ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/ו ב
בחולם – "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹ֑לוּ" (שמות ח, יד).
ומצאנוהו בנו"ן נוספת – "אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן" (דברים ח, טז), "צָקוּן לַחַשׁ" (ישעיהו כו, טז).
ופעמים יפול כנוי הרבים על אחד מהם. כמו "וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ" (שמות כא, כב) – ונגף אחד מהם; "כִּי אִם יִפֹּלוּ" (קהלת ד, י) – אם יפול אחד מהם; וכן "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן" (ויקרא כ, יד) – את אחת מהן, והיא אשר לקח בעברה; וכן "בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם" (ש"א יח, כא) – באחת משתים; "אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה" (יונה א, ה) – אל אחת מהירכתים; "וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד" (שופטים יב, ז) – באחת מערי גלעד; "וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (זכריה ט, ט) – בן אחת מהאתונות, והדומים להם. וכן "עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ" (דברים ו, ט) – על אחת מהמזזות – לפי הקבלה.
וכאשר יבוא לשון יחיד על רבים או לשון רבים על יחיד, הוא דרך קצרה. והוא מנהג הלשון הנוהג בהרבה מקומות, כמו "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ" (יהושע ב, ד); "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות י, ג); "וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים" (אסתר ט, כג); "עָדָיו יָבוֹא וְיֵבֹשׁוּ" (ישעיהו מה, כד); "וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם" (מ"ב ז, י) – רצונו לומר אֶל כָּל שֹׁעֵר, והם היו רבים, כמו ו"לָהֶם"; וכן "וַיּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים" (מ"ב ז, יא); "וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן" (שמות י, ח); "וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח" (משלי כח, א); "וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ" (ישעיהו ה, כג); "וַיָּבוֹא אֵלַי אֲנָשִׁים" (יחזקאל יד, א); "נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת, וְהַמְּצָדוֹת נִתְפָּשָׂה" (ירמיהו מח, מא); "לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו" (תהלים לז, לא); "כִּי מִצָּפוֹן יָבוֹא לָהּ הַשּׁוֹדְדִים" (ירמיהו נא, מח); "וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ" (ישעיהו נט, יב); "וְעֵינָיו קָמָה" דעלי (ש"א ד, טו); "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א, כ) שהוא כמו תרון; "חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה" (שופטים ה, כט); "שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה" (ירמיהו מח, טו); "בָּנוֹת צָעֲדָה" (בראשית מט, כב) והדומים להם.
וכן לשון רבים על יחיד – "מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ" (מ"א ה, יז); "כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה" (שמות א, י); "בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת" (ישעיהו כח, ג); "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה" (שופטים ה, כו); "יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ" (איוב לט, כא); "נָסוּ וְאֵין רֹדֵף רָשָׁע" (משלי כח, א); "הַר גַּבְנֻנִּים" (תהלים סח, טז); "מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ" (תהלים קיט, קג) והדומים להם.
ויש לתת טעם בהם למה באו כן, כמו שאני עתיד לבאר במלת "וַתִּצְפְּנוֹ" בשרשו בחלק הענין, והמשכיל יבין כל אחד ואחד לפי מקומו.
ויש שיבואו בלשון תפארת ליחיד. כמו "תָּבִינוּ וְאַחַר נְדַבֵּר" (איוב יח, ב); "נֶחְשַׁבְנוּ כַבְּהֵמָה נִטְמִינוּ בְּעֵינֵיכֶם" (איוב יח, ג);