת מצרים. וזה כי שם התאמת להם ממה שראו משנוי מנהגו של עולם ומשדוד מערכות עליונים ותחתונים כי הוא שד"י כי די במציאותו ואלהותו והוא היכול בלתי בעל תכלית ולזה חל עליהם הענין האלהי במצרים כי הארץ ההיא נבחרה לפרסם בה אלהותו ויכלתו ואמר הנביא ע"ה בשמו יתברך ואנכי יי' אלהיך מארץ מצרים:

ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג פ"ד ע"ב) וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את כל אלהי הנכר וגו' ונקומה ונעלה בית אל וגו' ואת אמרת מארץ מצרים, אלא מיומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודע יקרא דקב"ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמא, ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה להו לבני נשא ולאו סטו מארח' לימינא ולשמאלא, ואע"ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב"ה אלא הוו אזלין בתר נמוסא דאבהתהון ולבתר חמו כמה אתין וכמה גבוראן ונטל לון קב"ה לפולחניה, ובגין דכלהון חמו בעיניהון כל אינון אתין וגבוראן אמר ואנכי יי' אלהיך מארץ מצרים דתמן הוה באתגליא יקרא דילי אפין באפין, ולא תימרון אלהא אחרן דהוה ממלל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים אנא הוא דקטלנא בשנאיכון בארעא דמצרים, אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים ובגיני כך ואלהים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא עד כאן:

הנה האבות ע"ה היו ראש האמונה ויסודה ואמנם יעקב אבינו ע"ה מבחר האבות מטתו שלימה והוא תקן האמונה יותר מאבותיו כי בער עבודה זרה והעביר רוח הטומאה בתחלה, וזה עיקר גדול לתקון האמונה ואח"כ חל הענין האלהי וקבלת מלכות שמים במקומו הראוי, ועדיין לא היה השלמות כי לא נגלה הקב"ה לפרסם מלכותו ולהודיעו לכל באי עולם על ידי מסות גדולות ואותות ומופתים בשנוי מנהגו של עולם כי אם במצרים, ויעקב הוא הראשון אשר התחיל לפרסם זה אבל ביחידים, כי לא הגיע זמן השלמות עדיין אבל עשה סימנים למה שעתיד הקב"ה להשלים כי על הדרך ההוא נשלם ונודע מלכותו, בתחלה בער האמונות הנכריות והדעות הזרות על ידי נוראותיו אשר עשה במצרים והעביר השקר ורוח הטומאה ואחר חל הענין האלהי, והודיע לכל באי עולם כי הוא אלהים אמת ומלכותו בכל משלה וזה ראשית קביעות האמונה והאמת על ישראל במצרים אשר שם נתפרסם כל זה על השלמות, ולזה היה התחלת קבלת המלכות והאלהות עליהם שם אז לא קודם, ולזה חייב ואמר ואנכי יי' אלהיך מארץ מצרים ושלל ואמר ואלהים זולתי לא תדע כי מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו ומי אשר לו היד החזקה והיכולת העצום להודיע שמו ולפרסם מלכותו בשדדו עליונים ותחתונים זולתו אין אלהים, ואחר שהודעה כזו אין שום כח ואל יכול עליה גם אתה אלהים זולתי לא תדע כי אין ראוי לך לדעת ולהכיר כי אם למי שלו היד העליונה להודיע שמו ואלהותו נגד כל אלהים כי בכל אלהי מצרים עשה שפטים ומי בהם יכול להודיע כחו ולהנצל מידו, ומזה תדע כי מושיע אין בלתי כי מצרים בחכמתם ובכשופיהם בכח עליונים ועליוניהם אסרו את ישראל לבל יצאו מתחת רשותם ומשעבודם לעולם, כי כחם כן חייב ולזה היה נמנע לצאת מעבודתם לדורות עולם בכח ובחק שום נברא עליון ותחתון לולא שנגלה המלך הגבור ושדד הכל ואבד ושבר דלתות נחשת ובריחי ברזל והפך משרשם ההרים החזקים והגדולים, מבכור פרעה עד בכור השבי והם הכחות עליונים ותחתונים כידוע לחכמי לב אשר מחמתם נאסרו ישראל במאסר שעבודם והושיעם תשועת עולמים, והודיע בכחו זה כי מושיע אין בלתו ואחר שסדר המערכות כלם בעליונים חתונים, היה מחייב שעבודם שם באין הפסק לעולם ונהפוך הוא כי הוציאם ממנו לחירות עולם, ראוי אם כן כנגד זה כי זכרון נפלאותיו ונוראותיו לא יעבור מתוך היהודים ולא יסוף מזרעם כל ימי עולם, וזה טעם למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך כי עם כל הדורות ידבר ולקיום כל זה נתחייבנו בקבלת מלכותו וגזירותיו שישאר טעמו בפינו ורישומו נכר בכל איברינו הגיית התורה וקיום מצותיה תמיד יומם ולילה לא נחשה, וזה טעם והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת יי' בפיך כי ביד חזקה הוצאך יי' ממצרים:

הנה כי תורה ומצותיה נתנו בפינו ובגופנו לזכור כי ביד חזקה הוצאנו יי' ולא אחר ממצרים. נמצא יציאת מצרים סוד ויסוד כל המצות. ובידינו כיד אלהינו הטובה עלינו לבקש בינה ולמצוא טוב טעם ודעת במצות כלל ופרט בענין יורו על יציאת מצרים דבור דבר על אופניו. ועם שמה שכתבנו עקר גדול ואמת וטעם משובח מספיק:

הנה עוד זאת ישוטטו הלבבות ורעיוניהם לבקש את דבר יי' כי ישתוממו על זה לאמר הלא קויים וקובל ואין לנטות ימין ושמאל כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ולא אחרת, ומצותיה אשר צונו ולא זולתם הכל דבר מכוון לעצמו והוא צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד לתקון הכבוד ועל הדרך שבארתי בספר תולעת יעקב ובזה הספר בסייעתא דשמיא ואיך אם כן יבאו זכר ליציאת מצרים ואם לא גלו אם ובניה שם האם נאמר כי אין מקום וצורך אל זאת התורה ואל מצותיה חלילה וחולין הוא לנו להאמין זה, כי כבר קבלו אבירי הרועים כי התורה קדמה לעולם לגלות ולהודיע כי אינה תלויה בזמן ולא במקום ולא בשום דבר אחר זולתה כי היא מכוונת לעצמה, ולזה אמרו כי היא שם יי' ממש ולכן על כל זה חל על המאמינים חובת ההשתדלות לבקש אמת מפי יודעיה ומקבליה כי מאתם תורה תצא ועמם חכמה תמצא כי הם אשר עלו עיר גבורים והורידו עוז בבטחה ובשלום:

ואומר כי יסוד היסודות ועמוד החכמות לדעת ולהבין כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו ולעמוד על עיקר זה צריך לדעת כי קודם הגלות הכבוד העליון סוד יי' אלהים, היו כל הדברים גנוזים ומיוחדים במחשבה הסתומה וכל הנתיבות ואותיות ומאמרות עם נשמות וכחות אור וחשך וטוב ורע וכל ההפכים שם היו מעורבים כדמיון הכסף והסיגים המעורבים יחד והכל במקור אחד אשר ממנו כל ההפוכים, כי כן הטוב והרע עם היותם דברים הפכיים מעורבים ברצון הנפש ובהתברר הרצון, יראה שהטוב הוא עקר הרצון ואין הרע כי אם לשלמות הטוב ולחזקו ולקיימו נמצא כי הכל ממקור אחד נחצב, ולפי שאין היכר בכבוד בהיות הדברים על תכונה זו, בא הרצון הנעלם הפשוט לבנות היכל לכבודו ונאצלה אם הבנים עם כל אלה הדברים בה נכללים והיא סוד מצרים העליונה כי בה היו כל ההפוכים מצרנים ומעורבים אלו באלו, ומשם הוקבעו כל אחד במקום הראוי לו האור והטוב במקומו והחשך והרע במקומו והנשמות הקדושות והטהורות נבדלו מן הנשמות הטמאות ונתפשטה המחשבה והובררה ונודע כי הטוב עקרה והנתיבות והאותיות נבדלו ונודעו בעצמם והאמת אשר היה נעלם ונסתר ומעורב בשקר, נבדל ונגלה ונראה וזה מבעל האמת יתברך גבורה רבה ויד חזקה ובזה נתנה גאולה וחירות לכל הדברים, ונודע באמת כי יי' הוא האלהים אין עוד מלבדו:

והנה היתה יציאת מצרים העליונה מוכרחת ומחוייבת לדעת ולהכיר זה ולפרסמו, והנה הנשמות ועודן במחשבה משם קבלו התורה וסוד זה כי באו כלולות ומצויירות מכ"ב אותיות התורה. ולולא יציאת מצרים העליונה והתפשטות המחשבה, לא היה שום דבר ולא נבראו עליונים ותחתונים ולא נודע האלהות ולא היה הכר בכבוד. והנה זה לעומת זה עשה האלהים והביא בגלות מצרים שרשים וענפים בדוגמא עליונה ונתערבו שם גוי בקרב גוי טהור וטמא טוב ורע אור וחשך ישראל ומצרים עד שנגלה עליהם הקב"ה להודיע שמו ולפרסם אלהותו על ידי המסות הגדולות והאותות והמופתים, ובם המציא גאולה וחירות לישראל והבדילם מן העמים וצרפם וטהר וזקק אותם מן הסיגים המעורבים בהם, ולקחם והבדילם להיות לו וכמו שכתוב או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי גוי מקרב גוי ודאי וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי והובדל והופרש האור מן החשך והטוב מן הרע והוקבע כל אחד במקומו הראוי לו והכל בדוגמא עליונה, גאולה וחירות כנגד גאולה וחירות יציאת מצרים למעלה ויציאת מצרים למטה גאולת נשמות למעלה וגאולת הגופים למטה ויובל היא שנת החמשים שנה המוציאה אלו ואלו לחירות, הה"ד וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים וחמשים כתיב בכח חמשים שערים יובל היא שנת החמשים, בה יצאו עבדים לחירות, ולזה נזכרה יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה ואחר צאתם ממצרים, לחמשים יום קבלו התורה הכלולה מחמשים שערי בינה, הנה הנשמות קבלו התורה למעלה והגופים כנגדן למטה, זה לעומת זה ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים ולא קבלו התורה, ומי הגורם לקבלת התורה יציאת מצרים למעלה ולמטה נמצא אם כן יציאת מצרים יסוד התורה והמצות, והכל לזכר יציאת מצרים עליונה ותחתונה וסבה ראשונה והגורם הגדול ליציאת מצרים למטה ולקבלת התורה הנה היה התפשטות המחשבה העליונה בגלוי הכבוד העליון, וזה סוד יציאת הכל ממצרים העליונה נמצא זה אם כן סבת נתינת התורה והמצות וראוי אם כן שיהיה הכל זכרון ליציאה ההיא ולהתפשטות ההוא. והמבין עיקר זה שכתבתי בסוד זה הענין יבין כי דבר צדק ואמת הוא שיהיו התורה והמצות זכר ליציאת מצרים והם עם זה מכוונים לעצמם אינם נתלים בשום דבר, אבל כל הדברים למעלה ולמטה תלויים בהם ולכן היו הסגולה הנפלאה להוריד ולהשרות עליונים למטה ולהעלות תחתונים למעלה והם הגורם הגדול בדבקות הצורות וייחודן אלו באלו נמצאו זכר כל הגאולות והחירות הנפלא. וזה מה שרציתי להוכיחו ובו נשלמה הכוונה בזה הפרק:

חלק ד פרק לו

היחוד שהתבאר עניינו בחלק הראשון מזה הספר, הוא הדעת את יי' ולזה התכלית נברא האדם והושם בזה העולם להשלים סוף המחשבה במעשיו הטובים, כי זה העולם עולם המעשה כנגד ה"א אחרונה שבשם כמו שהתבאר ובהיותו עובד ועושה כל מעשיו בעצת התורה ורשיונה על הכוונה הראויה שהתבאר עניינה בחלק השני מזה הספר, הנה הוא בכחו זה קושר ומייחד סוף המחשבה בראשיתה ולזה נברא ונעשה בדמות הכבוד העליון ובדוגמתו לעוררו בהתעוררות עבודתו עבודת האמת והצדק כפי דרכי התורה אשר הם התקון וההכשר אל זה ההתעוררות, כי לתכלית זה בא האדם השלם והשם מכריע בין עליונים ותחתונים לשקלם וליחדם בכח מעשיו, והנה הוא בהיותו משלים זה סבה ראשונה שיתיחד השם הגדול בכבודו וזה הוא ההתפארות שהקב"ה מתפאר בעבודת עבדיו הם היודעים שמו העובדים מאהבה, וכענין שהתבאר בפרקי האהבה בסייעתא דשמיא והוא העובד על זה הדרך, עליו שנו חכמים ע"ה רע אהוב אוהב את המקום ואמרם אהוב לרמוז כי התפעל מן האהבה ההיא וכוונתו בה בשלמות עד שהוא והאהבה ההיא דבר אחד יחשב והרי זו הכנה נפלאה, ובזה תכונן עבודתו מצד ההתפעלות עד שיהפך לאוהב נאמן למקום ותתפשט זאת האהבה אל הבריות, ובמה יודע איפה אם לא בשיאהב את המקום על הבריות כי האוהב הנאמן מרבה אוהבים לאהובו משתדל שיהיו כלם אוהבים למקום כמוהו:

ואמרו בספרי ואהבת את יי' אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך ובסוף יומא שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, ובשוחר טוב ארחמך יי' אחבבך על בריותיך ואמרו בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ויצר הרע שונא הוא ובעבודתו השלימה מייחדו ביצר הטוב ומהפכו לאוהב והרי הוא אחד בכל חלקיו ואין בו צד חולק ולא מנגד למקום ברוך הוא, וזה תכלית האהבה והרי זה מדמה הצורה ליוצרה אחד באחד יגשו, ובתורת כהנים ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעבד ועם שנגלהו אמת, נסתרו צדק מצודק יורה על מה שכתבנו וכפלנו הרבה מסתרי העבודה ושלמות הכוונה בה, וזה, כי האדם ירצה מאוהבו שתהיה אהבתו אליו שלימה וזה יגיע כשלא יאהבנו לשום תכלית לא לתקות גמול כי איש כזה אינו אוהב כי אם את עצמו לא את רעהו כשמקוה ממנו תגמול אהבתו, כן ועל זה הדרך צריך שתהיה אהבתו לרעהו ואמרו ז"ל רעך ורע אביך זה הקב"ה וזה לעשות מעשהו מעשה התורה והמצות והעבודות:

ואמנם בענין המניעה מעבור על רצונו ולעשות הדברים שהם שנואי נפשו וכמו שהם שנואים אליו מצד שהם הרע בעצמם וצריך להרחיקם מזה הצד, כן צריך להרחיקם ולשנאם שלא לעשותם לרעהו, לא מיראת שום רע שיגיעהו מאתו כן ועל זה הדרך צריך האוהב את המקום הרע האהוב הנזכר להרחיק ולשנא הדברים והעברות שנואי נפש המקום ב"ה שהזהיר עליהם בתורתו, לא מיראת ענשם כי אם מצד שלא ישער בעצמו שיהיה בו צד חולק ומנגד עליו שלא יעבור על רצונו, וכמו שאמרו שלא יהא לבך חלוק עליך וזה כלל גדול בתורה ודאי כלל הייחוד שהוא כלל התורה כולה ותכליתה וכמו שהתבאר, והקדוש ר' עקיבא בעל זה המאמר ע"ה הוא היה בעל הנסיון בכל זה נאה דורש ונאה מקיים מסר עצמו על קדושת השם מאהבה והוא הייחוד הגמור ויצתה נשמתו באחד וזה לתכלית השלמות שבא להשלים ברוחו ונשמתו סוף המחשבה העליונה סוד הקדושה והייחוד ובגופו בסם והמתיק נרתק המחשבה ההיא נרתק לנרתק, וזה כסוד הקרבנות ידוע לחכמי לב ולא היה לבו ע"ה חלוק עליו כי אם מיוחד בכל חלקיו ולזה קדש את השם, וכמו שכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל וזה רע אהוב ונזהר ושנא מה ששנא רעהו ולא חלל שמו וכענין ולא תחללו את שם קדשי, עד כאן יגיע תכלית אהבת הרע לרעהו להסיר המסך המבדיל בין שניהם, כדי להראות עמו פנים בפנים להדבק בו דבוק נאמן, ולזה ימסור גופו המעכב זה הדבקות להזבח לפניו ותהיה רוחו דבקה ברוח רעהו משיקות אשה אל אחותה והיו שניהם כלל אחד וזה כלל גדול בתורה:

בן עזאי אומר זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו, זה כלל גדול מזה, בן עזאי העלה זה התכלית עד רום המעלות, והנה הוא ע"ה גלה במאמרו זה על כל מה שבארנו בזה הספר מתקון האדם ובנינו שהיה לתבנית ודמות הכבוד לתקנו, ולזה נעשה בדמות אלהים וכל תולדות האדם שהם מעשיו הטובים ותורתו כלם מכוונים נזכרים ונעשים להשלים זה התקון הנפלא אשר לזה נברא ונעשה האדם והושם בו זה הכח מכל נברא זולתו, ולזה היה כלל זה גדול מכלל רבי עקיבא ע"ה שהוא לא התנה בכללו אלא שיאהב את רעהו כמוהו:

והנה האדם קרוב אצל עצמו וכל מעשיו מכוין בהם לעצמו ולתועלתו וכענין ויודוך כי תטיב לך, והוא ע"ה למד דעת את העם שתהיה אהבתם לרעיהם כאהבתם לעצמם, ומה שישנא ויתועב לעצמם ולא יעשוהו להם שגם לרעהו לא יעשוהו ועד כאן תגיע מעלת האהבה לדעתו ע"ה, והיא האהבה אשר יאהב השלם למקום שהוא הרע האמיתי, אבל שיאהב את רעהו יותר ממה שיאהב את עצמו ותגדל ותעלה זאת האהבה עד שיכוין בכל מעשיו תועלת רעהו וכבודו לבד עם שלא יכוין לעצמו בזה שום תועלת ולא שום כבוד, עד שישער שאם יגיעהו נזק או חסרון כבוד כדי להועיל לרעהו לא ימנעהו זה מהועיל לו הנה זה לא שמענו מכלל ר' עקיבא ע"ה:

ובן עזאי בא ולמד על זה ואמר כי כזאת תהיה אהבתו לרעהו, כי הואיל ונעשה בדמות אלהים צריך לנהוג עם רעהו כמו שצריך לנהוג עם מי שנעשה בדמותו, כי בהיותו עושה כן הנה עם האלהים הוא עושה ושלמות כזה מצאנוהו על נכון באדון הנביאים הרועה הנאמן ע"ה, כי בכל דרכיו עם ישראל היה מכוין לתועלתם וכבודם עם שהיה איפשר שיגיע לו מזה נזק וחסרון כבוד, ולא היה חושש לזה לאהבת ישראל שהם עשויים ומסודרים בדמות אלהים, והם צבאותיו ובניו ובן המלך הרי הוא כמלך. וכמו שיוכיחו ענייניו עמהם, ובפרט במעשה העגל שנאמר ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, והוא ע"ה לא חשש לזה ובקש רחמים עליהם שאמר שם מיד ויחל משה את פני יי' אלהיו ויאמר למה יי' יחרה אפך בעמך וגו' ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו', ועם שהם היו בעוכריו וגרמא בנזקין במי מריבה, לא נמנע בשעת הצורך לבקש תועלתם וכבודם, וכמו שכתוב יפקוד יי' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה וגו', זה הכלל כל מנהגו עמהם כמנהגו עם המלך לתועלתם וכבודם לא להנאת עצמו ולתועלתו ולא לכבודו כלל:

כן על זה הדרך צריך שתהיה כוונת העובד השלם בעבודתו ליוצר נשמתו, וזה שכל עבודתו בתורתו ומעשיו הטובים תהיה מכוונת מול תקון הכבוד והייחוד העליון בעצם וראשונה, ולא יכוין בעבודתו לעצמו כלל לא שום תועלת ולא שום כבוד, אבל כוונתו בעבודתו תהיה לתכלית שיתיחד השם הגדול בכבודו והוא צורך גבוה לא זולת, וכמו שהתבאר בחלק השני מזה הספר בסייעתא דשמיא, וזה כל האדם וזה תכליתו בבריאתו, ולזה נעשה בדמות אלהים כדי שיהיה בו הכח והספק אשר ביד אלהים עליון בזה, וכמו שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ועל הדרך שהתבאר סודו בפרק י"ז מהחלק הראשון מזה הספר בסייעתא דשמיא:

ולהורות על סוד זה אמר בן עזאי בדמות אלהים עשה אותו זה כלל גדול מזה, והוא ע"ה היה מוכתר בכתר זה השלמות כנראה ממה שהיה אומר חשקה נפשי בתורה, וזה יורה על תכלית הדבקות ומזה היתה עבודתו על הדרך אשר בארנו:

וזה אמנם יושג ויושלם בעסק התורה מאהבה וחשק, ולזה התכלית הושם האדם בזה העולם שהוא כנגד ה"א אחרונה שבשם סוף המחשבה העליונה, כי בעבודתו על הדרך ההוא קושר ומייחד העולמות ובהשלימו הכוונה בעבודתו בזה העולם הרי העבודה ההיא נוגעת עד הלב, וכאלו תוקע העבודה בסוף המחשבה ומשלימה ולזה היה זה העולם עולם המעשה וזה שקול העולמות ושכלולן אלו באלו וייחודן אלו באלו מצד העבודה הנעבדת בזה העולם כאלו עובדה בסבתו שהוא סוף המחשבה העליונה, והרי העובד הזה בזה העולם דוגמת הצדיק יסודו של עולם המשלים בין העליונים לו ובין הכלה הכלולה וקושר סוף המחשבה בראשיתה והוא שלום הבית, כן בדוגמא זו הצדיק השלם למטה קושר ומייחד זה העולם בסבתו למעלה בעבודתו השלימה, והאיש אשר כזה אות ומופת בעולם והוא המוריד עליונים למטה, והוא סבה שתשרה השכינה בעולם הזה ונשלמה הכוונה בבריאה ושלום בכל כי נשלמה התאוה:

וזה סוד אמרם ז"ל נתאוה הקב"ה שכשם שיש לו דירה למעלה שיהא כך דירה למטה, והעובד השלם סבה שיהיו דיורים התחתונים כדיורים העליונים והב"ה מניח העליונים ושורה בתחתונים, וכאמרם ז"ל אם בחוקותי תלכו מה כתיב שם ונתתי משכני בתוככם, אם תקיימו מצותי מניח אני את העליונים וארד ואשכון ביניכם, שנאמר ושכנתי בתוך בני ישראל, למדנו כי קיום המצות הגורם הגדול להשכין השכינה למטה, וכששוכנת למטה היא הראיה ששוכנת תחלה למעלה:

וזה סוד הייחוד השלם שהוא תכלית כל העבודות, והרי צדיק הגורם זה למטה בדוגמת הצדיק שהוא השלום למעלה, והרי זה למטה מטיל שלום בעליונים ובתחתונים והיא ההסכמה ביניהם והיותם שקולים ומיוחדים אלו באלו, וזה סוד או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי אמר, כי השלם הוא המחזיק במעוז העליון שהוא ייחוד השם הגדול בכבודו, אשר זה יושלם בעסק התורה וקיום המצות שהם העוז והמעוז להיותם סבה אל הייחוד שהוא המעוז אל העליונים, ועל הכוונה השלימה שהתבאר עניינה, ולזה הקדים יעשה בתחלה ואחר כך שלום לי, והעשייה הוא התקון וההכשר שצריך להקדים אשר בסבתו ישתלם הייחוד, והיא העבודה השלימה שהיא סבת הייחוד ונתינת שלום מחובר ומיוחד בארץ:

וזה סוד יעשה שלום לי יתקן כדי שיהיה שלום לי, והרי שלום והסכמה וייחוד בעליונים תחלה ואחר כך שלום יעשה לי בתחתונים ושלום בכל, והיא ההסכמה בהיות עליונים ותחתונים בשקול וייחוד אחד, ולפי שאין הפסק אל הייחוד סיים בעשייה כמו שהתחיל בה, והוא אמרו שלום יעשה לי יחזור ויעשה בענין שלא יהיה הפסק בייחוד ובשלום, ולפיכך היה עסק התורה וקיום מצותיה סבת ייחוד השם הגדול בכבודו:

וכבר כתבתי כי התורה הוא השם הגדול והמצוה שכינת עוזו, וכן אמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר התקונין (ח"א כ"ד ע"א) הקב"ה הוא התורה, והמצוה היא השכינה, אשרי חלקו של מי שמייחד אותם והעסק בהם הוא ייחודם, והוא סוד באלהים נעשה חיל ומצות עשה הם הכנפים שבהם פורחת היונה תמה באויר הידוע להתייחד שם, כי הם הנותנים לה כח לעוף השמים הידועים, ובפרק במה טומנין אלישע בעל כנפים אמר לו מה זה בידיך, אמר לו כנפי יונה כנפי יונה ודאי והוא הדין לכל מצות עשה שהם כנפים ליונה תמה, ועוד שם מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהם:

ובפרק הרואה מה יונה אינה נצולת אלא בכנפיה אף ישראל אינן נצולין אלא במצות, והכוונה לומר שהמצות הם כנפי יונה, וכשישראל מקיימים אותם ועוסקים בהם הם נותנין און ועושים חיל בגבורה, סוד אם הבנים לפרוח בהם באויר השמים ובכחם נפרדת ממצרים המציקים לה ולבניה, וזה אמרם מגינות ומצילות כי בכח הכנפים נצולת מכף מעול וחומץ ועולה בהם בכח העופפות להתייחד עם דודה ואור עיניה, וצריך שיהיה העסק בשניהם בתורה ובמצות להגות בתורה כנגד השם הגדול, ולקיים המצות כנגד שכינת עוזו, וזהו הייחוד הגמור, ובזולת זה אין הייחוד שלם להעיד, כי אין ייחוד השם הגדול שלם אלא בה, ואין רשות ליחדו כי אם בשכינת עוזו, דכתיב כי אם בזא"ת יתהלל המתהלל, וכתיב בזא"ת יבא אהרן וגו', וכתיב אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך:

והסוד השכל וידוע אותי כי הייחוד בכוונה על הדרך שבארנו הוא ההשכל והדעת את יי, וסוד זה אמרו השכל וידוע אותי ליחד השכל והדעת באת, עד שיהיו לאחדים בלא שום פרוד וזה לשון השכל וידוע אותי, ובאר ואמר שהדרך לזה הייחוד היא התורה שהיא נכללת ומיוחדת בשני חלקיה שהם מצות עשה ומצות לא תעשה, והיא אחת בהם תורת אמת תורת יי' תמימה מתויימת בעצמה ושלימה ומתיימת ומשלמת את השם, כלומר סבת ייחודו והוא אמרו כי אני יי' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, אמר כי כבר סדר ותקן דרך אל זה ההשכל והדעת אתי, והוא חסד שמשם מצות עשה משפט שמשם מצות לא תעשה ושניהם מצודקים ומיוחדים בצדקה שהיא תורת אמת הנכללת מהם ומתיחדת בהם, והיא השלום המשלים ומסכים ביניהם כידוע לחכמי לב, וכלם פועלים בארץ חפץ ומתיחדים בה, והיא נכללת מהם ומתיחדת בהם, כן ועל דוגמא זו צריך שיהיה העסק בהם להשלים בהם הייחוד שהוא החפץ העליון המכוון בתקונם וסדרם, והוא אמרו כי באלה חפצתי נאם יי, כלומר הייחוד שהוא חפצי נשלם ונגמר באלה והכל נאם יי' ודברו, והוא סוף מה שינאום וידרוש מן העובד השלם כפי מה שקובל בזה מן החכמה, והוא אמרה סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

ועניינו כך סוף דבר הדבור והנדרש מכל מה שכללו הספר הזה הנשמע והמקובל מחכמת שלמה סוד ה"א אחרונה, וכבר קובל כי כל ספריו ברוח הקדש נאמרו, תכלית הכל את האלהים ירא כמו את יי' אלהיך תירא, וידוע כי היראה מקור מצות לא תעשה, ונכללו בעשה באמרו את האלהים ירא להורות על הייחוד, ואת מצותיו שמור ובכל מקום השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה,ואמר ואת מצותיו שמור לכלול מצות עשה בשמור שהוא לא תעשה להורות על הייחוד, כי הכל ממחצב אחד נחצבו כן:

ועל זה הדרך צריך הכוונה בעשייתם ובקיומם, והוא הייחוד על הדרך ההוא עצמו אשר בארנו והוא שלמות הרצון והחפץ העליון הנדרש מכל האדם, ואמר כל ואמר האדם, להורות על העובד השלם המשלים זה התכלית, כי הוא בדוגמא עליונה והוא הצדיק הנקרא כל גם זה למטה הוא הכל וכלל הכל, והוא האדם הידוע אשר ישא כל זה הכבוד להיותו למטה משלים הייחוד והחפץ העליון כדמות צדיק של מעלה אשר הוא שלמות הייחוד העליון, וזה סוד כי זה כל, והרמז בהם אל יסודו של עולם והאדם השלם יקר בשמו, הואיל והוא מתקן הכבוד ומשלים הייחוד כמוהו והוא סוד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ועל הדרך שכתבתי במקומו בסייעתא דשמיא, וכשהתקון נשלם על הדרך אשר בארנו, הנה השם הגדול מיוחד בכבודו בשלמות הייחוד, ואז השמן הטוב והאור יורד ומדליק את נרות המערכה:

וזה סוד ויהי נעם אדני אלהינו עלינו, והוא השפע הבא מנעמי ביום כלת משה להקים את המשכן כשנכנסה הכלה הכלולה לחופה והכרובים פניהם איש אל אחיו כמער איש ולויות ונגמרה מלאכת עבודת הקדש והביאו את המשכן אל משה, והוא סוד עליית הארן אל בית שמש ויברך אותם, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, מיד אמר ויהי נעם אדני אלהינו עלינו והרי הוקם המשכן למטה ומשכן אחר הוקם עמו למעלה, ושרתה שכינה למטה והשכינה העליונה למעלה בסוד הנעם העליון:

ולזה אמר תפלה זו בגמר מלאכת עבודת הקדש והקמת המשכן הוא הייחוד השלם בסוד ויביאו את המשכן אל משה והברכה שורה על דבר שלם סוד זכר ונקבה בייחוד שלם, והוא סוד ויהי נעם יי' אלהינו עלינו הנעם העליון הוא האור הבהיר בא ושורה עליהם בהיותם בייחוד אחד, ואמרו ומעשה ידינו כוננה עלינו, לרמוז שהתקון ההוא יושלם ויכונן במעשים אשר נעשה שיהיו מכוונים מלמטה נגד שרשיהם למעלה בדמותם כצלמם, ובהיותם על זה השלמות אז כוננה עלינו במעשים ההם, אתה אדני אלהינו התקון ההוא באופן יעלה כאלו אנחנו כוננוהו בידינו:

ולפי שאם באולי שגינו בסדור התקון ההוא כי לא היו המעשים מכוונים בשלמות נגד התקון ההוא להיותו בדמותו בצלמו ושגיאות מי יבין אתה תשלים חסרוננו ותכונן התקון ההוא הנדרש במעשה ידינו איך שיהיו קח הטוב שבו והעלם עיניך מן השגגה והחסרון, והוא אמרו עוד ומעשה ידינו כוננהו. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק ובו נסתמו דברי זה החלק ונחתם ספר מראות אלהים הכולל ד' חלקים המיישרים את האדם בעבודת הקדש. בעזרת נאזר בגבורה ונאדר בקדש:

והיתה השלמת חבורו יום חמישי שני ימים לחדש טבת שנת חמשת אלפים ומאתים ותשעים ואחד לבריאת עולם. והתחלתי להתעסק בחבורו ואני בן ארבעים ושתים שנה וגמרתיו ואני בן חמשים שנה:

תם ונשלם חלק סתרי התורה, האל יזכנו לפאר תורה: