עבודת הקדש (גבאי)/חלק ד/פרק א
החכמה האמיתית המקובלת באומה שהיא נשמת התורה להיותה תנאי בידיעת האל יתברך ובייחודו, לא עברה מן האומה אשר היא מיוחדת אליה אל אומה אחרת בשום זמן כמו שכתבנו במה שקדם, גם לא נעדרה מן האומה עצמה ולא נשכחה לגמרי, כי בכל דור ודור נפלאתה ההשגחה בשלא יעדר איש מקבל מאיש שרשי החכמה, וכבר היה מן ההשגחה אשר לא סרה ולא תסור לעורר לב אנשיה ומקבליה לחבר בה ספרים, וזו סבה עצמית שלא אבדה חכמת חכמינו מכל וכל, וכבר כתבתי כי להיות זה צורך גבוה, אי איפשר שתעבור מן האומה או תשכח משרידיה הנגשים אל יי' העומדים בסודו. ואמנם היה זה כן משום עת לעשות ליי' לעשות ליי' ודאי ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קכ"ח ע"א) עת לעשות ליי' הפרו תורתך מאי עת לעשות ליי' משום דהפרו תורתך מאי הפרו תורתך תורה דלעילא דאיהי מתבטלא אי לא אתעביד בתיקוני שמא דא. ר' יהודה אמר עת לעשות ליי' בגין לאתקנא ולשכללא כלא עד כאן:
הנה בארו כי תורה של מעלה מתבטלת אם לא תעשה בתיקונה המיוחד והצריך לה, והוא תיקון השם הנכבד והנורא שהוא ייחודו, והוא סוד עת לעשות ליי' לתקן ולשכלל כל הכחות הנכללים בשם הזה, והוא ייחוד השם הגדול בכבודו. ולפי שתקון זה אי איפשר לו מבלתי ידיעת החכמה האמיתית שהיא המאירה נתיב, לזה חוייב שלא תעדר מן האומה, אבל תמצא בה מפי סופרים ומפי ספרים הנמצאים לחכמי ישראל, כגון ספר יצירה לאברהם אבינו ע"ה ולחכמי התלמוד, ספר הבהיר לר' נחוניא בן הקנה ע"ה, וגם לגאונים ז"ל ספרים מחוברים בזאת החכמה כגון ספר רב חמאי גאון ז"ל, וגם לרבינו האיי גאון ז"ל שאלות ותשובות בשרשיה. ובספר התיקונין (ת"ז קל"ז ע"א) אמר הקדוש רשב"י ע"ה זה ספר תולדות אדם דהא כמה ספרין אינון ספרא דרב המנונא סבא, ספרא דרבי כרוספדאי, ספרא דחנוך נער, וכל שכן אחר שנתגלה ספר הזוהר למאור הקדוש רשב"י ע"ה, שהיה מהחסד האלהי להשגיח ולהסכים בחבורו. וכמו שכתב בספר התיקונין ובגין דא אסתכם קב"ה ושכינתיה למעבד האי הבורא על יד ההוא דאתגליא וכניש ביה עילאין ותתאין לאשכחא ביה נייחא לשכינתא וחירו לה ולבנהא וכו'. וכבר כתבתי זה:
והנה אלו סבות עצמיות מחוייבות שלא תאבד החכמה הזאת מן האומה וכבר הארכתי במה שקדם מה שיש בו די, ואמנם הוצרכתי להשיבו פה לסתום פה דוברי עתק המבקשים תואנה האומרים כי לא חובר שום ספר בחכמה הזאת, וכי נפסקה ידיעתה מן האומה לגמרי עד שלא נמצא ממנה דבר קטון או גדול. ולזה הדעת הנפסד שקבלוהו לאמיתי ולא דרשו מעל הספרים המחוברים בה וסופריה שלא נעדרו בכל דור ודור, בקשו להם חשבונות רבים וחכמות זרות נכריות, ועשו אותן צרות צרורות לתורת יי', והמציאו לעצמם מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסתרי תורה וטעמי המצות אשר לא דבר ולא צוה עושה בראשית, ולא עלתה על לבו. אמרו כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע ליוני ומעשה מרכבה מה שאחר הטבע, ומזה יצא להם לומר כי אמרם ע"ה בסוכה פרק הישן ובבתרא פרק יש נוחלין, אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה תלמוד וכו' דבר קטון ודבר גדול דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטון הויי דאביי ורבא, כי העוסקים בעניינים הטבעיים גדולים מהעוסקים בתלמוד שהוא ביאור מצות התורה ומשפטיה הצדיקים, ואפילו לדעתם לא חלקו בין התלמוד להויי אביי ורבא שהרי התלמוד קדם במאמר ההוא לכלם להורות על מדרגתו העליונה והוא לא יקרא דבר קטון. אבל הויי אביי ורבא שהם קושיות ותירוצין וספקות שלהם שלא נתבררו להם לפי שלא ירדו לעמקו של תלמוד כחכמים הראשונים, ולפי שכל זה להם מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטון בערך חכמת המשנה והתלמוד, אבל גדול הוא מכל שאר חכמות הגוים, וזה הפירוש אמת הוא לכל המאמין ולא כמו שפירשו הם האלהים יכפר בעדם זה לשון הריטב"א ז"ל שם. וידוע כלפי מי מחכמי אומתנו אמר הרב דברים הללו:
ואני איני אומר שהויי אביי ורבא גדול מכל שאר חכמות הגוים, כי היה נראה מזה שיקבצם גדר ההצלחה והאושר, אלא שיתחלפו בגודל ובקוטן. אבל האמת שאין ביניהם שום יחס וערך לפי שזה מקרב את העוסקים בו אל הצלחתו וזה העוסקים בו מרחיקם ממנה, ואמנם מעשה מרכבה המסורה לחכמי האמת והויי אביי ורבא יקבצם גדר אחד והוא הייחוד אלא שיתחלפו בגודל ובקוטן, והרשב"א ז"ל בפירוש ההגדות האריך במאמר זה וכתב בזה הלשון, ועל זה קראו דקדוקי אביי ורבא בסגולות המצות דבר קטון, ומזה יצא להם באמת בטול העשייה בכלל המצות כתפלה ותפלין וכהיתר ואיסור, ואינון נותנין דעתם רק ללמוד ספרי חכמי האומות פילוסופיא וטבעי הככבים, וזהו לדעתם מעשה מרכבה שלא הניח ר' יוחנן בן זכאי, וזה באמת אבדון ומות וכל האומר כן נבדל מקהל הגולה ואין לו עסק במצות עד כאן:
ועוד שהנראה ומפורסם לחז"ל בקדושת הדברים ההם ומעלתם, חולק על דעתם. אם למעלתם הפליגם ע"ה בהסתר הדברים והעלמם כמו ששנינו אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, והפליגם בשכר המכסה הדברים ההם, אמרו בפרק ערבי פסחים מאי ולמכסה עתיק זה המכסה דברים שכסה עתיק יומיא ומאי נינהו סתרי תורה, ואמרו בפרק אין דורשין אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין ולמי שלבו דואג בקרבו, א"ר אמי אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים שר חמשים. ונשוא פנים. יועץ. וחכם חרשים. ונבון לחש. וקצתם היו נמנעין מללומדם ליוקר הדברים וחומרן דאיתא בפרק אין דורשין אמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר תא אגמרך מעשה מרכבה אמר ליה אכתי לא קשאי, וכבר היו מונעין הדברים קצתם מקצתם, אמרו שם רב יוסף הוה גמיר מעשה מרכבה וסבי דפום בדיתא הוו תנו מעשה בראשית, אמרו ליה ליגמרן מר מעשה מרכבה, אמר להו אגמרתינן אתון מעשה בראשית אגמרוה, בתר דאגמרוה אמרו ליגמרן מר מעשה מרכבה, אמר להו תנינא בהו דבש וחלב תחת לשונך דברים שהם מתוקים מדבש וחלב יהיו תחת לשונך וכו' כדאיתא התם. ואין בטבע ובמה שאחריה דבר יחוייב בהם כל זה ההסתר המופלג, אבל כבר התפרסם ההתפלספות בהם לבחורים וזקנים יחדו בכנופיא ובהמון רבה. ומה שיחייב היות כל מה שרמזו הפלוסופים מבני עמנו באלה הדברים בדיות והויות, הוא כי הם התנו הלמוד בחכמות הזרות ההן כסדר. הלמודיות כסדר ואחר כך הטבעיות ואחר כך האלהיות, וחכמת הטבע להם קודמת בהכרח למה שאחר וא"כ איך עלה רב יוסף אל ראש הסלם שלא כסדר. ואמנם לקדושת הדברים מה שאמרו בפרק אין דורשין, ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור ויוצא מירושלם והיה ר' אלעזר בן ערך תלמידו מחמר אחריו וכו' מיד פתח ר' אלעזר בן ערך ודרש במעשה מרכבה ירדה אש מן השמים וסבבה את כל האילנות שבשדה פתחו כל האילנות ואמרו שירה וכו' ואף מלאך נענה מתוך האש ואמר ודאי הן הן מעשה מרכבה. ועוד שם פתח ר' יהושע ודרש במעשה מרכבה אותו היום תקופת תמוז היתה, ונתקשרו שמים בעבים נראתה כמין קשת בענן והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע מעשה מרכבה, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה. ובירושלמי אמרו כיון שפתח ר' אלעזר בן ערך במעשה מרכבה ירד לו ר' יוחנן בן זכאי מן החמור אמר אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני ואני רכוב על החמור, הלכו וישבו להם תחת אילן אחד וירדה אש מן השמים והקיפה אותם והיו מלאכי השרת מקפצין לפניהם כבני חופה שמחין לפני חתן נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר כדבריך אלעזר בן ערך כן הוא מעשה המרכבה, מיד פתחו כל האילנות פיהן ואמרו שירה אז ירננו עצי היער עד כאן. היתפארו אנשי שקול הדעת הבודים מלבם, כי בעסק החכמות ההן ימשך להם כל הכבוד הזה, וידוע כי אין במה שאחר דבר יושג בו דבר מזה, וזה שכבר הורו הם בעצמם שהמושג מהדברים ההם הם בתכלית החולשה, כי כל מה שאמרו בהם הכל דרך אומדות והשערות כעורים מגששים קיר בחשכה יתהלכו, כי השכל האינושי זה דרכו קצור קצרה ידו מהשיג האמת. וידוע כי ההולך אחר מחשבתו יחטיא האמת ונופל במהמורות בל יקום מתוכם, וכמו שמצינו לאדם הראשון כי הלך אחר מחשבתו ואומד דעתו ונכשל. ועליו אמר חכם הרזים ע"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ופירושו לבד כשהתבודדתי בעצמי וראיתי בחכמה בהסתכלות נפלא, מצאתי אמיתת הבריאה באדם וסודה, כי האלהים עליון אלהים חיים עשה את האדם ישר כמה דאת אמר טוב וישר יי', וכתיב צדיק וישר הוא, ובמדרש ילמדנו לא ברא הקב"ה את האדם בצלמו אלא שיהיה ישר כמוהו, וסודו עשאו בצלם ודמות לדמות ישר סוד הכבוד העליון ליחדו בכבודו, והסוד כי הכבוד העליון מתקן הכבוד התחתון סוד ישר דבר יי', ועשה את האדם בדמותו כדי שיתקן הוא גם כן הכבוד מלמטה כמו שהכבוד העליון מתקן אותו למעלה, והרי זה חשבון אחד וייחוד אחד פונה לכוונה אחת, והמה כלומר האדם שזכר שכולל זכר ונקבה בקשו דבר שלא נתן לבקש, שהרי מנעו ממנו לא חשבון ומחשבה אחת שהוא מקום הייחוד שנבנה ממנו, אבל חשבנות רבים נטו אחר הפרוד והרבוי ורבוי חשבנות ומחשבות הנמשכות מפאת הרע שבעץ הדעת שנמנע מהם, ונטו אחריו ועזבו מחשבת בוראם והלכו אחרי מחשבתם ושקול דעתם ושרירות לבם הרע. וידוע מטבע הצד ההוא שלא יתן האמת בגזירותיו, ומשם שאבו ההולכים אחר מחשבותיהם ושקול דעתם, ולזה לא יתנו האמת בעיונם וגזרותיהם:
אבל האמת בדרושים העמוקים יעוזב אל החכם האמיתי לפי שסודרו מחכמתו, ולזה נמנעה השגתם אם לא יגלם ויפרשם הוא עצמו, ואל הראשונה אמר מי כהחכם, ואל השנית אמר ומי יודע פשר דבר. ואמרו חכמת אדם תאיר פניו, יאמר כי מידיעת רצונו ימשך שחכמת אדם העליון החכמה העליונה תאיר פניו ימשך האור מן החכמה אל הפנים העליונים ויאירו ועז פניו ישנא, ובזה העז והקושי שהוא הדין ישנא ויהפך לרחמים. וזה סגולת הרצון ההוא אשר גלהו בעליו אל האומה המיוחדת לו, לא עשה כן לכל גוי, ולזה לא ימשך מחכמתם וידיעתם הארת הפנים אבל ההפך:
והסוד הפנימי בסמיכת הכתובים כי הצד ההוא מתמיה לבות החכמים מציאותו ואין מי שיעמוד עליו זולת מי שהמציאו, ולזה סמך לו מי כהחכם הממציא הצד ההוא שבו חשבנות רבים, שהרי הוא תלוי בחכמתו ועמוק הוא מי ימצאנו, ולזה אמר ומי יודע פשר הדבר ההוא ודאי אין יודע ואין מבין. ובפסיקתא מי כהחכם מי כהקב"ה דכתיב יי' בחכמה יסד ארץ וגו', ומי יודע פשר דבר שפשר התורה לישראל. חכמת אדם תאיר פניו א"ר יודן גדול כחן של נביאים שמדמים הצורה ליוצרה וכו', ועז פניו ישנא שהוא משתנה ממדת הדין לרחמים על ישראל. רמזו כי חכמת היצירה ומעשה בראשית מיוחסת אל יוצרה ועושה, ואי איפשר לשקלה בשום שכל ולהשיגה כלל אם לא יפרשנה היוצר והעושה יתברך, ולזה אמר שהוא הודיע פשר הדברים לישראל בתורתו וכענין כח מעשיו הגיד לעמו, יתבאר אם כן שאין שום תחבולה בעולם להשיג סתרי תורה אם לא מפי נותנה יתברך. וזו היתה הכוונה בזה הפרק: