עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד/פרק כו

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

אמיתת הנבואה ומהותה כפי מה שבאה הקבלה לחכמי המשנה ע"ה מן הנביאים ע"ה והוא מה שנמצא למאור הקדוש רשב"י ע"ה בספר היכלות בהיכל זוהר (ח"ב רמ"ז ע"ב) אמר שם בזה הלשון, מאתר דא ינקין כל אינון מאריהון דחכמתא דקיימין למנדע במר"אה או ברזא דחלמ"א, במראה בגין דאינון נביאים ינקי מלעילא ואלין מארי דחלמ"א או דמר"אה ינקי מהכא וכד מתחברא אתר דא באתר דלעילא בקשורא חדא כדין נביאים כלהו ינקי מכלא מעילא ותתא בקשרא חדא, ובגין כך אית משל במליהו דלא צחצחא נבואתהון כדקא יאות כמא דהוה ביה במשה דהוה צחצוחא בנבואתיה בכלא, בגין דכד נהירו נפיק מאתר דכל נהורין נפקי מניה ומטי לגבי דרגיה הכי יניק נבואתיה ונהיר, מה דלא הוה כדין לכלא לכל שאר נביאין אינון מאריהון דחלמ"א מאריהון דמר"אה כלהו ינקי מאתר דא דלתתא בלא חבורא דלעילא על ידא דדרגא אחרא תתאה דאיהו דלבר, דרגא דנביאים לעילא לא הוו חמאן נביאים בר על ידא דדרגא אחרא תתאה, הכי נמי אלין דרגא דיניקו דילהון איהו לעילא בהאי דרגא תתאה, אבל לא אתגליא לון אלא על ידא דדרגא אחרא לבר דאיהו תתאה מניה, בגין דנפקא מהאי היכלא ומטא מלה עד ההוא ממנא דקיימא על תרעא דהיכלא דא, ומתמן לההוא ממנא דתחות ידיה וכן עד דכמה אינון דנטלי מלה ואתערבי בהדה, ועל דא כד מטא לגביה דבר נש כמה אינון אתערבו בהדה ועל דא לא צחצחא מלה כדקא יאות עד כאן:

ובהיכל הרצון (ח"ב רנ"ז ע"ב) אמר בזה הלשון. נביאים דאינון סטרין עלאין תרין ירכין דסמכין לאוריתא קדישא אינון נטלי להיכלא דתרין רוחין ביה דאינון נוג"ה וזוהר דאינון תרין ירכין לתתא לסמכא לאינון היכלין דלעילא דאיקרון תורה שבעל פה, כמא דאית סמכין קיימין לאוריתא דאיהי תורה שבכתב, כך אית סמכין קיימין לאוריתא דאיהי תורה שבעל פה אתכלילו דא בדא וכד אתכלילו דא בדא כדין אלין תרי סמכין דלתתא כד מתחבראן באלין עלאין אתרשים בהו סטר נבואה, ומאן איהי מר"אה דאיהי כגוונא דנבואה וכל אינון מאריהון דמראה מהכא ינקי, לעילא נבואה הכא מר"אה ועל דא איהו דא כגוונא דא. וכד מתחבראן דא בדא כדין שליט על האי אתר שמא קדישא דאיקרי צבאו"ת בגין דכל אינון חילין קדישין כלהו קיימי וכלהו איקרון מסטרא דנבואה, מר"אה וחלמ"א מסטרא דנבואה הוו עד כאן:

כבר התבאר כי הנביאים השגתם בשני עמודי התוך סוד למודי יי' תומכי התורה תורת אמת, אבל על ידי שני העמודים התחתונים שהם כנגדם וזרחו מאורם שהם נוג"ה וזו"הר ועל ידי אלה התחתונים משיגים בסבותיהם העליונים כשמתחברים אלו באלו ונכללים יחד אז יונקים נבואתם, אבל לעולם על ידי מחיצה וזה סוד שלא נסתכלו כל הנביאים אלא מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת, כי מתוך שני אלה העמודים שהם בה כי היא כלל כלם היו משיגים בעליונים ומתוך עולם הנקבה היו משיגים בעולם הזכר, וזהו שאמר המאור הקדוש במדרשו (ח"א קמ"ט ע"א) מה בין נבואה לחלמא, נבואה בעלמא דדכורא איהו, חלמא בעלמא דנוקבא ומהאי להאי בשיתא דרגין נחתא, נבואה בימינא ושמאלא וחלמא בשמאלא, וחלמא מתערבא בכמה דרגין לתתא בגיני כך חלמא איהו בכל עלמא אבל כפום דרגא הכי חמי כפום בר נש הכי דרגיה נבואה לא אתפשט אלא באתרה עד כאן:

ובספר לבנת הספיר כתב ותימא לי אי נבואה בעלמא דדכורא הרי האבות לא השיגו לעלמא דדכורא, דכתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי וגו' והיאך זכו לנבואה, והנכון דאתפשט להו מעלמא דדכורא ואתגלי להו על ידא דמח"זה במחזה הידוע עד כאן, הרי שלא השיגו האבות בעולם הזכר אלא מתוך עולם הנקבה וכענין שכתבנו, ולפי שלא היו משיגים ביום כי אם באמצעות הלילה שהיא המחיצה והסתר פנים היתה נבואתם מעורבת במשל ודמיון וחידה בלתי מצוחצחת מעין הדבר שמתוכו היו משיגין שנקראת אספקלריא שאינה מאירה ושאינה מצוחצחת, והסוד כי כסתה פניה וזה סוד וביד הנביאים אדמה:

ובספר התיקונין אמר המאור הקדוש ע"ה (ת"ז ע' קל"ג ע"ב) בזה הלשון, מאי אדם דא יו"ד ה"א וא"ו ה"א ועליה איתמר כתפארת אדם לשבת בית מאן בית דיליה דא שכינת"א דאתקריא דמות אדם, דכל דיוקנין ופרצופין דבני נשא בה אשתמודעאן וכל ציורין דעלאין ותתאין ובגין דא איתמר וביד הנביאים אדמה עד כאן, ולא כן משה רבן של נביאים כי נבואתו מצוחצחת ובהירה נקיה מכל משל ודמיון וחידה כעין המדרגה שממנה יניקתו סוד השמש בגבורתו אספקלריא המאירה, והמאור הקדוש ע"ה גלה הטעם הכמוס והנסתר באמרו בגין דכד נהירו נפיק מאתר דכל נהורין נפקין מניה וכו':

והסוד כי האור והשפע היה מתפוצץ ומבהיק ממקור האור על פני מדרגתו סוד תפארת ישראל, ועל דרך זה היה יונק ושואב נבואתו בתוקף האור ההוא בלא כסוי פנים, וזה סוד פנים אל פנים הפנים העליונים שהם פנים מאירים תמיד בפני משה פני חמה סוד הפנים האמצעיים מאירים אלו באלו, ולכן כל דברי משה מאירים תמיד כשמש ועומדים וקיימים לעולם בתוקף אורם וגלה לנו המאור הקדוש ע"ה במארו דהוה צחצוחא בנבואתיה בכלא גודל מעלת התורה, וזה שאין צריך לומר כי המצות והחוקים והמשפטים שהם גופי תורה ועצמה שאין בהם תערובת משל ודמיון וחידה כי אם הכל כמשמען ופשוטן, אלא אפילו ספורי התורה שאין בהם מצוה הכל כפשוטו ומשמעו אין בהם משל ולא דמיון וחידה כלל, וזה היה כן להורות על המקום שממנו נחצבה התורה שהוא המחשבה העליונה הנקיה מכל סיג ואין שם תערובת דבר, והוא אמרם ז"ל נובלת חכמה של מעלה תורה והמקבל צריך לקבלה על הדרך ההוא עצמו ולזה נתעלה במדרגת נבואתו על כל שאר הנביאים אשר קדמוהו ואשר באו אחריו כי מקום חציבת התורה גורם, ולזה העידה עליו יפה באמרה בסוף דבריה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לפי שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה וגם אחריו היא תקום ותהיה יצדק יפה לשון ולא קם, ובספרי אמרו אבל באומות העולם קם ומנו בלעם:

ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"ב כ"א ע"ב) אמרו בזה הלשון אמר רב דימי והא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואמר רבי יהושע בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם, אמר ליה ודאי שפיר קאמרת אישתיק, כד אתא רבי שמעון אתו שאילו קמיה האי מלה פתח ואמר קוטיפא דהרניטי אתערבא באפרסמונא טבא חס ושלום אלא ודאי כך הוא באומות העולם קם ומנו בלעם, משה עובדוי לעילא, ובלעם עובדוי לתתא, משה אשתמיש בכתרא דמלכא קדישא לעילא, ובלעם אשתמיש בכתרין תתאין דלא קדישין לתתא, וכההוא גוונא ממש כתיב ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב, ואי סלקא דעתך יתיר זיל שאיל לאתניה אתא רבי יוסי ונשק ידוי אמר משמע הכא דאית עילאין ותתאין ימינא ושמאלא רחמי ודינא ישראל ואומות העולם, ישראל משתמשין בכתרין עילאין קדישין, אומות העולם בכתרין תתאין דלא קדישין, אלין לימינא ואלין לשמאלא, ועל כל פנים מתפרשאן נביאי עילאה מנביאי תתאה נביאי קודשא מנביאי דלאו קודשא, אמר רבי יהודה כגוונא דהוה משה פריש מכל נביאי בנבואה קדישין עילאין כך הוה בלעם פריש משאר נביאי וחרשי דלא קדישין תתאין, ועל כל פנים כמשה הוה דנא לעילא ודנא לתתא וכמה דרגין ודרגין מתפרשין ביניהו עד כאן. והכוונה להם ע"ה לומר כי כמו שנתעלה משה במדרגת נבואתו מצד הקדושה והטהרה שהוא חלקן של ישראל על שאר הנביאים הקדושים נביאי האמת והצדק באומה הקדושה שהנבואה נתנה לו למנה ולא לזולתה מן האומות, כך נתעלה בלעם בהשגתו במדרגות הטומאה על כל שאר החרשים והקוסמים השואבים מן המדרגות ההם בקצתם ובלעם בכלם, ולמדנו מזה גנותו וחסרונו שהיה בקי בכל מיני הטומאות וטמא בטומאתם שכלם הלק האומות ולהם נתנו למנה:

ובזה יתבאר ההבדל העצום והנפלא שבין מדרגתו של משה למדרגתו של בלעם, כי זה למעלה בצד הקדושה והטהרה השגתו ונבואתו בתכלית העלוי, וזה למטה בצד הטומאה השגתו ונבואתו בתכלית הגנות והחסרון, ולזה כוונו חז"ל בספרי במה שסיימו ואמרו אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, בלעם היה יודע מה מדבר עמו, שנאמר נאם שומע אמרי אל, משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו בלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, בלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים, משל לטבח של מלך שיודע כמה הוצאות בסעודה עד כאן, הנה הורו בדבריהם על מעלתו של משה עליו השלום ופחיתותו של בלעם וההבדל שבין זה לזה מצד מקום השגתם ומצד זה יתבאר שבחו של משה וגנותו של בלעם, אם להבדל הראשון אמרו משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ואלו היתה הכוונה שלא היה יודע ומשיג מהות המדבר עמו היה להם לומר מה המדבר עמו, ואמנם באמרם מה מדבר הכוונה על מהות הדבר אשר ידבר עמו כי הוא עליו השלום לא יועילהו רוחב דעתו וחקירתו והכנתו להשיג ולדעת המצוה אשר יצונו בה כי אי איפשר אפילו לשכלו ע"ה להשיג שום דבר מן המחשבה העליונה והרצון הפשוט:

והנה המצות אצולות מן המחשבה ההיא ואין לשום נברא בה שום השגה וזו עדות נאמנה על עלוי התורה ועל מדרגת נבואתו של משה, אבל בלעם מצד חקירתו והכנתו היה יודע שהדבר ההוא אשר יכין עצמו אליו ידבר עמו להיותו מוגבל כפי השגתו, כי טבע הצד ההוא אשר היה שואב ממנו כן חייב, ולפי שכל פנותיו של בלעם לא היו אלא אל הצד ההיא, היה בקי בו ומשיגו ויודע מה יעננו ומה ידבר על תוכחתו בהיותו מכין עצמו אליו, והמשל שהביאו מטבח המלך שיודע כמה הוצאות בסעודה מסכים מכל צד לזה, והוא כי הצד ההוא שבו השגת בלעם ממנו ההנאות ותענוגות בני אדם ולמי כל חמדת הגוף ופנותו, כי אם אל הדברים הנמשכים מן הרע שבפאת עץ הדעת שממנו כל ההוצאות ודברים הכלים ונפסדים, כענין הסעודה שסופה נפסדת וכלה ובלעם להיות כל עסקיו בדברים בטלים הללו כטבח העוסק ויודע בהוצאות הסעודה, שהם דברים שסופם ליפסד, היה ממונה עליהם ויודעם טרם יבא לו הדבור בהם ומשה ע"ה להיותו רחוק מאד מן הדברים הבטלים ההם, לא היה לו עסק בהם ולא שהיו נעלמים ממנו, אלא שלא היה פונה אליהם כי אין כל עסקיו כי אם עם המלך על שולחנו, כי הוא בעל סודו נאמן ביתו ואין בעל סוד המלך יודע מה בלב המלך עד שיגלנו המלך עצמו אליו, ולפיכך אינו יודע מה מדבר עמו ולא יועילנו שום תחבולה וחקירה כלל לדעת מה בלב המלך עד שידבר בו המלך, ואף כשעלה בלעם למדרגת מה ממדרגות הנבואה וזה לכבודן ותועלתן של ישראל, הנה לא היו כל נבואתיו כי אם בהוצאות הסעודה כמבואר בדבריו, אלא שהסעודה ההיא בבואה אל שולחן המלך הנה, זאת מעלתה וסופה להתקיים ולפי הרגלו היה יודע מה מדבר עמו והוא שהוכיחו ממה שהיה מתפאר באמרו נאם שומע אמרי אל, אשר שמע לא אמר שהמובן בו בשעת השמיעה והדבור ולא קודם, אלא שומע שהכוונה בו אף קודם הדבור היה שומע ויודע שהדבר ההוא ישמע, והוא אמרם ובלעם היה יודע מה מדבר עמו:

ולהבדל השני אמרו משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו כי הוא מוכן ועומד, ותמיד כל היום הוא כשר ומזומן אל הדבור כי הוא ע"ה לא יסיח דעתו אפילו רגע, ואין לו מונע יפריד בינו ובין שלמותו ודבקותו במדרגתו, עד שיצטרך אל דברים ותחבולות להכין עצמו שתנוח עליו הרוח:

אמנם בלעם היה יודע אימתי מדבר עמו והוא בהכינו עצמו אל שתשרה עליו רוח הצד ההוא שהוא רוח הטומאה, והדרך לזה הוא שיעשה מעשה אישות בבהמתו וכמו שרמז הכתוב באמרו ויקר אלהים אל בלעם, ודרשו רז"ל בויקרא רבה אין לשון ויקר אלא לשון טומאה כמה דתימא אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. ובהכינו עצמו ההכנה הנמאסת ההיא היה יודע שתנוח עליו רוח הטומאה וממנה ידע דעת עליון, ולדעת רז"ל שאמרו בפרק מאימתי שהיה יודע הרגע שבו כועס הקב"ה, אולי היה יודעו מצד המעשה ההוא המתועב ומין במינו אינו חוצץ והכל מהצד ההוא:

ולהבדל השלישי אמרו משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד כי משה ע"ה דמה הצורה ליוצרה ועל הדרך שביארנו בתכלית מה שהיה איפשר לו כפי מעלתו, ולזה עלה למעלת עולם הזכר שהוא עולם העמידה בדמותו כצלמו והוא שנאמר לו ואתה פה עמוד עמדי. ובלעם כשהוא נופל, לפי שכל עסקיו בצד ההוא אשר נפל ממקום קדושתו כידוע לחכמי לב ולזה כתוב בו נופל וגלוי עינים, וכל העוסק בו ונמשך אחריו נופל הוא בדמותו להורות על מקומו:

הנה אלה שלשה הבדלים למדנו מהם שבחו ומעלתו של משה ומתוכם עמדנו על גנותו ופחיתותו של בלעם:

בבמדבר רבה סוף פרשת נשא הובא זה המאמר בסגנון אחר והוא אמרם שם, אלא הפרש בין נבואתו של משה וכו' שלש מדות. היו ביד משה מה שלא היו ביד בלעם משה היה מדבר עמו עומד וכו' משה היה מדבר עמו פה אל פה שנאמר פה אל פה אדבר בו ובבלעם נאמר שומע אמרי אל שלא היה מדבר עמו פה אל פה. משה היה מדבר עמו פנים אל פנים שנאמר ודבר יי' אל משה פנים אל פנים ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים כמה דתימא וישא משלו ויאמר:

הנה בחלקם פה אל פה ופנים אל פנים לשתי מדות, הורו על מה שבארנו למעלה בסוד פנים אל פנים. וסוד פה אל פה תורה שבכתב ותורה שבעל פה בייחוד אחד. ומהם הדבור למשה, אחר שהפנים העליונים מבהיקים האור ומאירים על פני תפארת ישראל, וזה סוד הכתוב ודבר יי' אל משה אחר שאלה המאורות מאירים זה בזה והם פנים אל פנים, יורו בזה על מעלת נבואתו של משה והשגתו הנפלאה. אבל בלעם אף כשעלה למעלת רוח הקדש רבו בו המחיצות ולזה היו בדבריו משלים ודמיונות. וסיימו ואמרו שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה, משה לא היה יודע מי מדבר עמו. ובלעם היה יודע מי מדבר עמו נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה. ויראה לי שאין מאמר זה חולק על מה שאמרו בספרי בלשון מה מדבר עמו, כי שם רצו לגלות לנו מעלת התורה שאי איפשר לשום שכל לשקלה ולהגבילה, אם לא מפי הרצון אשר באה ממנו וכמו שכתבנו ומינה שאי איפשר לידע ולהשיג מי המדבר והמצוה בה ובאמרם מה מדבר עמו למדנו שתים אלה:

והמדרש הורה על שתיהם בפירוש כי על מעלת התורה הורה בשתים מהשלש מדות שהיו ביד משה ממעלת הדבור פה אל פה ופנים אל פנים, וזה היה מוכרח כן למעלת התורה שהיא נובלת החכמה העליונה ואחר שחוייב כן, הנה ידענו שלא היה משה יודע מה מדבר עמו עד שידבר ויצוה. ואחר כך בשלש שהיו ביד בלעם ולא ביד משה הוצרך להודיענו במדבר ומצוה כי אפילו משה לא השיגו ולא ידעו, שהרי הושב לא תוכל לראות את פני אבל בלעם היה יודע מי מדבר עמו, שהרי התפאר ואמר אשר מחזה שדי יחזה ומחזה שדי אינו שדי שהרי פירש אחר כך נופל וגלוי עינים שהיו משמשים לפני שדי בקדושה ועל שקטרגו על אדם הראשון, נפלו ממקום קדושתן כמו שאמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ג קצ"ד ע"א) והוא היה יודעם ומשיגם:

משה לא היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שולחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו, כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר נופל וגלוי עינים היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה ר' שמעון אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר ובבא משה אל אהל מועד וגו' מיד וישמע את הקול וגו' ואם זו בשביל שהיא שנויה במחלוקת אינה ממנין השלש שביד בלעם ולא ביד משה, תהיה אם כן מהמנין מה שאמר כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו והיא היא השנויה בספרי בלעם היה יודע מה מדבר עמו ומכלל כי משה אינו יודע מה מדבר עמו, ולזה הובא על זו המשל מהטבח, ולמדנו כי מה ומי שתיהם שנויות במדרש זה:

וכל מה שסופר מגנות בלעם ופחיתותו היה בהיותו קוסם שהיה משתמש בכחות הטומאה וכמו שכתבתי, אבל אחר כך עלה לרוח הקדש לטובתן של ישראל כדברי רז"ל, וראיתי לקצת חכמי האמת שאמרו בזה הלשון, ובלעם השיג להביט גם הוא בע"ט פעם אחת ומתוכה השיג ניצוץ אחד מאספקלריא המאירה וזה לא היה כי אם פעם אחת לצורך ישראל, כדי שידע מעלתם ומחצבתם והפרש שיש בינם לבין האומות ושידע השגת נבואתן של ישראל עד כאן. והרמב"ן ז"ל כתב בפסוק ויקר יי' אל בלעם עתה לכבוד ישראל עלה האיש הזה להתנבא במדת רחמים בשם הגדול אשר נגלה למשה וכו' כמו שכתב שם וכל זה בו היה לצורך שעה לכבודן של ישראל ואחר כך חזר לגנותו ולפחיתותו שהרי כתוב בו ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב. ובמה שכתבנו באמיתת הנבואה ומהותה וההבדל שבין נבואת משה ע"ה לשאר הנביאים נשלמה הכוונה בזה הפרק: