עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד/פרק כה

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

ואמנם כי חרבן בית המקדש וגניזת הארון ועון הדור הגורמים הגדולים אל הסתלקות הנבואה והעדר רוח הקדש מן הראויים זה דבר התבאר מדברי הנבואה והוא שהושב ברוך בן נריה מפי ירמיהו ע"ה, כה אמר יי' אלהי ישראל עליך ברוך אמרת אוי נא לי כי יסף יי' יגון על מכאובי יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי:

והכוונה בזה כי ברוך היה מתהלך ומכין עצמו אל הנבואה וכשראה שלא הועילה לו הכנתו חשב שאולי יהיה במדרגת המדברים ברוח הקדש כדוד וזולתו, וכשראה שגם אל זאת המדרגה לא הגיע אז התאונן ואמר אוי נא לי כי יסף יי' יגון על מכאובי, כלומר שהייתי כואב על שלא זכיתי להיות מכלל הנביאים, ועוד זאת שנית יסף יי' לי יגון על זה הכאב והוא שאף אל מעלת רוח הקדש לא הגעתי ונכזבה תוחלתי ונשארתי קרח מזה ומזה. והוא אמרו יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, ומנוחה כוללת שתי אלה המדרגות:

ובמכילתא אמרו ומנוחה לא מצאתי אין מנוחה אלא נבואה שנאמר ותנח עליהם הרוח, ואומר ונחה עליו רוח יי, ואומר נחה רוח אליהו על אלישע, והנה הושב על שתים אלה באמרו כה תאמר אליו כה אמר יי' הנה אשר בניתי אני הרס ואת אשר נטעתי אני נתש ואת כל הארץ היא. והכוונה לומר לא נמנעו שתים אלה ממך להעדר הכנתך כי מוכן ועומד אתה וראוי אליהם מצד עצמך גם לא לכילות האור והשפע מצד הנותן, כי המעין בא תמיד ואינו פוסק אבל נעדרו ממך להעדר ההכנות אשר מחוץ כי אני עסוק להרוס המערכות התחתונות אשר הם הגורם הגדול אל שרות הנבואה ובהריסת אלו התחתונות יהרסו כנגדם גם העליונות אשר אלה התחתונות הם בצלמם כדמותם ולא נשאר אם כן מקום אל שרות הנבואה כלל, ואם אף התאוננת כי גם אל מדרגת רוח הקדש לא הגעת הנה גם זאת לא מהיותך בלתי ראוי אליה נמנעה ממך כי אם לעון הדור אשר לזה אני עסוק לנתשו גם הוא ולהגלותו מארצו על מעלו, והוא שביאר יפה באמרו הנה אשר בניתי אני הורס, והכוונה על חרבן הבית וגניזת הארון אשר הכל נבנה והוכן לתבנית המקדש העליון כי זה מכוון כנגד זה ומזה האור והשפע אל זה ומשם מתפשט וזורח על הראויים אליו, ובפסוק המעין יפסק ויעדר האור, ולפי זה אין מקום אל שרות הנבואה עליך אשר התאוננת עליה והרי זו נחמה עליך על כאבך כי לא נמנעה זאת המדרגה ממך להיותך בלתי ראוי אליה. ובזה הושב על כאבו. ואמנם על יגונו אשר התאונן כי גם אל מדרגת אנשי רוח הקדש שלא היו במדרגת הנביאים לא הגיע, הושב באמרו ואת אשר נטעתי אני הרס והכוונה על ישראל על מעלם אשר מעלו, וכבר נאמר בישראל נטיעה שנאמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכתיב גוים הורשת ותטעם, והנה לעון הדור אנו נתשו ועוקרו ממקומו ואם לעצמו הזיק כל שכן שלא יועיל לך אבל יגיעך נזק ממנו כי לעונו יעדר ממך הדבר הראוי לך מצדך, והנה הגיע חומר העון ששורת הדין נותנת שיגלו מארצם גלות שלימה וההריסה והנתישה תהיינה לכל הארץ כאשר היא, כי בגלות עשרת השבטים עדיין היתה תקוה כי נשאר שבט יהודה והמקדש על מכונו להיותם צדיקים והנבואה ורוח הקדש באות וחלות על הראויים אליהן, כי המקדש והדור גורמים לזה, אבל עתה לא יהיה כן כי לא יגלו קצתם וישארו קצתם ותתנחם בזה כי אולי יש תקוה ולא תהיה תוחלתך נכבזה כי כל הארץ כמו שהיא תקיא את יושביה והוא אמרו ואת כל הארץ היא, וכביכול האדון יורד מגדולתו בחרבן ביתו ובגלות בניו והעבד מקוה לעלות לגדולה זה אי אפשר, והוא אמרו ואתה תבקש לך גדלות אל תבקש ודיו לעבד להיות כרבו:

ובמכילתא בא וראה מה הקב"ה משיבו כה אמר יי' הנה אשר בניתי אני הרס וגו' ואתה תבקש לך גדולות ואין גדולות אלא נבואה שנאמר ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע, קרא אלי ואענך ואגיד לך גדולות וגו', ברוך בן נריה כרם אין, סייג למה, צאן אין, רועה למה, והכוונה להם ע"ה כי כמו שהסייג והגדר סביב הכרם לבל יהיה לבער ולבל יכרסמנו חזיר מיער, כן הנבואה בישראל אשר בה ישיגו הרצון העליון באמונות ודעות אמיתיות ומצות מעשיות אשר כל זה משפט אלהי הארץ הקדושה ועוד להרחיקם ולהבדילם ממשפטי הגוים ומעשיהם ותועבותיהם לבל יבאו לבערם מארצם ולמלא כרסם מעדניהם, נמצא כי הנבואה סייג גדול והגורם המופלג אל שלמות האומה והצלחתה והכל בהיות המגדל שהוא המקדש המעוז בתוכו שממנו שואבים הנביאים נבואתם ואם כרם ומגדל אין, סייג למה, ואמרם צאן אין רועה למה, כוונו אל המעלה השנית שהיא רוח הקדש ואנשיה שהם הרועים המישירים את ישראל כרועה אל הצאן, ויתבאר זה משבעים הזקנים אשר נחה עליהם הרוח להשלימם במלאכת הרעיה להצלחת ישראל ולתועלתם ושאר שופטי ישראל אשר יצאו לישע עם הקדש:

והחכם הר"י אברבנאל כתב ז"ל והתבונן חכמת דבריהם ז"ל שהנה גלו בזה שלא היה תכלית הנבואה כדי להשלים נפש הנביא בהתדבקה בשכל הפועל וכי אין הנבואה דבר טבעי מגעת בטבע האדם בהשתדלותו, ושלא נמנעה מברוך בן נריה להיותו בלתי מוכן אליה כמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ב חלק ב' ונמשך אחריו הרד"ק ז"ל בפירושו למקום הזה, כי הנה ברוך מוכן היה לנבואה בטבעו ולמודו, אבל להיות הנבואה דבר נסיי' מפעל הרצון האלהי מגיע לנביא לתכלית הישרת העם, לכן בהיות העם בלתי ראוי לכך היתה הנבואה נמנעת ומזה הצד רוצה לומר מפאת העם נמנעה מברוך כמו שהעידו עליו הפסוקים, וזהו אמרם ז"ל כרם אין סייג למה, צאן אין רועה למה, וזהו אמתת הדרוש הזה והמתפלספים מחכמי עמנו לא שערו בו:

ונשנה הדעת האמיתי הזה רוצה לומר שלא היתה הנבואה מגעת מפני הכנת הנביא כי אם לצורך ישראל בהרבה מקומות מדבריהם ז"ל כי הנה במקום הנזכר אמרו קודם המאמר הנזכר למה ויהי מקץ עשרת ימים, ויהי דבר יי' אל ירמיהו, רבי עקיבא אומר וידבר יי' אל משה ואל אהרן לאמר צא ואמור להם בזכותכם הוא מדבר עמי שכל ל"ח שנים שהיה כעוס על ישראל לא היה מדבר עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וידבר יי' אלי לאמר אלי היה בדבור, אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו ולא עם משה בלבד דבר בזכותן של ישראל, אלא עם כל שאר הנביאים לא נתדבר אלא בזכותן של ישראל, ואומר ויהי מקץ שבעת ימים ויהי דבר יי' אלי לאמר ואומר ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר יי' אל ירמיהו, וכן את מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם לפני המקום שנאמר אמרת אוי נא לי כי יסף יי' יגון על מכאובי מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים יהושע שמש את משה ושרתה עליו רוח הקדש, אלישע שמש את אליהו ושרתה עליו רוח הקדש, ואני יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי עד כאן דבריו, ואין מן הדברים האלה תשובה על מה שכתבתי שאין מקום אל שרות הנבואה כלל אם לא במציאות המקדש והארון שהאמת הוא כן כמו שכתבתי שאל שרות הנבואה צריך מציאות הבית, והארון, וגם אל הדבור צריך זכותן של ישראל ושניהם יחד תנאי במציאות הנבואה ובהעדר אחד מהם אין מקום אל הדבור כלל, וכל מה שאמרו חכמינו ז"ל במכילתא מהדבור שהיה בזכותן של ישראל הנה הם ז"ל יודו שיהיה זה אמנם במציאות המקדש והארון גם כן ובהעדרם אי איפשר אף אם זכות הדור נמצא. האמנם הגעת השלם אשר הכין עצמו אל מעלת רוח הקדש שמדרגתה למטה ממדרגת הנבואה תלוי בזכות העם ובשלמות הדור בלבד, ועון הדור יפריד בינו ובין זאת המעלה וכמו שהתבאר מענין הלל הזקן ושמואל הקטן ע"ה וכמו שכתבתי, והוא שרציתי להוכיחו בזה הפרק: