עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד/פרק ד

תבנית:עבודת הקודש (גבאי)

בבא הרצון לברא הנמצאים והיה צריך שהקדמנו, והיה הכל נסתר ונעלם באויר לבריאתם אצילות המאורות כמו הקדמון, בא החפץ ונבקע, ובאותה בקיעה נגלית נקודה אחת נעלמת והיה יש מן האין, ולזה היתה הנקודה ההיא התחלת הכל ונקראת ראשית, מאמר ראשון שקדם לכל המאמרות, והוא אמרם בראשית נמי מאמר הוא, ובכחו היו כל שאר המאמרות, והיא פטר רחם כל ההויות, כי ממנה נתפשטו ונאצלו שאר הכחות כלם בהתפשט ממנה בכח החפץ הפשוט הנעלם בית והיכל לשבת', לזרוע בה זרע קדש שאר כל המאורות. ומלת בראשית כוללת שתיהם בסוד רא"ש בי"ת, כי בהיות ה"א ראשונה נכללת ביו"ד של שם, עדיין היה הכל במחשבה, וכשנתפשטה המחשבה סוד הנקודה הראשונה אז נגלית יותר, והגלוי וההתפשטות ההוא היה לתועלת הנבראים והוא אלהים חיים. והסוד בראשית ברא אלהים בכח ראשית היא הנקודה הראשונה המחשבית ברא הנעלם הבית המקודש הנקרא אלהים, שבכחו היו שאר המאמרות וממנו נתפשטו מהזרע ההוא שנזרע בו מראשית והוציא תולדות מהזרע ההוא, והוא סוד כ"ב אותיות שבאו בבינה מסוד ראשית חכמ"ה, שמהם סוד תורה שבכתב נבנת, וזה סוד א"ת כלל כל האותיות. השמים קול ובת זוגו כי בחבור אחד יצאו וזה סוד את השמים זכר ונקבה ו' ה' ה"א אחרונה נקראת א"ת כלל כל האותיות שהיא כלל הכל אחר כך נכללו שניהם במלה אחת בסוד וא"ת וא"ת, וזה סוד ויהו"ה הוא וב"ד בייחוד אחד, אחר כך נתפשטה ממנו לעשות תולדות לקיום העולמות וזה סוד הארץ סוד אלהים ב"ד של מטה, כי בהאצל והתפשט בה הכל מסוד אלהים עליון נשא' היא שם זה לברא עולמות כמוהו, זה ברא שמים וארץ וזה ברא שמים וארץ, וזה סוד ב' בראשית שני עולמות כי אלהים עליון הוציא וברא שמים וארץ בכח ראשית החפץ, ואלהים של מטה סוד ה' אחרונה הוציאה שמים וארץ וכל צבאם ממה שנאצל ונתפשט בה מכח עליון, ומלת בראשית תרמוז לשניהם כי הכל נעשה מכח ראשית, וכשיתפרש בעליונים יהיה אלהים סוד ה"א ראשונה שבשם וכשיתפרש בתחתונים יהיה אלהים סוד ה"א אחרונה שבשם. הנה כי מכח ההויה והתפשטותה בעליונים היתה ההויה והבריאה בתחתונים, ואלו לא היתה למעלה היתה נמנעת למטה וכמו שנאצל החפץ וההויה מראשית חכמה ונזרע הכל בבי"נה להיות שמים וארץ העליונים, כן בא הכל ונאצל ונתפשט הכח ההוא בה"א אחרונה סוד אלהים של מטה לברא שמים וארץ התחתונים עם כל צבאם:

ענין אחר ואת ו' את וא"ו שבשם כולל כל האותיות מסוד אלהים עליון שהאצילם בו, וזה סוד ואת והוא סוד וא"ו שבשם מאציל אותם בארץ היא הארץ הראשונה הנזכרת בפסוק ראשון בסוד הארץ, וזה וא"ת האר"ץ הכל מתקבץ בה בסוד כל הנחלים הולכים אל הים, ובזה הכח בראה ופעלה כל מעשה בראשית בתחתונים מכח מעשה בראשית מעשה בראשית דיקא. והנה אלהים עליון הוציא שמים וארץ כאחד באצילות אחד כמו שרמזנו, כן בדוגמא זו הוציא אלהים של מטה שמים וארץ יחד כאחד, והסוד כלו אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אלהם יעמדו יחדו. וסוד הכתוב באצילות ובבריאה, כי מצד שמאל שהוא יד שהוא באלהים עליון שאע"פ שאינו דין ממנו התחלתו יסדה ארץ הנקבה באה מן השמאל, ומצד ימין שבו גם כן טפחה שמים כי הזכר בא מן הימין. וכן בבריאה כי אלהים של מטה בו כלל הכל ימין ושמאל, ומצד הימין ברא וטפחה שמים, ומצד שמאל ברא ויסדה ארץ, ואלו למעלה ואלו למטה נהיו יחד כאחד וזה סוד קורא אני אלהם יעמדו יחדו. הנה כי אלהים של מטה סוד ה"א אחרונה, ברא ועשה התחתונים בדוגמת אלהים עליון בעליונים זה לעומת זה וזה בדוגמת זה וזה כדמות זה:

ענין אחר הנה בהגיע אצילות הכל מראש המחשבה עד סופה ובהתישב הכל שם האחרונה נעשת ראשית גם היא, כי היא ראש וראשית לכל מה שתחתיה והנה ראשית מראשית נלקחה חכמה מחכמה, ובראשית זה ברא אלהים עליון את השמים ואת הארץ התחתונים וכל צבאם, כי בראשית ברא אלהים אחר שראשית עליון הוציא והאציל אלהים עליון בכח הנעלם וממנו נאצלו שאר המאורות ונתישב הכל במקומו חזר הסוף ונאחז ונקשר בראש עם מי שאמר מעולם נסכתי מראש, ונקראת ראשית על שמה ובראשית זה ברא אלהים עליון שמים וארץ התחתונים, בו ברא הכל ובו מקיימו:

ענין אחר בראשית אמרו ז"ל בבראשית רבה אין ראשית אלא תורה, והכוונה על תורה שבכתב סוד וא"ו שבשם שהוא ראשית לה' הוית אחרונות, בראשית זה ברא אלהים של מטה סוד ה"א אחרונה את השמים ואת הארץ, וזה סוד אמרם שם היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם:

והארץ היתה תהו ובוהו. הארץ הזאת הנזכרת בפסוק ראשון היתה אחר שנאצלה תהו היה הכל מעורב, כמשל היין שנתעכר מחמת שמריו המעורבין בו והוא התהו המתהא, וזה היה קודם שנבדל ממנה ונקבע במקומו והשמרים ירדו למטה ונצלל היין וחזר תהו בהו שהוברר הפסולת נמצא מקומו ונתישב בו. וחשך על פני תהום. חשך זה הוא האש החזק, אלא שבהיותו נאחז ושורה על פני תהום נחשך, כי תהו הוא הסיג והשמרים היוצאים ממנו, ולפי שמסביר פני תהום פני רע נקרא חשך, וזה סוד ותכהין עיניו מראות ותכהין עיניו מה טעם מראות והסתכל בפני רשע. ואמנם רוח אלהים חיים בא ושורה על בהו להכינו ולסעדו, וזה סוד ורוח אלהים מרחפת על פני המים, פני המים הם אבנים המשוקעות בתהום שמהם מים יוצאים והם פנים פני תהום:

ובפרק אין דורשין. תאנא תהו זהו קו ירוק שמקיף את כל העולם שממנו יוצא חשך לעולם שנאמר ישת חשך סתרו וגו', בהו אלו אבנים מפולמות ומפולשות משוקעות בתהום שמהם יוצאים מים שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו. קו ירוק מקיף את כל העולם אין נקי ממנו. וממנו חשך. בתחלה ירוק ולבסוף חשך מחשיך פני הבריות, שנאמר ישת חשך סתרו ולהלן הקשו ומי איכא חשוכא קמי שמיא והא כתיב והוא גלי עמיקתא וגו' ונהורא עמיה שרא לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ודאי החשך הזה בבתי בראי חוץ מן המחיצה הוא כטעם לא יגורך רע. בהו אבנים מפולמות ותהו אבן נגף יבש קשה כסלע אין בו לחלוחית ברכה מפולשות חונן ונותן ממה שמקבל ותהו מקריש ומיבש את המים מונע בר. ויש מחכמי האמת אומרים כפי מה שקבלו כי קו ירוק היא רוח מרוח ובה אבנים מפולמות הם ההויות, והכל אמת אינו חולק על מה שכתבתי כי ממנו מוצא הכל הן לטוב הן למוטב כפי מה שקבל מראשית כל כי מקו ירוק זה ממנו יוצא האור והחשך והאבנים המפולמות, ואי איפשר לעמוד על עומקן של דברים אם לא מי שנכנס בסוד העבור:

ובבראשית רבה רבי שמעון בן לקיש פתר קריא במלכיות, והארץ היתה תהו זו מלכות בבל שנאמר ראיתי את הארץ והנה תהו. ובהו זו מלכות מדי שנאמר ויבהילו להביא את המן, וחשך זו מלכות יון שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיה שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. על פני תהום זו מלכות הזאת שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לה חקר אף אדום כן. ורוח אלהים מרחפת זו רוחו של מלך המשיח היך מה דאת אמר ונחה עליו רוח יי' עד כאן. ומה נמרצו אמרי יושר, ומי חכם ויבן אלה נבון וידעם כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ומבקשי יי' יבינו כל:

ענין אחר והארץ היה תהו ובהו, שמים וארץ יצאו יחד כאחד דו פרצופין, אחר כך נחלקו ונלקחה הצלע מן האדם ויפרדו איש מעל אחיו וישבה לה הארץ תוהה ובוהה משתוקקת אל דודה להדבק בו, לפי שראתה השמים מאירים והיא חשוכה, עד שזרח האור והארץ האירה מכבודו והכרובים חזרו פנים אל פנים ובזה נתקנה ונתבסמה:

ובבראשית רבה רבי אבהו ורבי יהודה בר סימון רבי אבהו אמר משל למלך שקנה לו שני עבדים שניהם באוני אחת ובטימי אחת, על אחד גזר שיהא נזון מטמיון, ועל אחד חזר שיהא יגע ואוכל, ישב לו אותו העבד תוהא ובוהא, אמר שנינו באוני אחת ובטימי אחת זה נזון מטמיון ואני אם איני יגע איני אוכל. כך ישבה הארץ תוהא ובוהא, אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים נזונין מזיו השכינה, והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים. ורבי יהודה בר סימון אמר משל למלך שקנה לו שתי שפחות שתיהם באוני אחת ובטימי אחת על אחת גזר שלא תזוז מפלטין ועל אחת גזר טרודין. ישבה לה אותה השפחה תוהא ובוהא אמרה שנינו באוני אחת ובטימי אחת זו אינה יוצאה וזזה מפלטין ועלי גזר טרודין. כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא, אמרה העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת העליונים חיים והתחתונים מתים לפיכך והארץ היתה תהו ובהו. אמר רבי תנחומא לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיתה מניקתו תוהא ובוהא למה שהיתה יודעת שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו, כך צפתה הארץ שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו של אדם שנאמר ארורה האדמה בעבורך לפיכך והארץ היתה תהו ובהו:

הנה כל אחד משלשה אלה רואי פני המלך בא להעיר על הסוד, אמנם הראשון כוונתו כי שמים וארץ העליונים יצאו יחד דו פרצופין והיו משתמשין בכתר אחד והאור בא אליהם בשוה והיו שניהם נזונין מזיו שכינתא עילאה יחד כאחד ולא היה שום אחד מהם נזון על יד חברו, ואחר שנחלקו ונבדלו זה מזה הארץ נזונת על ידי השמים שהוא אמצעי בין האם והבת, ובתחלה בא המזון אל השמים וממנו נזונת הארץ וגם זה בהתעוררות התחתונים. ועל זה אמר על אחד גזר שיהיה נזון מטמיון, השמים נזונין מטמיון עליון. והאחד יגע ואוכל, והיגיעה היא השפע הבא על יד התעוררות התחתונים והיא יגיעה רבה ויש בה מן הסכנה העצומה שאם אין התעוררות עולה מלמטה על ידי תורה ומעשים טובים כביכול אין מזונות למעלה, וכל שכן שעל הרוב את הישרה יעקשו ויעוררו הפך הכוונה ועל זה הארץ תוהה ובוהה:

ואמנם השני בא להעיר על סבת ההבדלה היות בה יד אל מדת המות, כי בהיות שניהם יחד היה האור והחיים ולשלום אין קץ, וכשנבדלו התעוררה ונהיתה מדת המות והחשך יכסה ארץ, והנה המשל מכוון מאד כי האחד אינו יוצא ואינו זז מפלטין העליון והוא נאחז וקשור הבן עם אמו, והשני נגזר עליו טרודין והיא ההבדלה שהיא השלוח והגרושין, אשר לסבת זה נתן מקום להתעוררות סבה אחרת למשול והיינו הארץ תוהה ובוהה בסבת התעוררות התהו והמות:

ואמנם השלישי בא להעיר על סוד מופלג, כי ההבדלה סבת מציאות החשך ההוא ועדיין לא נתן לו מקום למשול, כי לא היתה שם סבה עד שחטא אדם הראשון ובסבתו נפרצה הלבנה ונתמעטה, והיינו שנטלה המנקת את שלה מתחת ידו שנתרחקה בעבורו ונתאררה האדמה בסבתו, ובזה מצא הכנעני מקום לבא בית יי' ולטמא המקדש, ולפי שצפתה הארץ כל זה והמקום לכל זה היתה ההבדלה, ישבה לה תוהה ובוהה, וזה יהיה כן עד אשר יתקיים והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' כי יתמלא החסרון והפרצה תגדר ולא יהיה כנעני עוד בבית יי' צבאות. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: