ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/פיתוחי טור א

ועתה אודיעך מקומותם למושבותם

עריכה

הטור האחד פועל הקל

עריכה

ופעֻלתו וכן פעֻלת כל בנין בשלשה דרכים: עוברים ובינונים ועתידים.

העוברים

עריכה

הם שלשה על שלשה: פָּקַד, פָּקַדְתָּ, פָּקַדְתִּי, פָּקְדוּ, פְּקַדְתֶּם, פָּקַדְנוּ, פָּקְדָה, פָּקַדְתְּ, פְּקַדְתֶּן. והנשתוים בהם לזכר ולנקבה: פָּקַדְתִּי, פָּקְדוּ, פָּקַדְנוּ.

ופתחת עליהם פתוחי חותם עשרת הכנוים. ובהתחברם עם הכנוים תשוב פ"א-הפֹעל הקמוצה שואית.[1] והכנוים מורים על הפעול הידוע הנזכר, ולפיכך נקראו כִּנּוּיִים, כי הם במקום שם הפעול, והשם מכוסה בכנוי. כמו "וְאֶל אָדָם לֹא אֲכַנֶּה" (איוב לב כא), שהוא ענין כסוֹת מום האיש והעלמו.

ופעמים תבא הידיעה אחריו, כמו "וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם" (ש"א כא יד), "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע" (משלי ה כב), "וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד" (ש"ב יד ו), "וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם" (איוב לג כ), "אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר" (ירמיהו כז ח), "יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ" (שמות לה ה), "שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ" (תהלים פג יב), "וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה" (משלי יד יג), "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" (שמות ב ו), "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד" (אסתר ג ח), "וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן חֲצֹצְרוֹת" (דה"א טז מב), רוצה לומר: ועם הימן וידותון היה חצוצרות, "וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק" (יחזקאל ג כא), "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב, דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם" (במדבר כד יז), "מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל" (משלי יג ד), "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה" (יחזקאל א א), ואחר כך זכר "יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן" (שם פסוק ג), "וַיַּבְדִּילֵם אֲמַצְיָהוּ לְהַגְּדוּד אֲשֶׁר בָּא אֵלָיו" (דה"ב כה י), "בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע" (ויקרא יג נז), "אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע א ב), "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם" (שמות ז יא), "הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה" (ירמיהו ט יד), "וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ" (יחזקאל י ג), "לֹא הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֻשְׁתָּם כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה" (ירמיהו נב כ) והדומים להם.

ויש שתבא הידיעה אחריו עם הכנוי: "כְּאִמָּה בִּתָּהּ" (יחזקאל טז מד), וזה היה לענין הדמיון.

וכן פעמים יבא השם במקום הכנוי, כמו "נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי" (בראשית ד כג), כמו נָשַׁי, "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ" (שמות כד א) במקום אֵלַי, וכן "וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל" (ש"א יב יא), כמו וְאוֹתִי, וכן "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב כ), כמו וְלוֹ, "וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי" (דניאל ט יז), כמו לְמַעַנְךָ.

פתוחי פָּקַד עשרה[2]

עריכה

פְּקָדוֹ – העי"ן קמוצה, כמו "וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים" (בראשית לא ז), "וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ" (ירמיהו לא ט), או פְּקָדָהוּ – כלו קמוץ – "וּקְרָאָהוּ אָסוֹן" (בראשית מב לח).

פְּקָדְךָ – העי"ן בקמץ, כי הוא מלעיל לעולם – "צוּר יְלָֽדְךָ֖ תֶּשִׁי" (דברים לב יח), "וַעֲבָֽדְךָ֖ שֵׁשׁ שָׁנִים" (דברים טו יב). ופעמים תכתב ה"א המבטא אחר כ"ף הנמצאת הקמוצה, כמו "וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה" (תהלים קמה י), "וְלֹא יַעֲנוּכָה" (ירמיהו ז כז), "כִּי לֹא יִמְצָאֶכָּה" (מ"א יח י), "וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם" (מ"א יח מד), "לְמַעַן הַרְאוֹתְכָה" (יחזקאל מ ד) והדומים להם.[3] או פְּקָדֶךָ כשיבא בהפסק ולמ"ד-הפֹעל בסגול: "שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶ֑ךָ" (משלי כג כב). ופעמים יבא כך עם הזקף, כמו "אָבִיךָ קָּנֶ֔ךָ" (דברים לב ו).

או למ"ד-הפֹעל בקמץ והכ"ף בשוא – פְּקָדָךְ. וכן כל כ"ף נכח הזכר הנמצא, והיה כן שלא יתערב עם כ"ף הנקבה. וכן מצאנו: "וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָֽךְ" (ישעיהו נה ה), "כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָֽךְ" (ישעיהו ל יט), "פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָ֑ךְ" (תהלים נג ו), "תָּמִים אַתָּה בִּדְרָכֶיךָ מִיּוֹם הִבָּֽרְאָ֑ךְ" (יחזקאל כח טו), "וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּֽךְ" (דברים ו יז). וכן בא בלא הפסק: "מֶה־עָנָ֣ךְ יְיָ" (ירמיהו כג לז). ולנקבה לא יאמר כי אם בצרי למ"ד-הפֹעל, אף על פי שמצאנו "קְרָאָךְ יְיָ" (ישעיהו נד ו), "כִּי פֵאֲרָךְ" השני (ישעיהו ס ט), שידמה שידבר נגד הנקבה, וכן "הִנְנִי נֹתְנָךְ בְּיַד אֲשֶׁר שָׂנֵאת" (יחזקאל כג כח), "לָכֵן הִנְנִי נֹתְנָךְ לִבְנֵי קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה" (יחזקאל כה ד), אינו כן כמו שידמה, כי כשידבר כנגד הכנסה, ידבר פעם לשון זכר פעם לשון נקבה, כמו שכתבנו. אבל "אוֹתָךְ" נמצא שוה לזכר ולנקבה, כי לא נמצא בצרי. וכן "עִמָּךְ", "בָּךְ", "לָךְ", וכן "אִתָּךְ". ואחד נמצא בצרי: "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ" (ישעיהו נד י).

פְּקָדַנִי – העי"ן קמוצה והלמ"ד פתוחה. וזה איננו כמשפט הנקוד, כי אחר הלמ"ד נח נסתר,[4] והיה משפטו קמץ, אבל מצאנוהו פתח: פְּעָלַנִי ופְעַלְתַּנִי, הִפְעִילַנִי והִפְעַלְתַּנִי וכולי, כמו "אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי... הִצִּיגַנִי... בְּלָעַנִי" (ירמיהו נא לד), "אֲשֶׁר לְקָחַנִי" (בראשית כד ז), "וּשְׁמָרַנִי" (בראשית כח כ), "זְבָדַנִי" (בראשית ל כ), "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי" (בראשית ג יג), "וְהוּא קִלְלַנִי" (מ"א ב ח), "פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי" (בראשית לב יב), "אֲשֶׁר הִנְחַנִי" (בראשית כד מח), "כִּי הִפְרַנִי" (בראשית מא נב), "יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר" (ירמיהו לא יז), "וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה" (בראשית מ יד), "וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה" (שם).

ובהפסק הם קמוצים: "מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי הֱדִיחָֽנִי" (ירמיהו נא לד), "וַאדֹנָי שְׁכֵחָֽנִי" (ישעיהו מט יד), "כִּי אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי" (בראשית לב כז), "וְלָמָּה רִמִּיתָֽנִי" (בראשית כט כה). וכן בזקף: "כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּ֔נִי" (יהושע טו יט) וחברו (שופטים א טו), "עֵקֶב כִּי בְזִתָ֔נִי" (ש"ב יב י), "כִּי נִֽחַמְתָּ֔נִי" (רות ב יג), "אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּ֔נִי" (ש"א יז ט), "כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּ֔נִי" (ש"ב יד יט), "יְיָ מִבֶּטֶן קְרָאָ֔נִי" (ישעיהו מט א).

ובאו בקמץ זולת ההפסק, להורות כי כן המשפט מפני הנח הנסתר: "לָמָּה רִמִּיתָ֖נִי" (ש"א כח יב), "צְרַפְתָּ֥נִי בַל תִּמְצָא" (תהלים יז ג עי"ש), "יְיָ קָ֭נָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" (משלי ח כב), "עָנָ֖נִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קיח ה), "הֹרָ֥נִי לַחֹמֶר" (איוב ל יט). וכבר בא למ"ד-הפֹעל בפִעֵל הדגוש בצרי: "וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה" (ישעיהו ח יא).

פְּקָדָם – כלו קמוץ. ובא "וּבְצָ֙עַם֙ בְּרֹאשׁ כֻּלָּם" (עמוס ט א עי"ש) בפתח הלמ"ד, מפני שהמלה מלעיל. ופעמים כנוי הנסתרים במ"ם-ו"ו, כמו "כִּסָּמוֹ יָם" (שמות טו י), וכן "וְגֵרַשְׁתָּמוֹ" (שמות כג לא), וכן "תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ" (שמות טו יב), "תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי" (שמות טו ט), "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ" (שמות טו יז) והדומים להם.[5]

פְּקַדְכֶם – העי"ן בפתח, לפי שהוא מלרע לרוב התנועות, והכ"ף בסגול. וכן כל כֶם וכֶן שהוא כנוי, בסגול לעולם.

פְּקָדָנוּ – כלו קמוץ לעולם.

פְּקָדָהּ – כלו קמוץ, כמו "הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ" (איוב כח כז), והה"א כנוי הנקבה במפיק.

וכן משפט כל ה"א הנקבה הפעולה אשר לא תבא קמוצה, אם לא תהיה בנו"ן-ה"א או תי"ו-ה"א, שיהיו הנו"ן והתי"ו דגושים, כי אז תהיה הה"א רפה. וכן ה"א הפועלת מפיק, והוא שתהיה כנוי, כמו "בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ" (בראשית יט לג).

ופעמים תהיה נחה ה"א הכנוי:[6] "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָהֿ נֶצַח" (עמוס א יא), "וַתַּחְמְרָהֿ בַחֵמָר" (שמות ב ג), "לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָהֿ" (שמות ט יח), "מַטֵּה מוּסָדָהֿ" (ישעיהו ל לב), "בְּחֶטְאָהֿ בִשְׁגָגָה" (במדבר טו כח), "מִיּוֹם עָזְבָהֿ אֶת הָאָרֶץ" (מ"ב ח ו), "וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָהֿ" (משלי כא כב), "וְגַם שֶׁם עִיר הֲמוֹנָהֿ" (יחזקאל לט טז), "וּשְׂעָרָהֿ לֹא הָפַךְ לָבָן" (ויקרא יג ד), "וְרַחְמָהֿ הֲרַת עוֹלָם" (ירמיהו כ יז), "כָּל אַנְחָתָהֿ הִשְׁבַּתִּי" (ישעיהו כא ב), "סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָהֿ בָהּ" (יחזקאל כד ו), "כִּי אַרְזָהֿ עֵרָה" (צפניה ב יד), "וְשָׁבָה לְאֶתְנַנָּהֿ" (ישעיהו כג יז), "כְּאִמָּהֿ בִּתָּהּ" (יחזקאל טז מד), "עֲוֹנָהֿ בָהּ" (במדבר טו לא), "וַיֹּאמֶר לָהֿ בֹעַז" (רות ב יד), "לִבְנוֹת לָהֿ בַיִת" (זכריה ה יא), "וַיִּקְרָא לָהֿ נֹבַח בִּשְׁמוֹ" (במדבר לב מב),[7] "אֲנִי יְיָ נַעֲנֵיתִי לוֹ בָהֿ" (יחזקאל יד ד), "וְדֶרֶךְ נְתִיבָהֿ אַל מָוֶת" (משלי יב כח), "כְּתֵפִי מִשִּׁכְמָהֿ תִפּוֹל וְאֶזְרֹעִי מִקָּנָהֿ תִשָּׁבֵר" (איוב לא כב), "צִדָּהֿ אוֹרֶה" (ש"א כ כ), "עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָהֿ" (ירמיהו מד יט), "עַל מוֹקְדָהֿ עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו ב), "כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּהֿ" (ויקרא כו לד), "בָּהְשַׁמָּהֿ מֵהֶם" (ויקרא כו מג).

וגם בא ה"א במפיק שאינו כנוי הנקבה, אלא בא כן להדגיש הה"א לתפארת הקריאה:[8] "לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" (יחזקאל כב כד), "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ" (ישעיהו כח ד), "וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ" (זכריה ד ב), "וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר" (איוב כח יא).

פְּקָדֵךְ – העי"ן קמוצה והלמ"ד בצרי וכ"ף הכנוי בשוא, כמו "שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים" (יחזקאל כז כו). וכן כל כ"ף נכח הנקבה הנמצאת בשוא, ומה שלפניה בצרי אם לא תהיה המלה מלעיל. ונוספה יו"ד עם הכ"ף והכ"ף בחרק: "הַמְעַטְּרֵכִי" (תהלים קג ד), "נְעוּרָיְכִי" (תהלים קג ה), "תַּחֲלֻאָיְכִי" (תהלים קג ג), "חַיָּיְכִי" (תהלים קג ד).

פְּקָדָן – כלו קמוץ כמו פְּקָדָם כן יאמר בנו"ן לכנוי הנקבות, כמו "וְרוּחוֹ הוּא קִבְּצָן" (ישעיהו לד טז) מהדגוש.

פְּקַדְכֶן – נקודו כמו פְּקַדְכֶם.

והנשתוים לזכר ולנקבה: פְּקָדַנִי, פְּקָדָנוּ.

ואשר הם לגזרת פָּעֵל בצרי יחוברו גם כן בצרי, כמו "כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו" (בראשית כז יד) – "וַייָ אֲהֵבוֹ" (ש"ב יב כד); "עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ" (שה"ש א ג) – "כִּי יָרֵא" (בראשית יט ל) – "לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים" (איוב לז כד); "אֲשֶׁר שָׂנֵא" (דברים יב לא) – "וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן" (דברים כד ג); וכן "וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי" (ישעיהו סה ט) מן יָרֵשׁ, יָרֵשׁוּ; וכן "וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר" (בראשית לב יח), "כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ" (תהלים קלז ג) מן שָׁאֵל, ואם לא נמצאו.

וכן אשר הם מגזרת פָּעוֹל בחולם, אם תחבר יָכוֹל עם הכינויים תאמר יְכוֹלוֹ, יְכוֹלְךָ, רוצה לומר יָכוֹל לְךָ או יָכוֹל מִמְּךָ, יְכוֹלוֹ – יָכוֹל לוֹ או יָכוֹל מִמֶּנּוּ וכן כלם. אבל עם כנוי הנמצאים ישוב החולם לקמץ-חטף לרוב התנועות ותאמר יְכָלְכֶם, כמו שנאמר מן יָכֹלְתִּי – "פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו" (תהלים יג ה).

פתוחי פָּקַדְתָּ ששה

עריכה

ויחסרו ארבעה, כי לא יתכן לחבר כנוי יחיד הנמצא עם הנמצא[9] ולא כנוי רבים נמצאים עם הנמצא ולא כנוי הנקבה עם הזכר. ומהסבות האלה יקרה החסרון לנמצא ולנמצאים ולנמצאת ולנמצאות ולמדבר-בעדו ולמדברים-בעדם.

פְּקַדְתּוֹ – העי"ן פתוחה, וכן בכלם, או פְּקַדְתָּהוּ, והתי"ו קמוצה. פְּקַדְתַּנִי – התי"ו פתוחה.

פְּקַדְתָּם – התי"ו קמוצה. וכן פְּקַדְתָּנוּ.

ויבא חירק במקום פתח בעי"ן-הפֹעל: "וְלָאֶבֶן אַתְּ יְלִדְתָּנוּ" (ירמיהו ב כז). והקמץ שתחת התי"ו מקום חירק כי חירק היה משפטו על המנהג כי אבן תכֻנה בלשון נקבה, והיה ראוי יְלִדְתִּינוּ. וכן: "מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ", היה ראוי להיות הִשְׁבַּעְתִּינוּ. וכבר כתבנו היוצאים בלשון זכר לנקבה ובלשון נקבה לזכר, במלת פָּעֲלָה (לעיל ח ע"א).

"אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ", הצרי תחת חירק, כי הצרי והחירק קרובים. והעד: פּוֹעֵל ופוֹעִיל,[10] יַפְעֵל ויַפְעִיל.

פְּקַדְתָּהּ, פְּקַדְתָּן.

פתוחי פָּקַדְתִּי שמנה

עריכה

פְּקַדְתִּיו או פְּקַדְתִּיהוּ – העי"ן פתוחה, וכן כלם. ובא חירק מקום פתח:[11] "וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ" (שופטים יג ו), "אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ" (במדבר יא יב) פְּקַדְתִּיךָ, פְּקַדְתִּים, פְּקַדְתִּיכֶם, פְּקַדְתִּיהָ, פְּקַדְתִּיךְ, פְּקַדְתִּין – "פֶּן תֹּאמַר הִנֵּה יְדַעְתִּין" (ישעיהו מח ז), פְּקַדְתִּיכֶן.

ואם יתכן הפועל והפעול בעצמו, יאמר פְּקַדְתִּינִי, שְׁמַרְתִּינִי. וכן בנמצאים. אבל מה שמצאנו "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט ג), פי' עָשִׂיתִי לִי.[12] כי פעמים יבא הכנוי מחבר במלה במקום ב' מלות, כמו "כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי" במקום נָתַתָּ לִי,[13] "חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל" (ירמיהו כ ז) במקום חָזַקְתָּ מִמֶּנִּי, "וַיָּשׁוּבוּ וַיִּזְעָקוּךָ" (נחמיה ט כח) במקום וַיִּזְעֲקוּ לְךָ, "בָּנַי יְצָאֻנִי" (ירמיהו י כ) – יָצְאוּ מִמֶּנִּי, "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר" (ישעיהו לה א) – יָשׂוּשׂוּ בָם, "בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר" (מ"א יט כא) – בִּשֵּׁל לָהֶם, "אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ" (ישעיהו סה ה) – קָדַשְׁתִּי מִמְּךָ, "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה ה) – לא יָגוּר עִמְּךָ, "הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ" (ירמיהו כ י) – וְנַגִּיד עָלָיו, "כִּי אֱלֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ" (תהלים נג ו) – חוֹנֶה עָלֶיךָ, "פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו" (תהלים יג ה) – יָכֹלְתִּי מִמֶּנּוּ, "וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם" (תהלים קט ג) – וְיִלָּחֲמוּ בִּי, "תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי" (שמות טו ט) – תִּמָּלֵא מֵהֶם, "פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה טז) – פן תִּשְׂבַּע מִמֶּנּוּ, "וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר" (בראשית לז יד) – וְהָשֵׁב לִי דבר.

ולא יתכן לדבר כן בכל מקום, כי לא יאמר דִבַּרְתַּנִי ולא סִפַּרְתַּנִי ולא אֲמַרְתַּנִי ולא הֲלַכְתַּנִי והדומים להם. והטעם, כי כן דרך לשון הקדש לקצר ולדבר הפך המנהג במקום שלא תקצר ההבנה. כמו "עֲשִׂיתִנִי" – קצר המלה בעבור שלא יתכן להבין ממנו שהוא עשה עצמו, אלא שעשה ותקן לו היאור, ולא נצטרך אל אחר. וכן "אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי", אחר שאמר "אֶרֶץ הַנֶּגֶב", בידוע הוא כי הכנוי אינו נופל על גופה אלא במקום לִי הוא.

אבל אם יאמר דִּבַּרְתַּנִי במקום דִּבַּרְתָּ לִי, נוכל להבין ממנו דִּבַּרְתָּ עָלַי, והוא הפך הענין. ומה שאמר "דַבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז ד), מובן הענין אחר שאמר "לְשָׁלֹם", ופירוש: דַבֵּר לוֹ. וכן "חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל", לא נוכל להבין ממנו אלא חָזַקְתָּ מִמֶּנִּי. לפיכך באלה המקומות והדומים להם קצר הלשון, ושם שתי מלות באחת, והמבין יבין. וקשר לשון הקדש עמוק מאד, וצריך להתבונן בו לבל ישחית הלשון.

פתוחי פָּקְדוּ עשרה

עריכה

פְּקָדוּהוּ – "וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ" (ירמיהו י כה), "וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ" (זכריה יג ג). והעי"ן קמוצה, וכן בכלם. פְּקָדוּךָ, פְּקָדוּנִי, פְּקָדוּם, פְּקָדוּכֶם, פְּקָדוּנוּ, פְּקָדוּהָ, פְּקָדוּךְ, פְּקָדוּן, פְּקָדוּכֶן.

פתוחי פְּקַדְתֶּם ששה

עריכה

ובהתחברם עם הכנויים תסור המ"ם ותבא ו"ו במקומה, שגם הוא סימן הרבים. כי כן מצאנוהו: "הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי" (זכריה ז ה), "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ" (במדבר כא ה).

פְּקַדְתּוּהוּ – העי"ן פתוחה, וכן בכלם. פְּקַדְתּוּנִי, פְּקַדְתּוּם, פְּקַדְתּוּנוּ, פְּקַדְתּוּהָ, פְּקַדְתּוּן.

פתוחי פָּקַדְנוּ שמנה

עריכה

פְּקַדְנוּהוּ – העי"ן פתוחה – "וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ" (ישעיהו נג ג), "כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ" (דה"א יג ג) וכן בכלם. פְּקַדְנוּךָ, כמו "לֹא נְגַעֲנוּךָ" (בראשית כו כט), פְּקַדְנוּם, פְּקַדְנוּכֶם, כמו "בֵּרַכְנוּכֶם" (תהלים קיח כו) מהדגוש, פְּקַדְנוּהָ, פְּקַדְנוּךְ, פְּקַדְנוּן, פְּקַדְנוּכֶן.

פתוחי פָּקְדָה עשרה

עריכה

ובהתחברה עם הכנוים תהפך הה"א סימן הנקבה לתי"ו רפה. וכן יקרה לכל ה"א שהיא סימן הנקבה בפעלים ובשמות.

פְּקָדַתְהוּ – העי"ן קמוצה והלמ"ד פתוחה, כמו "גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע" (משלי לא יב). ואם בהפסק גם הלמ"ד קמוצה: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָ֑תְהוּ" (בראשית לז כ), "וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָֽתְהוּ" (ישעיהו נט טז). ובא בפתח וסוף-פסוק: "וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַֽתְהוּ" (ש"א יח כח). או פְּקָדַתּוּ – הלמ"ד פתוחה והתי"ו דגושה – "גְּנָבַתּוּ סוּפָה" (איוב כא יח), "כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ" (ש"א א כד). ותחסר תי"ו הנקבה ונבלעה בדגש, והתי"ו הכתובה והו"ו סימן הנסתר, כמו אוֹתוֹ. והראוי: גְּנָבַתְתּוּ, פְּקָדַתְתּוּ, ואם לא נמצא כן, והוא במקום פְּקָדַתְהוּ, אלא שהקלו המלה מפני כובד קריאת הה"א ואמרו "גְּנָבַתּוּ", "גְּמָלַתּוּ".[14]

פְּקָדַתְךָ – העי"ן קמוצה והלמ"ד פתוחה – "וְאֶת אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ" (ירמיהו כב כו). אבל "חִבְּלָה יְלָדָֽתְךָ" (שה"ש ח ה עי"ש), הלמ"ד קמוצה מפני ההפסק.

פְּקָדַתְנִי – העי"ן קמוצה והלמ"ד פתוחה. ובהפסק גם הלמ"ד קמוצה: "וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָֽתְנִי" (ישעיהו סג ה).

פְּקָדָתַם – העי"ן והלמ"ד קמוצים והתי"ו פתוחה – "וַאֲכָלָ֖תַם חַיַּת הַשָּׂדֶה" (הושע ב יד), "וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹא תִמְצָא" (הושע ב ט), לפי שהמלה מלעיל ותחטף קריאת התי"ו עם המ"ם על כן התי"ו פתוחה, אבל כל שאר כנוי הפְּעֻלִים התי"ו קמוצה, לפי שתעמוד קריאת התי"ו עם המ"ם ולא תחטף.

פְּקָדַתְכֶם, פְּקָדַתְנוּ – העי"ן קמוצה והלמ"ד פתוחה.

פְּקָדָתָהּ – כולו קמוץ והה"א במפיק. כן הוא על המשפט, אלא שמצאנוהו במשקל פְּקָדַ֫תָּה – הלמ"ד פתוחה והתי"ו דגושה והה"א רפה והוא מלעיל, כמו "לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה" (יחזקאל יד טו), "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ" (רות ג ו), "וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו" (ישעיהו לד יז), "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס" (ש"א א ו). ותחסר תי"ו הפועלת, ומשפטה פְּקָדַתְתָּהּ, והתי"ו האחרונה והה"א סימן הפְּעֻלָה, כמו שכתבנו במלת פְּקָדַתּוּ.

פְּקָדָתֵךְ – העי"ן והלמ"ד קמוצין והתי"ו בצרי, והכ"ף סימן הפעולה בשוא. ואם המלה מלעיל תהיה תי"ו בסגול: "כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַ֙תֶךְ֙" (רות ד טו), "חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָ֑תֶךְ" (ישעיהו מז י).

פְּקָדָתַן, פְּקָדַתְכֶן.

פתוחי פָּקַדְתְּ ששה

עריכה

ושמו חירק תחת השוא בהתחברה עם הכנויים כי כבד על הלשון לחבר ג' שואין שיקראו בכנוי הרבים והרבות, ותוציא מוצא הכנוי בה כמוצא פָּקַדְתִּי, אלא שזה שמונה וזה ששה. פְּקַדְתִּיו, פְּקַדְתִּינִי, פְּקַדְתִּים, פְּקַדְתִּינוּ, פְּקַדְתִּיהָ, פְּקַדְתִּין – "לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים" (ירמיהו ב לד), "אַתְּ נְשָׂאתִים" (יחזקאל טז נח), "לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי" (ש"א יט יז), "וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (יחזקאל טז יט), "הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי" (שופטים יא לה), "כִּי יְלִדְתִּנִי" (ירמיהו טו י).

ובא בקמץ התי"ו: "שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ" (שה"ש ה ט), "אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ" (יהושע ב יז). וי"א כי מפני ההפסק נשתנית התנועה.

ובא בצרי תחת חירק: "אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ", כי הצרי והחרק קרובים ויבא זה תחת זה במקומות רבים.

פתוחי פְּקַדְתֶּן

עריכה

כדרך פְּקַדְתֶּם.

והבינונים

עריכה

על שני דרכים: הפּוֹעֵל והפָּעוּל, והם שמונה. ויקרא גם הפעוּל בֵּינוֹנִי, כי אם תאמר פָּעוּל, הוא מורה שהוא פעול בזמן שהוא בין עבר ועתיד, שהוא זמן ההווה עתה. כמו שתאמר על דרך משל: הַגַּן זֶה שָׁמוּר, שתבין ממנו שהוא שמור עתה בזמן הזה.

הפּוֹעֵל: פּוֹקֵד, פּוֹקְדִים, פּוֹקְדָה או פּוֹקֶדֶת, פּוֹקְדוֹת.

הפָּעוּל: פָּקוּד, פְּקוּדִים, פְּקוּדָה, פְּקוּדוֹת.

כינויי הבינוניים, ופתחת עליהם פתוחי עשרת הכנויים.

פתוחי פּוֹקֵד עשרה

עריכה

פּוֹקְדוֹ, או פּוֹקְדֵהוּ – הלמ"ד בצרי, כמו "וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עֹשֵׂהוּ" (הושע ח יד), "וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ" (משלי יד ב), "מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם" (איוב מא יח).

פּוֹקֶדְךָ בסגול עי"ן-הפועל: "וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן" (ישעיהו מד ב), "אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ" (שמות יח ו). ובחירק: "אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ" (ש"ב ד ח), "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ" (שמות כג ד), "הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ" (מ"ב כב כ). ואם למ"ד-הפֹעל גרונית העי"ן בצרי: "אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ" (ש"א כא ג), או בפתח: "בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב" (ישעיהו מג א). וכן אם עי"ן-הפֹעל גרונית, בפתח: "לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ" (דה"ב כ ז). ובהפסק: "יְיָ֥ שֹׁמְרֶ֑ךָ" (תהלים קכא ה), "וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ" (קהלת יב א) – הלמ"ד בסגול והכ"ף קמוצה רפה. וכן "אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אֶת עַבְדְּךָ מְקַלְלֶֽךָ" (קהלת ז כא). ויש בדגש: "יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶֽךָּ" (דברים ח ה).

פּוֹקְדִי – "גֹּאֲלִי חָי" (איוב יט כה), "יֹצְרִי מִבֶּטֶן" (ישעיהו מט ה). או פּוֹקְדֵנִי – "כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי" (איוב לב כב), "אָמַרְתְּ אֵין רֹאַנִי" (ישעיהו מז י עי"ש). ופתח אל"ף "רֹאַנִי" במקום צרי.

פּוֹקְדָם – "גֹּאֲלָם חָזָק" (ירמיהו נ לד). או פּוֹקֶדְהֶם – בסגול עי"ן-הפֹעל או בפתח. ואם לא נמצא כן עם היחיד בה"א-מ"ם, הנה מצאנו "יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם" (יחזקאל כג מה) כמו אוֹתָם. וכן "הַמִּתְנַבְּאוֹת מִלִּבְּהֶן" (יחזקאל יג יז), "וְאֶת חֶלְבְּהֶן" (ויקרא ח טז), "וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד ד). ואפשר שיהיה "וּמֵחֶלְבֵהֶן" רבים, ואף על פי שהוא חסר יו"ד הרבים, נשארה במבטא התנועה.[15] וכן: "וְאִכְלוּ אֶת פְּרִיהֶן" (ירמיהו כט כח), כמו פִּרְיָן. וכן "וַייָ פָּתְהֵן יְעָרֶה" (ישעיהו ג יז), כמו פּוֹתָן. אבל לפי שנמצא ה"א "פָּתְהֵן" בצרי, נאמר כי הה"א אינה מן הכינוי, שאם היה כן, היתה סגול כמשפט, ונאמר כי היא לנקבה, כי יאמר פּוֹתָה ליחידה, ולרבות "וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת" (מ"א ז נ), ובהתחבר עם נו"ן הכנוי היה המשפט שתהפך הה"א לתי"ו רפה כמשפט, אלא מפני פגישת שני ת"וין רפין שהיה כבד על הקריאה, נשארה הה"א במקומה, ובא תחתיה צרי במקום קמץ. כמו "צָעִיר רֹדֵם" (תהלים סח כח) – כמו רֹדָם. וכן בה"א-מ"ם: "כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם" (ש"ב כג ו). אבל נשתנית התנועה להקל קריאת הה"א, לפיכך היא בפתח מקום הסגול, ועוד שהוא מלעיל.

וכן פּוֹקֶדְכֶם – בסגול, או בפתח: "גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מג יד).

פּוֹקְדֵנוּ – "גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם" (ישעיהו סג טז), "יְיָ שֹׁפְטֵנוּ" (ישעיהו לג כב).

פּוֹקְדָהּ – "אֲנִי יְיָ נֹצְרָהּ" (ישעיהו כז ג), או פּוֹקְדֶיהָ כמו "הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ" (הושע ב טז).

פּוֹקְדֵךְ – "וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב" (ישעיהו מט כו).

פּוֹקְדָן או פּוֹקֶדְהֶן, פּוֹקֶדְכֶן.

פתוחי פּוֹקְדִים עשרה

עריכה

ובהתחברם עם הכנויים תסור המ"ם, ותשאר היו"ד, שגם היא סימן הרבים.

פּוֹקְדָיו – למ"ד-הפֹעל קמוצה – "אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו" (זכריה יג ג), "כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ" (ירמיהו ב ג). פּוֹקְדֶיךָ – למ"ד-הפֹעל בסגול – "כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ" (ירמיהו יז יג). וכן כל אֶיךָ בֶיךָ גֶיךָ דֶיךָ בפעלים ובשמות ובמלים.[16] פּוֹקְדַי – "שֹׂנְאַי חִנָּם" (תהלים לה יט). והיו"ד הכתובה סימן-המדבר ויו"ד-הרבים נחה-נעלמת כיו"ד שׁוֹמְרָיו, זוֹכְרָיו, אך כי זאת נכתבה לכן הוא קמוץ, וזאת לא נכתבה בעבור היו"ד האחרת לכן הוא פתח.

וזה המשפט בשמות ובפעלים ובמלים, כי כל אָיו בָיו גָיו דָיו קמץ, וכל אַי בַי גַי דַי פתח, ואם באתנח וסוף-פסוק, קמץ. וכן באו מהם בזקף קמץ: "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְיָ אֱלֹהָ֔י" (במדבר כב יח), "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם יְיָ אֱלֹהָי" (דה"ב ב ג עי"ש), "לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְיָ אֱלֹהָ֔י" (דברים יח טז), "יְיָ אֱלֹהָ֔י תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה" (מ"א יז כא), "שָׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ יְיָ אֱלֹהָ֗י" (תהלים לה כד), וזהו רביע אבל נחשב עם הזקפין, "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָ֔י" (דברים כו יד), "וְעַתָּה יְיָ אֱלֹהָ֔י אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ" (מ"א ג ז), "אָשִׁיב נָקָם לְצָרָ֔י" (דברים לב מא), "בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָ֔י" (בראשית לב כא), "הַגְּמוּל אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָ֔י" (יואל ד ד), "צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּ֔י" (איכה ג נג), "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּ֔י" (איכה ג טז), "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָ֔י" (דה"א טז כב), "וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָ֔י" (ירמיהו כב יד).

וכבר באו בקמץ זולתי אתנח וסוף-פסוק וזקף: "בְּאָזְנָ֖י יְיָ צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים" (ישעיהו ה ט), "וְנִגְלָה בְאָזְנָ֖י יְיָ צְבָאוֹת" (ישעיהו כב יד), "אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָ֗י" (תהלים קיט ה).

וגם באו מהם בפתח באתנח וסוף-פסוק: "רִיבָה יְיָ אֶת־יְרִיבַ֑י" (תהלים לה א), "שִׁבְתִּי בְּבֵית יְיָ כָּל יְמֵי חַיַּ֑י" (תהלים כז ד), "אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת־עֵינַ֑י" (תהלים קכג א), "רֹאשׁ מְסִבַּ֑י" (תהלים קמ י), "בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַ֑י" (תהלים לא יד), "כָּלוּ עֵינַ֑י" (תהלים סט ד), "בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַ֑י" (תהלים פד יא), "הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַ֑י" (תהלים פו ב), "רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַ֑י" (תהלים קכט א) הראשון, "יְיָ שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֶל־תַּחֲנוּנַ֑י" (תהלים קמג א), "אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַ֑י" (תהלים לא כג עי"ש), "וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתַֽי" (תהלים פו ו), "כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַ֑י" (תהלים קמב ז). וכן בא "זֶה סִינַ֑י" (תהלים סח ט) פתח באתנח.

פּוֹקְדֵיהֶם, פּוֹקְדֵיכֶם – הלמ"ד בצרי והה"א והכ"ף בסגול. פּוֹקְדֵינוּ – הלמ"ד בצרי – "וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות א י).

פּוֹקְדֶיהָ – הלמ"ד בסגול – "צֹפְנֶיהָ צָפַן רוּחַ" (משלי כז טז). וכן כל ה"א הנקבה הקמוצה, מה שלפניה נקוד בסגול.

פּוֹקְדַיִךְ – הלמ"ד פתוחה והיו"ד בחירק והכ"ף בשוא – "כָּל אֹכְלַיִךְ יֵאָכֵלוּ" (ירמיהו ל טז). וכן כל אַיִך בַיִך גַיִך דַיִך בפתח אם לא יבא בהפסק.

פּוֹקְדֵיהֶן, פּוֹקְדֵיכֶן.

פתוחי פּוֹקֶדֶת עשרה

עריכה

והחבור מן פּוֹקֶדֶת לא מן פּוֹקְדָה, לפיכך לא נרפתה התי"ו. כמו מן מִשְׁמֶרֶת – מִשְׁמַרְתּוֹ, מִלְחֶמֶת – מִלְחַמְתּוֹ וכן כלם שהם בתי"ו. אבל אשר סופם ה"א, בהתחברה תשוב תי"ו ותרפה כמו שכתבנו. ועשו החבור מן פּוֹקֶדֶת ולא מן פּוֹקְדָה להקל על הקריאה, כמו שעשו החבור מן מִשְׁמֶרֶת, מִלְחֶמֶת, ולא מן מִשְׁמָרָה, מִלְחָמָה, להקל.

פּוֹקַדְתּוֹ – "וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ" (ש"ב ד ד), "יוֹעַצְתּוֹ לְהַרְשִׁיעַ" (דה"ב כב ג). פּוֹקַדְתְּךָ, ואם בהפסק: "וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" (משלי כג כה). פּוֹקַדְתִּי, פּוֹקַדְתָּם, פּוֹקַדְתְּכֶם – "חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם" (ירמיהו נ יב), פּוֹקַדְתֵּנוּ, פּוֹקַדְתָּהּ, פּוֹקַדְתֵּךְ – "תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ" (יחזקאל כז יב), פּוֹקַדְתָּן, פּוֹקַדְתְּכֶן. בכלם פתוח העי"ן.

פתוחי פּוֹקְדוֹת עשרה

עריכה

וכנוי הרבות יבואו בשני סימנים, ביו"ד[-מ"ם] ברבוי הזכרים ובו"ו-תי"ו ברבוי הנקבות. ובשער השמות נאריך בביאור זה. פּוֹקְדוֹתָיו, פּוֹקְדוֹתֶיךָ, פּוֹקְדוֹתַי, פּוֹקְדוֹתֵיהֶם, פּוֹקְדוֹתֵיכֶם, פּוֹקְדוֹתֵינוּ, פּוֹקְדוֹתֶיהָ, פּוֹקְדוֹתַיִךְ, פּוֹקְדוֹתֵיהֶן, פּוֹקְדוֹתֵיכֶן.

פתוחי פָּקוּד עשרה

עריכה

פְּקוּדוֹ, פְּקוּדְךָ או פְּקוּדָךְ, פְּקוּדִי, פְּקוּדָם, פְּקוּדְכֶם, פְּקוּדֵנוּ, פְּקוּדָהּ – הה"א מפיק, פְּקוּדֵךְ, פְּקוּדָן, פְּקוּדְכֶן.

פתוחי פְּקוּדִים עשרה

עריכה

פְּקוּדָיו, פְּקוּדֶיךָ, פְּקוּדַי, פְּקוּדֵיהֶם, פְּקֻדֵיכֶם, פְּקוּדֵינוּ, פְּקוּדֶיהָ, פְּקוּדַיִךְ, פְּקוּדֵיהֶן, פְּקוּדֵיכֶן.

פתוחי פְּקוּדָה עשרה

עריכה

פְּקוּדָתוֹ, פְּקוּדָתְךָ – למ"ד-הפֹעל בקמץ, ואף על פי שיבא אחריה שוא.[17] וכן בשמות: צִדְקָתְךָ, בִּרְכָתְךָ, ולא כן בעבר: "יְלָדַתְךָ" (ירמיהו כב כו), כמו שכתבנו (לעיל כח ע"ב). פְּקוּדָתִי, פְּקוּדָתָם, פְּקוּדַתְכֶם, פְּקוּדָתֵנוּ, פְּקוּדָתָהּ, פְּקוּדָתֵךְ, פְּקוּדָתָן, פְּקוּדַתְכֶן.

פתוחי פְּקוּדוֹת עשרה

עריכה

פְּקוּדוֹתָיו, פְּקוּדוֹתֶיךָ, פְּקוּדוֹתַי, פְּקוּדוֹתֵיהֶם, פְּקוּדוֹתֵיכֶם, פְּקוּדוֹתֵינוּ, פְּקוּדוֹתֶיהָ, פְּקוּדוֹתַיִךְ, פְּקוּדוֹתֵיהֶן, פְּקוּדוֹתֵיכֶן.

המקור

עריכה

פָּקוֹד. והוא יתערב עם העוברים והבינונים והעתידים, כי הוא מקור הפעלים כלם וממנו תוצאותם. שלא תאמר לעולם עבר ובינוני ועתיד, שלא יקדם המקור להם. כי הוא המחשבה, והמחשבה טרם המעשה. כי אם תאמר רְאוּבֵן שָׁמַר, קודם עלה בלבו לִשְׁמוֹר, ואחר כך שמר, וכן אם תאמר רְאוּבֵן שׁוֹמֵר, קודם עלה בלבו לשמור, ועתה הוא שומר. וכן אם תאמר רְאוּבֵן יִשְׁמוֹר, קודם יעלה בלבו לשמור, ואחר כך ישמור.

ובא פעמים במקום המחשבה והמעשה, כמו "לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה" (שמות כא יד) – וכן עשה שהרגו, "תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שם) – וימות, "לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב" (בראשית לד ז) – ושכב, "לְבִקְעָם אֵלָיו" (דה"ב לב א) – ובקעם, "כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת" (ויקרא כא ט) – וזנתה, "לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (ש"א כט יא) – והלך ושב, והדומים להם.

ויבא במקום העוברים והבינונים והעתידים. כמו "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א יד), כאלו אמר רָצוּ וְשָׁבוּ או רָצִים וְשָׁבִים, ועם המקור: רָצוּ רָצוֹא ושָׁבוּ שׁוֹב. "וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר" (בראשית ח ה), כאילו אמר היו הוֹלְכִים הלוך וחוֹסְרִים חסור. "יָלְדָה וְעָזוֹב" (ירמיהו יד ה), כאלו אמר ילדה וְעָזְבָה. "וְאֶתְכֶם הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ" (יחזקאל יא ז), כאלו אמר אוֹצִיא, כלומר: זה גזרתי להוציא אתכם מתוכה. "בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב ג יח), כאלו אמר אוֹשִׁיעַ, כלומר: אמרתי להושיע. "וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם" (צפניה ג כ), כאלו אמר: ובעת ההיא אֲקַבֵּץ אתכם. "אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה" (במדבר ל ג) כמו יִשָּׁבַע שבעה, כמו שאמר "כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַייָ" (במדבר ל ג). "קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי" (תהלים עז ב) כאלו אמר וְיַאֲזִין אלי.

ובמקום הצווי ברוב. כמו "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשוֹ" (שמות כ ח), "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה יב), "הָלֹךְ וְקָרָאתָ" (ירמיהו ב ב), "הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק" (ירמיהו יט א).

והוא כדמות השם, לפיכך יתערב עם כל הפעלים, אף על פי שאינו מתכונת בנינו, כמו "טָרֹף טֹרַף" (בראשית לז לג), "אִם טָרֹף יִטָּרֵף" (שמות כב יב), "עָרוֹם יַעְרִם" (ש"א כג כב), "קַטֵּר יַקְטִירוּן" (ש"א ב טז), "מוֹט הִתְמוֹטְטָה" (ישעיהו כד יט), "פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה" (שם), "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה" (שם), "כָּשׁוֹל יִכָּשֵלוּ" (ישעיהו מ ל), "סָקוֹל יִסָּקֵל" (שמות יט יג), "לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל" (איוב ו ב), "הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ" (מ"ב ג כג), "וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה" (ויקרא יט כ), "וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ" (יחזקאל טז ד).

וברוב יבוא המקור קודם הפועל כי הוא קדם לו כמו שכתבנו, ויבא עם הפֹעל לחזק הדבר. ופעמים יבוא באחרונה, כמו "וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם", "אֹמְרִים אָמוֹר לִמְנַאֲצַי" (ירמיהו כג יז), "וּבָא בוֹא וְשָׁטַף" (דניאל יא י).

ועם הצווי הוא באחרונה ברוב, כמו "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ" (ישעיהו ו ט), "בְּכוּ בָכוֹ" (ירמיהו כב י), "אֹרוּ אָרוֹר" (שופטים ה כג). ובא המקור אחרון לחזק הדבר יותר.

ובא יוצא אף על פי שבנינו עומד כי הוא כדמות השם: "עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ" (ירמיהו כז ח).

ויבוא בלשון נקבה אף על פי שאינו בה"א, כמו "הֲלוֹא זֹאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת יְיָ אֱלֹהַיִךְ" (ירמיהו ב יז), וזכרו בלשון זָכָר כמשפט באמרו "כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת יְיָ אֱלֹהָיִךְ" (שם פסוק יט). וכשזכרו בלשון נקבה ואמר עליו "תַּעֲשֶׂה לָּךְ", כאלו אמר תעשה עֲזִיבָתֵךְ, כי המקור כדמות שם. וכן "הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ" (ש"א יח כג), "כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר" (ש"ב ג לז). ולפי שהוא כדמות שם, יבא ביו"ד הרבוי כמו השם, ואמרו "בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ" (יחזקאל טז לא), "בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת" (יחזקאל ו ח), וכן "עֲשֹה סֵטִים שָׂנֵאתִי" (תהלים קא ג) הוא מקור במקום שם, כמו מַעֲשֵׁה סטים.

וכן יבא השם שהוא בתוספת מ"ם בתחלה בענין המקור, כמו "וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י ב), שהוא כענין וּלְהַסִּיעַ, "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת" (אסתר ט יט), שהוא כמו וְלִשְׁלוֹחַ, "וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג י), כענין וְלִסְפּוֹר, כי הענין מורה עליו שהוא מקור, ועוד מלת "אֶת" ראיה כי הוא מקור ואיננו שם סמוך אל "רֹבַע", ועוד ראיה כי הוא קמוץ, כי אלו היה סמוך היה פתח, אף על פי שיצאו מעטים קמוצים סמוכים כמו שאנו עתידים לבאר. וכן "לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶיהָ" (יחזקאל יז ט) בענין המקור, כמו לְהַשִּׁיא אוֹתָהּ. וכן "וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ" (בראשית כז ל), הוא שם במקום מקור, כמו מִצּוּדוֹ.

ופתוחי האבן הזאת עשרה.

פָּקְדוֹ – "וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה" (דברים ז ח), "אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו" (בראשית נ יד). או פָּקְדֵהוּ, כמו "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ" (שמות יח יח).

פָּקְדְךָ – "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו ז), "בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" (בראשית לה א), "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים כט יא). ובשרק: "פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶ֔ךָ" (ויקרא כג כב), וסגול הרי"ש מפני הזקף. או פְּקָדְךָ – "לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות כג כ), "וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ" (ש"א כה כט), "וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ" (ש"א כד י), "בְּיוֹם אֲכָלְךָ" (בראשית ב יז), "בְּיוֹם עֲמָדְךָ" (עובדיה א יא), "יַעַן אֲמָרְךָ" (יחזקאל לה י).[18]

וזה ההפרש יש בין המקור ובין שם-דבר או שם-הפֹעל מזה המשקל, כי המקור בקמץ-חטף, ושם-הפֹעל ושם-דבר בחולם לעולם, כמו חֲמוֹרְךָ, בְּכוֹרְךָ, שְׁלוֹמְכֶם. לפיכך נאמר כי "יַעַן הֲמָנְכֶם מִן הַגּוֹיִם" (יחזקאל ה ז) הוא מקור לא שם, ושרשו המן.

ויש ספרים מדויקים "בְּיוֹם עֲמָֽדְךָ֣" המ"ם מָעמדת בגעיא. וכן "וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ" לבן-אשר, הרי"ש נקרא בקמץ-רחב, כי הגימ"ל נקודה בשוא-ופתח. והוסב לקמץ בלמ"ד-הפֹעל במלת "לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ" (ש"א טו א), לתפארת המלה.

פָּקְדִי – "וּבְיוֹם פָּקְדִי" (שמות לב לד), "בְּאָמְרִי לָרָשָׁע" (יחזקאל ג יח). ונמשך הקמץ בטעם במלת "תַּחַת רָֽדְפִי־טֽוֹב" (תהלים לח כא). וכן "מִיָּֽרְדִי־בֽוֹר" (תהלים ל ד). או פָּקְדֵנִי – "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" (שמות ב יד).

פָּקְדָם – "בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב" (תהלים יט יב). או בצרי כמו הצווי.

פָּקְדְכֶם – "בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן" (דברים כז ד), "כְּתָפְשְׂכֶם אֶת הָעִיר" (יהושע ח ח). ובשורק: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם" (ויקרא יט ט). ובאה מלת "בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ" (בראשית לב כ) שלא כמנהג, שהיה ראוי להיות בְּמָצְאֲכֶם, כמו "כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל" (דברים ה כ), ובא כן להרחיב על האל"ף ולפאר המלה. או פְּקָדְכֶם – "בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ" (בראשית ג ה), "בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יְיָ" (מלאכי א ז), "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" (במדבר טו יט). ואם עי"ן-הפֹעל אות גרונית תהיה בקמץ-חטף ופ"א-הפֹעל בקמץ-רחב, כמו ("יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם" (עמוס ה יא),) "יַעַן מָאָסְכֶם" (ישעיהו ל יב), "בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל" (יחזקאל כ ה), "וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם" (הושע ט י), "עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת יְיָ" (עמוס ב ד), "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ" (רות ג יג). ובא כן גם בלא אות גרונית: "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה" (דברים כ ב), והיה משפטו כְּקָרְבְּכֶם כמו "כְּתָפְשְׂכֶם אֶת הָעִיר", או כִּקְרָבְכֶם כמו "אֲכָלְכֶם".

פָּקְדֵנוּ – "עַד עָבְרֵנוּ" (יהושע ד כג).

פָּקְדָהּ – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב טו), או פָּקְדֶהָ, או פָּקְדֶנָּה, כמו "לְיַחְמֵנָּה" (בראשית ל מא). ועוד נכתבנו בנחי פ"א בשרש יחם (לקמן צב ע"א).

פָּקְדֵךְ – "עָזְבֵךְ אֶת יְיָ אֱלֹהַיִךְ" (ירמיהו ב יז).

פָּקְדָן, ובתוספת ה"א: "שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה" (ירמיהו ח ז).

פָּקְדְכֶן.

ופעמים יבוא הפ"א בחיריק והוא מן פְּעַל בפתח, כמו "בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם" (ויקרא כו כו), "בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם" (יחזקאל לז יג), "וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם" (נחמיה ח ה), "אַחֲרֵי נִפְלוֹ" (ש"ב א י). או בסגול: "בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה" (במדבר טו כח).

ואם עי"ן-הפֹעל גרונית, פ"א-הפֹעל בפתח, כמו "וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם" (יחזקאל כג לט), "לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן" (שופטים יג כה), "יַעַן מַחְאֲךָ יָד" (יחזקאל כה ו). ובא גם כן "וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל" (יחזקאל כה ו) הרי"ש בפתח אף על פי שאין העי"ן גרונית, ובא כן לזווג המלות.

ויאמר גם כן מן פְּעַל בפתח עם הכנויים בשוא הפ"א כמו הצווי, ועל דרך זה בא "וְלָכֵן יְחַכֶּה יְיָ לַחֲנַנְכֶם" (ישעיהו ל יח).

"בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ" (יחזקאל כה ו) הוא מקור, וקמץ השי"ן היה משפטו להקרא חטף כמו "שָׁכְבְּךָ", ושב רחב להניח האל"ף.

והכנויים אשר על המקור, פעמים על הפועל עצמו פעמים על הפעול, וישתוה בהם בכנוי המדבר היו"ד לבדה והנו"ן עם היו"ד – אף על פי שהנו"ן והיו"ד יבואו ברוב על הפעול, כמו "הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר" (שמות ב יד), "אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי" (ישעיהו כב ד) והדומים להם, והיו"ד לבדה תבוא על הפועֵל, כמו "וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ" (יחזקאל ג כז), "בְּשַׁלְּחִי אֶת חִצֵּי הָרָעָב" (יחזקאל ה טז), "בְּאָמְרִי לָרָשָׁע" (יחזקאל ג יח) והדומים להם – אף על פי כן הכל שוה. כי הנה מצאנו הנו"ן והיו"ד על הפוֹעֵל: "בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל" (יחזקאל מז ז), והיו"ד לבדה על הפעוּל: "כִּי מֵאֵן יְיָ לְתִתִּי" (במדבר כב יג), "לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה ז), "לְבִלְתִּי עָצְבִּי" (דה"א ד י). והנה "מֵאֵן יְיָ לְתִתִּי" על הפעול, "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ" (בראשית כט יט) על הפועל.

וזה הדרך כמו כן בשמות, כמו "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי" (תהלים ב ו) והפכו "וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם" (תהלים עד יב), וכן "הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ" (תהלים לט יא) והפכו "מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ" (תהלים לח יב), וכן "וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי" (הושע יא ז) הפך "וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" (ירמיהו ב יט), "עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ" (תהלים נו יג) הפך "נְדָרַי לַייָ אֲשַׁלֵּם" (תהלים קטז יד), "וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי" (ישעיהו נו ז) הפך "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ" (מ"א ט ג), "וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם" (משלי א כה) הפך "וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי" (חבקוק ב א), "וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים" (תהלים עג יד).

שם-הפועל[19]

עריכה

ישתנה על פנים רבים בתוספת בראש או בסוף, ופעם בלי תוספת. ויש בלשון זכר, ויש בלשון נקבה. ומזה הפועל תאמר שם בלשון נקבה: פְּקֻדָּה. וכשתחברהו עם הכנוים העשרה, תאמר: פְּקֻדָּתוֹ, פְּקֻדָּתְךָ, פְּקֻדָּתִי, פְּקֻדָּתָם, פְּקֻדַּתְכֶם, פְּקֻדָּתֵנוּ, פְּקֻדָּתָהּ, פְּקֻדָּתֵךְ, פְּקֻדָּתָן, פְּקֻדַּתְכֶן. וכן במשקל אחר: פְּקִידוּת. וכל אחד ואחד לפי משקלו תחברהו עם הכנוים, כאשר אודיעך בשער השמות בעזרת האל.

העתידים

עריכה

והם שלשה עשר. והם בשני דרכים: הצווי, והאותיות הנוספות שהם אית"ן.

הצווי:

פְּקוֹד, פִּקְדוּ, פִּקְדִּי, פְּקוֹדְנָה.

האית"ן:

אֶפְקוֹד, יִפְקוֹד, תִּפְקוֹד, נִפְקוֹד, יִפְקְדוּ, תִּפְקְדוּ, תִּפְקֹד, תִּפְקְדִי, תִּפְקֹדְנָה.

ופתחת עליהם פתוחי הכנויים

פתוחי פְּקוֹד ששה

עריכה

הפ"א בקמץ-חטף או בחירק כמו המקור, פָּקְדֵהוּ או פָּקְדוֹ, אף על פי שלא נמצא עם הכנוי בו"ו לבדה. כן דעת רבי יהודה חיוג' שאמר כי "וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (במדבר כג יג) שרשו קבן, ויהיה על משקל שָׁמְרוֹ, זָכְרוֹ. ורבי משה הכהן תפש עליו ואמר כי לא יאמר שָׁמְרוֹ מן שְׁמוֹר ולא זָכְרוֹ מן זְכוֹר, כי אם שָׁמְרֵהוּ, זָכְרֵהוּ. ואיננה תפישה, כי אחר שנמצא כן עם המקור, למה לא יאמר גם כן עם הצווי. ויש לומר כי נו"ן-ו"ו "וְקָבְנוֹ" כנוי הנסתר, ואף על פי שבאה הנו"ן רפה ובחולם שלא כמנהג.[20] וכן בא כמוהו "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע" (משלי ה כב), וכן "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד" (אסתר ג ח).

פָּקְדֵנִי. ונמשך הקמץ במלת "שָֽמְרֵ֥נִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ" (תהלים טז א), כמו שנמשך במלת "מִיָּֽרְדִי־בֽוֹר" (תהלים ל ד), וכן "תַּחַת רָֽדְפִי־טֽוֹב" (תהלים לח כא).

פָּקְדֵם. ובא כנוי הנסתרים במ"ם-ו"ו: "שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל" (תהלים פג יד), "הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ" (תהלים נט יב).

פָּקְדֵנוּ.

פָּקְדֶהָ – בקמץ הה"א, כמו "נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (משלי ד יג). או פָּקְדָהּ – "בּוֹא כָתְבָהּ עַל לוּחַ אִתָּם" (ישעיהו ל ח).[21] או בנו"ן ה"א: פָּקְדֶנָּה, כמו "וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ" (ירמיהו לו טו), "שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ" (איוב ה כז).

פָּקְדֵן.

ואשר יבאו בפלס פְּעַל, כשנחברם עם הכנוים יעמד השוא ונאמר: "רְפָאֵנִי יְיָ" (ירמיהו יז יד), "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי" (בראשית כג ו), "קוּם מְשָׁחֵהוּ" (ש"א טז יב), "קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה ו), "וּקְרָאֶנָּה" (ירמיהו לו טו), "שְׁמָעֶנָּה" (איוב ה כז), "אֱהָבֶהָ וְתִצְּרֶךָּ" (משלי ד ו) וכן כל הכנויים על זה הדרך.

ואשר עי"ן-הפֹעל גרונית מן פְּעַל או מן פְּעוֹל, כשנחברם עם הכנויים נאמר הפ"א בשוא והעי"ן בקמץ: פְּעָלֵהוּ, פְּעָלֵנִי – "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (תהלים סט יט), "סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה" (תהלים קיט קיז), "בְּחָנֵנִי יְיָ" (תהלים כו ב), ("בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים" (ישעיהו כו יג)) [פְּעָלוּנִי], "הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי" (ישעיהו מה יא). ואף על פי שהפעלים שעי"ניהם גרונית יבואו ברוב לגזרת פְּעַל בפתח, צריך להודיע כי כן יֵאָמֵר לעולם, ואפילו אותן שיהיו לגזרת פְּעוֹל בחולם, שלא לחטף על האות הגרונית אם יהיה בקמץ-חטף. או הפ"א בפתח והעי"ן בשוא-ופתח: פַּעֲלֵהוּ, פַּעֲלֵנִי וכן כלם. וכן המקור בזה הדרך כמו שכתבנו כשיבא ה"א בתוספת, ודרך אחד להם.

פתוחי פִּקְדוּ ששה

עריכה

פִּקְדוּהוּ, פִּקְדוּנִי, פִּקְדוּם, פִּקְדוּנוּ, פִּקְדוּהָ, פִּקְדוּן – בחירק או בקמץ-חטף.

פתוחי פִּקְדִי ששה

עריכה

פִּקְדִיהוּ, פִּקְדִינִי, פִּקְדִים, פִּקְדִינוּ, פִּקְדִיהָ, פִּקְדִין – בחירק או בקמץ-חטף.

פתוחי פְּקֹדְנָה

עריכה

כפתוחי פִּקְדוּ.

פתוחי אֶפְקֹד שמונה

עריכה

אֶפְקְדֵהוּ – הלמ"ד בצרי, או אֶפְקֶדֶנּוּ, והלמ"ד בסגול, בעבור כי הנו"ן בדגש.

וכן כל נו"ן-ו"ו כנוי הנסתר. ונו"ן-ו"ו כנוי המדברים היא רפה, לפיכך מה שלפניה בצרי. זולתי אם תהיה דגושה לחסרון אות, ואז מה שלפניה סגול, כמו "אִישׁ מִמֶּנּוּ" (בראשית כג ו).[22]

אֶפְקָדְךָ, ובהפסק אֶפְקְדֶךָ – למ"ד-הפועל בסגול, ופעמים הכ"ף דגושה: "יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו כה), "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב א), "וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ" (ישעיהו מג ה).

אֶפְקְדֵם, ואפשר שיבא בה"א-מ"ם, כמו "אַפְאֵיהֶם" (דברים לב כו). ואֶפְקְדֵם למ"ד-הפועל בצרי, וכן יִפְקְדֵם, תִּפְקְדֵם, נִפְקְדֵם. ובא "כִּי אֲמִילַם" (תהלים קיח י) בפתח מקום הצרי, מפני ההפסק.

אֶפְקָדְכֶם.

אֶפְקְדֶנָּה, ולמ"ד-הפֹעל בסגול והנו"ן דגושה.

וכן כל נו"ן קמוצה עם ה"א הנקבה מה שלפניה בסגול: "וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן" (ויקרא יג כא), "וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה" (ויקרא כז יג), "יַשְׁפִּילֶנָּה… יַגִּיעֶנָּה" (ישעיהו כו ה), "תִּשְׁמְטֶנָּה" (שמות כג יא), "וְיִמְנָעֶנָּה" (איוב כ יג), "יַכְחִידֶנָּה" (איוב כ יב), "וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ" (ירמיהו לו טו), "וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" (בראשית ב כא). ונמצא בספרים מדויקים "לְיַחְמֵנָּה" (בראשית ל מא) המ"ם בצרי, ועוד נכתבנו בשרש יחם (לקמן צב ע"א). ובא אחד הנו"ן רפה: "תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם" (יחזקאל ד יב), ומשפט כלם להיות הנו"ן נחה והה"א קמוצה, יִרְאֶנְהָ, יַשְׁפִּלֶנְהֶ, כמו "יְסֹבְבֶנְהוּיִצְּרֶנְהוּ" (דברים לב י), "כָּל הַיּוֹם יְבָרְכֶנְהוּ" (תהלים עב טו), ולהקל על הלשון עשו כן.

או יאמר אֶפְקְדָהּ – הה"א במפיק ולמ"ד-הפועל קמוצה, כמו "יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ" (ישעיהו כו ה), "אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ" (איוב כח כז), "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְיָ" (בראשית טז ז), "וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ" (שמות ד ז).

או אֶפְקְדֶהָ ולמ"ד-הפועל בסגול והה"א קמוצה – "וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ" (שופטים ג כא), "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן" (ש"ב יג טו). וכן לכל ה"א הנקבה בזה הדרך. ונכתב הנח שאחרי הה"א במלת "וְאַתִּיקֶיהָא מִפּוֹ וּמִפּוֹ" (יחזקאל מא טו).

אֶפְקְדֵךְ, אֶפְקְדֵן, אֶפְקָדְכֶן.

פתוחי יִפְקוֹד עשרה

עריכה

יִפְקְדֵהוּ או יִפְקְדֶנּוּ, או יִפְקְדוֹ – כי מצאנו "אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ" (הושע ח ג), "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד" (קהלת ד יב), "וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ" (ירמיהו כג ו), "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי" (שמות כב כט), "וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ" (תהלים לה ח). ועל דרך הסברא נאמר גם כן אֶפְקְדוֹ, נִפְקְדוֹ. ורבי יונה כתב כי ו"ו "וְאִם יִתְקְפוֹ" נוספת כו"ו "בְּנוֹ בְעֹר" (במדבר כד ג), "וְחַיְתוֹ אֶרֶץ" (בראשית א כד), "לְמַעְיְנוֹ מָיִם" (תהלים קיד ח), והנה הוא כמו יִתְקוֹף. ואין צורך לפירושו, רק פירושו: אם יתקף האחד אחד מהשנים, השנים יעמדו נגדו, כלומר הוא וחברו. והנה הוא כנוי היחיד.

יִפְקָדְךָ. ונמשך הטעם במלת "כִּי יִֽפְגָֽשְׁךָ֞" (בראשית לב יח). ובהפסק, עי"ן-הפֹעל בשוא ולמ"ד-הפֹעל בסגול: יִפְקְדֶךָ. ובא עי"ן-הפֹעל בקמץ-חטף במלת "וְדָם יִרְדֳּפֶךָ" (יחזקאל לה ו עי"ש), וכן "אֲשֶׁר פִּי יְיָ יִקֳּבֶנּוּ" (ישעיהו סב ב). כמו "בְּאַוָּתִי וְאֶסֳּרֵם" (הושע י י) וזולתו לטעם שכתבנו במלת אֶפְעוֹל לעיל יז ב).

יִפְקְדֵנִי – למ"ד-הפֹעל בצרי. ובא פתח-גדול תחת קמץ-קטן במלת "יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כט לב). וכן באו כמוהו "פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי" (בראשית יט יט), "הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי" (ישעיהו נו ג), "כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים" (איוב ט יח), "חַי יְיָ אֲשֶׁר הֱכִינַנִי וַיּוֹשִׁיבַנִי עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי" (מ"א ב כד), "וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן" (במדבר כב לג), "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג כ). וכן "אַל תְּבַעֲתַנִּי" (איוב ט לד), והנו"ן דגושה.

ובא "מִי כָמוֹנִי וּמִי יֹעִידֶנִּי" בשני מקומות (ירמיהו מט, יט; נ מד) בסגול הדל"ת ובדגש הנו"ן שלא כמנהג, כי אין מנהג נו"ן-יו"ד המדבר להיות דגושה. אבל באה דגושה במקומות כמו "הִנֶּנִּי בְנִי" (בראשית כב ז), "הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי" (בראשית כז יח), "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם" (דברים לא כז), "וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי" (ש"א כ יד).

יִפְקְדֵם. ובאה מלת "יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן" (שמות כט ל) מחברת על דרך כנוי העבר. וכן "לֹא יְשִׂימָם בָּךְ" (דברים ז טו), קמץ-גדול תחת קמץ-קטן. ומלת "וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד" (דה"א כג ו) בא בפתח-קטן תחת פתח-גדול, ומפני סגול היו"ד היתה החי"ת קמוצה. ומשפטו וַיַּחַלְקֵם דויד, היו"ד והחי"ת בפתח.

יִפְקָדְכֶם.

יִפְקְדֵנוּ – בצרי למ"ד-הפֹעל, ובא בקמץ באתנח: "וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָ֑נוּ" (ישעיהו סג טז).

יִפְקְדָהּ, יִפְקְדֵךְ, יִפְקְדֵן, ובא בפתח באתנח: "וְשֹׁד בְּהֵמוֹת יְחִיתַ֑ן" (חבקוק ב יז), יִפְקָדְכֶן.

פתוחי תִּפְקוֹד ששה

עריכה

תִּפְקְדֵהוּ או תִּפְקְדֶנּוּ, תִּפְקְדֵנִי, תִּפְקְדֵם, תִּפְקְדֵנוּ, תִּפְקְדָהּ או תִּפְקְדֶנָּה, תִּפְקְדֵן.

פתוחי נִפְקֹד שמונה

עריכה

נִפְקְדֵהוּ או נִפְקְדֶנּוּ, נִפְקָדְךָ, ובהפסק נִפְקְדֶךָ, נִפְקְדֵם, נִפְקָדְכֶם, נִפְקְדָהּ או נִפְקְדֶנָּה, נִפְקְדֵךְ, נִפְקְדֵן, נִפְקָדְכֶן.

פתוחי יִפְקְדוּ עשרה

עריכה

יִפְקְדוּהוּ. ובא הכנוי הזה עם נו"ן-ו"ו שלא כמנהג: "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע" (משלי ה כב). וכן באה הנו"ן רפה ובחולם שלא כמנהג. וכן בא כמוהו "וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (במדבר כג יג), וכן "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד" (אסתר ג ח), כמו שכתבנו.

ובא בתוספת נו"ן עם הכנוי שלא כמנהג: "וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ" (ירמיהו ה כב), "בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ" (ירמיהו ב כד), "שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ" (תהלים סג ד), "אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְת֑וּנֶךְ" (ישעיהו ס ז), "וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְת֑וּנֶךְ" (ישעיהו ס י), ושניהם הנו"ן בסגול לפי שהם מלעיל, כי האתנח בשניהם בתי"ו, "אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי" (משלי א כח).

יִפְקְדוּךָ, יִפְקְדוּנִי, יִפְקְדוּם, יִפְקְדוּכֶם, יִפְקְדוּנוּ, יִפְקְדוּהָ, יִפְקְדוּךְ, ובא "יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ" (ישעיהו סב ה) העי"ן קמוצה, מפני שהיא גרונית. וכן בשאר הכינוים בהיות עי"ן-הפֹעל גרונית, כמו "וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר" (ישעיהו מא כח), "אִם לֹא יִסְחָבוּם" (ירמיהו מט כ), "יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי" (תהלים מא ד), "וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי" (תהלים יח לו), "שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ" (שמות יח יט), "וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי" (הושע ד ו), והאל"ף יתירה בין הסמ"ך והכ"ף.

וכן כשלמ"ד-הפועל גרונית יבא בקמץ שלא לחטוף על האות הגרונית: "יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי" (מיכה ז ז), "וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ" (שופטים ג כא), "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ" (בראשית לז טו), "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְיָ" (בראשית טז ז), "וַיִּמְצָאָהּ מִשְׁקַל כִּכַּר זָהָב" (דה"א כ ב), "וַיִּשְׁלָחֲךָ יְיָ בְּדָרֶךְ" (ש"א טו יח), "וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג י), "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" (איוב טו יב), "וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל" (תהלים נב ז), "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" (תהלים קלז ה), "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן" (ש"ב יג טו), "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ" (בראשית לז כד), "וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל" (יחזקאל טז כ).

ובא עם הכנוי שהעי"ן שלהם גרונית בשוא: "וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ" (יחזקאל טז י) בשוא-ופתח, "הֲלוֹא חֲבָלִים יֹאחֱזוּךְ כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה" (ירמיהו יג כא) בשוא-וסגול.

או יהיו כל אלה קמוצים מפני שהם מגזרת אֶפְעַל, יִפְעַל בפתח, לפיכך יעמדו עם הכנויים כמו שהם טרם הכנויים, אלא שהם קמוצים מפני הנח השוכן, כמו שזכרנו בצווי (לעיל לד ע"א). ואשר אחר הקמץ שוא, הוא קמוץ מפני שהוא מלעיל, כי כן מצאנו מהם גם בלא אות גרונית: "אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה" (שה"ש ה ג), "צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי" (איוב כט יד), "יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן" (שמות כט ל), "וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה" (דברים כח ל), "פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה" (בראשית יט יט), "לֹא יִירָשְׁךָ זֶה" (בראשית טו ד). ואפשר שיהיה מזו הגזרה "כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו" (בראשית לב יח), ואף על פי שמצאנו "וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם" (ש"א כה כ) בחולם, וכן עם הכנויים בשוא: "אֶפְגְּשֵׁם" (הושע יג ח), "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ" (שמות ד כד), אולי נאמר גם כן אֶפְגַשׁ, יִפְגַשׁ בפתח.

ויצא מדרך חבריו "וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ" (ירמיהו כג ו) שהוא מן יִקְרָא, וכן בא "יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (משלי כד כד) והוא מן "וּמָה אֶזְעֹם" (במדבר כג ח) בחולם. אולי נאמר גם כן אֶזְעַם, יִזְעַם בפתח.

יִפְקְדוּן, יִפְקְדוּכֶן. ובא במ"ם לנקבות: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם" (שמות ב יז). וכתב רבי אברהם אבן עזרא בשם רבי משה הכהן כי בא כן שלא להתערב עם הנו"ן הנוסף. והנה מצאנו "אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן" (זכריה יא ה).

פתוחי תִּפְקְדוּ ששה

עריכה

תִּפְקְדוּהוּ, תִּפְקְדוּנִי, תִּפְקְדוּם, תִּפְקְדוּנוּ, תִּפְקְדוּהָ, תִּפְקְדוּן.

פתוחי תִּפְקֹד

עריכה

כפתוחי תִּפְקֹד לזכר, אלא שזה ששה וזה עשרה.

פתוחי תִּפְקְדִי ששה

עריכה

תִּפְקְדִיהוּ, תִּפְקְדִינִי, תִּפְקְדִים, תִּפְקְדִינוּ, תִּפְקְדִיהָ, תִּפְקְדִין.

פתוחי תִּפְקֹדְנָה

עריכה

כפתוחי תִּפְקְדוּ, אלא שלנמצאות ששה ולנסתרות עשרה.

[פ' הפועל גרונית]

עריכה

ואשר פ"א-הפֹעל אות גרונית, תנקד האות הנוספת בפתח, זולתי האל"ף שתנקד בסגול, כמו אֶעֱמוֹד, יַעֲמוֹד, תַּעֲמוֹד, נַעֲמוֹד, יַעַמְדוּ, תַּעַמְדוּ, "יַאַרְכוּ הַיָּמִים" (יחזקאל יב כב) וכן כלם. ואם בהפסק: יַעֲמֹדוּ, תַּעֲמֹדוּ, וכן אֶהֱלוֹךְ, יַהֲלוֹךְ.

אבל "וַתִּֽהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה" (שמות ט כג), "וּלְשׁוֹנָם תִּֽהֲלַךְ בָּאָרֶץ" (תהלים עג ט) לא נשתנה תנועתם ונמשכה התי"ו בטעם להרחיב על הה"א.

ובא גם האל"ף בפתח: "וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז מא), "וְאַחְדְּלָה מַה מִּנִּי יַהֲלֹךְ" (איוב טז ו). וכן משפט "חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה" (תהלים סט כא) כשיהיה בתשלומו: אַאֲנוּשָׁה. ובא בשורק כמו "יִשְׁפּוּטוּ הֵם" (שמות יח כו), "לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה" (רות ב ח).

ואם לגזרת פָּעַל האותיות הנוספות בסגול כי כן תכון הקריאה: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן" (דברים טו יא), "לֹא יֶעְשַׁר" (איוב טו כט), "לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ" (דברים ח ט).

ובאו בסגול לגזרת פָּעוֹל: "וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת" (תהלים כט ט), "וְהַוַּת רְשָׁעִים יֶהְדֹּף" (משלי י ג). וכן עם הכנוי: "וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ" (ישעיהו נג ב), "יֶהְדְּפֻהוּ מֵאוֹר אֶל חֹשֶׁךְ" (איוב יח יח).

ובא בפתח לגזרת פָּעַל: "וַתַּעְגְּבָה עֲלֵיהֶם" (יחזקאל כג טז). אבל "וַתֶּעְגַּב עַל מְאַהֲבֶיהָ" (יחזקאל כג ה) בסגול האות הנוסף, כמשפט כל אותיות הנוספות לגזרת פָּעַל שהם בסגול.

ובא פ"א-הפֹעל פעמים בפתח. כמו "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים" (בראשית לז כח), "וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם" (בראשית מ ה), "יַאַרְכוּ הַיָּמִים" (יחזקאל יב כב), "יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ" (ישעיהו מז יג), "לֹא תַעַזְבֶנּוּ" (דברים יד כז), "וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם" (שמות יד יב), "כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ" (ש"א יא א), "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ" (ויקרא כד ח), "לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ" (בראשית לז כ), "וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כז מא), "וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה" (שופטים ז יג) והדומים להם.

ובאו מפוארים בקמץ-חטף: "וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ ה), "אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם" (דברים יג ג). והאות הנוספת נקודה בקמץ, מפני הקמץ-חטף אשר אחריה. ובספר ירושלמי, "כִּי לֹא אֶעֳזָבְךָ" (בראשית כח טו), "אֶעֳבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים" (בראשית כט יח), בקמץ-חטף פ"א-הפֹעל

ויבא גם כן פ"א-הפֹעל בסגול: "וְלֹא יֶעֶרְבוּ לוֹ" (הושע ט ד), "וַיֶּאֶרְבוּ עַל שְׁכֶם" (שופטים ט לד), "לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ" (דברים יא ח), "יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר" (הושע יא יא), "יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק" (תהלים קמא ה), "יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם" (תהלים כח ה), "נֶאֶרְבָה לְדָם" (משלי א יא).

ופעמים פ"א-הפֹעל בשוא גם באות גרונית בהפתח האות הנוספת: "לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם" (יחזקאל ד יז), "אוּלַי יַחְסְרוּן" (בראשית יח כח), "וַיַּחְלְקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ" (מ"א יח ו), "וַיַּעְזְרוּ אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה" (מ"א א ז), "וְאַחְדְּלָה מַה מִּנִּי יַהֲלֹךְ" (איוב טז ו), "לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים" (ש"א יד א), "וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי" (ישעיהו מד ז). וכן מנחי הלמ"ד: "יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ" (תהלים נב ז).

וכן עם הסגול באות הנוספת פ"א-הפֹעל בשוא: "יֶחְרְדוּ הָאִיִּן" (יחזקאל כו יח), "יֶחְמְרוּ מֵימָיו" (תהלים מו ד), "פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם" (ישעיהו כח כב), "יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ" (איוב ג ט), "וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ" (ישעיהו נג ב), "הִנֵּה אֲנִי קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי וָאֶהְרְגֵהוּ" (מ"ב י ט), "וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג" (ש"ב ד י).

עד הנה נשלמו העוברים והבינונים והעתידים עם כנוייהם

[חילופי זמן]

עריכה

ותדע כי מנהג (העוברים) [העִברים] בלשון הקדש להשתמש בו עבר במקום עתיד שהן אותיות אית"ן, וזה בנבואות ברוב כי הדבר ברור כמו אם עבר כי כבר נגזר; ועתיד במקום עבר, כמו "אָז"; ועתיד ועבר במקום בינוני, כלומר שהיה עושה זה תמיד. ואינם צריכים להזכירם כי רבים הם, ולפי הענין תכיר כל אחד מהם.

ועם מלת אָז יבוא ברוב עתיד במקום עבר, כמו "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" (שמות טו א), "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל" (במדבר כא יז), "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה" (דברים ד מא), "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע י יב), "אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל" (מ"ב יב יח), "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע ח ל).

וכתב החכם רבי אברהם אבן עזרא (אבן עזרא על שמות טו א), כי כן המשפט בלשון ישמעאל. וכתב, כי כן יתכן לדבר בהם לזמן העומד, והוא כדרך "יְכַסֶּה פָנָיו" (ישעיהו ו ב), "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים" (ישעיהו ו ד), בעבור כי אין בלשון סימן לזמן אמצעי, ידברו בו בלשון עבר ועתיד. והוא בלשון לעז פריא"ה, והוא זמן עומד לעבר, או פריא"ה והוא לזמן עומד לעתיד. כמו "אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי" (בראשית ד כג), שהוא כמו אֶהֱרוֹג, רוצה לומר: אם יפצעני איש הייתי הורג אותו. וכן "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ, תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם" (תהלים פ ט) שהוא כמו הִסַּעְתָּ, גֵּרַשְׁתָּ, כלומר: היית מסיע אותם מסע אחר מסע, וכן היית גורש גוים מפניהם גרוש אחר גרוש.

אבל בינוני במקום עבר ועתיד לא מצאנוהו, ומה שאמר רבי יונה כי "וּפַרְעֹה חֹלֵם" (בראשית מא א) הוא בינוני במקום עבר, אינו אלא בינוני בעצמו, ופירושו הָיָה חולם שהיה עומד על היאור. וכן "הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (ישעיהו סו כב), כי אף על פי שהבריאה היתה מאז, בכל יום הוא עושה אותה ומעמידם בכחו.

והצווי לא ימצא במקום העבר ולא העבר במקום הצווי. אבל הצווי במקום העתיד, שהוא אית"ן, מצאנו, כמו "עֲלֵה… וּמֻת בָּהָר" (דברים לב נ) שהוא כמו תָּמוּת. וכן "וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ" (עובדיה א ד) שהוא כמו תָּשִׂים "אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תהלים ח ב) כמו תִּתֵּן, כי לא תבוא מלת אֲשֶׁר ומלת כִּי על הצווי. ואף על פי שמלת כִּי תבא על הצווי מעטים הם, כמו "כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים" (ירמיהו ב י), "כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים" (ירמיהו ט יט), "רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק" (ישעיהו נד יד) כמו תִּרְחֲקִי, וזולת אלה נמצאו מעטים. אבל העתיד במקום הצווי רבים, ואין צריכין להזכירן, ולפי הענין תכיר ותדע.

וכן דרכם להשאל זה מזה, הג' פנים שהזכרתי באבן הראשה (לעיל ב ע"ב ואילך), שהם פָּעֵל פָּעוֹל פָּעֵל. כי מן שָׁמַר תאמר בעתידים שְׁמוֹר, אֶשְׁמוֹר, יִשְׁמוֹר, הנה העבר לגזרת פָּעַל, והעתידים לגזרת פָּעוֹל. וכן חָפֵץ שהוא מגזרת פָּעֵל, תאמר גם בעוברים "כִּי חָפַצְתָּ בִּי" (תהלים מא יב), "כִּי חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ" (איוב לג לב) לגזרת פָּעַל. והעתידים לגזרת פָּעוֹל: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ" (יחזקאל יח לב), "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ" (דברים כה ז); ולגזרת פָּעַל: "וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ" (תהלים לז כג). וכן מן יָכוֹל שהוא לגזרת פָּעוֹל, תאמר העתידים לגזרת פָּעַל, כמו "לֹא אוּכַל" (בראשית יט יט), "לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (בראשית מח י).

נימוקי רבי אליהו בחור

עריכה
  1. ^ א"א: וזה הדין כולל כל פועל או שם, כשהתנועה הראשונה קמץ והמלה מלרע, או שם הבא בסמיכות, כגון מן דָּבָר – "דְּבַר יְיָ".
  2. ^ א"א: וכן כל כנויי הנסתר והנסתרים והנסתרה, יש לכל אחד עשרה כנוים, וכל כנויי הנמצאים יש לכל אחד ששה כנוים, ולכל כנויי המדבר-בעדו שמונה כנוים. וסימנך וח"י בהם.
  3. ^ א"א: אין זה אלא בעתידים ובמקור, כמו שהביא כאן במשל, לכן היה לו להביאם בעתידים ולא כאן, כי לא נמצאם בעוברים לעולם.
  4. ^ א"א: אע"פ שלפי הדקדוק נקרא נח נסתר אחר תנועה גדולה, ואחר תנועה קטנה נקרא נח נראה, מכל מקום כשהטעם תחת התנועה קטנה שמאריכין בו הנשימה, נקרא נח נסתר.
  5. ^ א"א: הוי"ו נוספת, והוא כמו תְּבִיאֵם וְתִטָּעֵם וכו'.
  6. ^ א"א: וכן במסורת: ט"ו מלין דלא מפקין ה"א ומטעים בהון. ויש מהם שלא נזכרו פה, גם נזכרו פה שלא נזכרו שם ע"ש.
  7. ^ א"א: וכן במסרה ג' להֿ דלא מפקין וסמנם אנ"ך, פי' אוריית' נביאים כתובי'.
  8. ^ א"א: גם אלו על פי המסרת, אבל לא נתנו בהם מספר.
  9. ^ א"א: אבל יתכן לאומרו על דרך הנפרד, ר"ל פָּקַדְּתָּ אוֹתְךָ.
  10. ^ א"א: כי הבינוני נמצא בצירי, כמו פּוֹעֵל, ובחיריק: "אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז ה) ודומה לו.
  11. ^ א"א כי בא כן לפי שהם נגזרים מגזרת פָּעֵל, כמו שמבואר באבן הראשה באופן השלישי.
  12. ^ א"א שלפי מדרש רבותינו יתכן בו הפועל והפעול, כי פירשו "עֲשִׂיתִנִי" – עָשִׂיתִי את עצמי, פי' שעשה עצמו אלוה (שמות רבה ה יד).
  13. ^ א"א: וי"ת "נְתַתָּנִי" – "יְהַבְתַּנִי", ר"ל שהכנוי שב על גופה, והוא כמו נָתַתָּ אוֹתִי. וכן הוסיף למ"ד השימוש: "לַאֲרַע דָּרוֹמָא יְהַבְתַּנִי".
  14. ^ א"א: לא נוכל לומר שהדגש במקום ה"א והוא כמו פְּקָדַתְהוּ, כי אין דגש התי"ו מורה רק על תי"ו חברתה, ולא תורה על ה"א לעולם.
  15. ^ א"א כי המסורת לא תעיד על זה, כי אם היתה חסר היה נמסר עליו: לית וחסר.
  16. ^ א"א: בפעלים – כמו "כָּל עֹזְבֶיךָ" (ירמיהו יז יג), בשמות – כמו "דְבָרֶיךָ", "יָדֶיךָ", במלים – כמו "בִּגְלָלֶךָ" (בראשית ל כז) "זוּלָתֶךָ" (ש"ב ז כב).
  17. ^ א"א: פי' ודין השוא הנח לבטל הקמץ כדי לעשותו שוא נח.
  18. ^ א"א: היה לו לומר כאן: ובתוספת ה"א כמו "לְמַעַן הַראוֹתְכָה" (יחזקאל מ ד), "עַד בֹּאֲכָה" (מ"א יח מו) ודומיהם.
  19. ^ א"א: הוא השם הנקרא אצל רוב המדקדקים שם-דבר, והוא אשר נגזר פֹעל ממנה או שהוא נגזר מן הפועל, כמו שיתבאר בשער הפעלים.
  20. ^ א"א: כי היה ראוי להיות וְקָבֶּנּוּ כמו כל נו"ן-וי"ו כינוי הנסתר, כמו "יִשְׁמְרֶנּוּ" ודומיהם.
  21. ^ א"א: וכתב ראב"ע על "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא יט): שניהם זרים, כי הדין להיות בשניהם בקמץ ומה שלפניה בסגול, פי' לַמְּדֶהָ שִֹימֶהָ, כמו "נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (משלי ד יג). וא"א כי זה וזה יכשר.
  22. ^ א"א: נ"ל כי לא נמצא מלה אחרת רק מִמֶּנּוּ, שאין הפרש בין מִמֶּנּוּ שהוא כנוי הנסתר וכנוי המדברים, כמו "לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב יז), "אִישׁ מִמֶּנּוּ" (בראשית כג ו), בשניהם הנו"ן דגושה, וזה לאנשי המערב, אבל לאנשי המזרח הנו"ן רפה כמשפט נו"ן המדברים.