סימן קב (ע)
משמשיה. צוה הקב"ה שלא יהנה אדם ממשמשי ע"ז, דכתיב בפ' ראה אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, ותניא בע"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"א ב') אבד תאבדון וגו' בכלי שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר. יכול עשאום ולא גמרום גמרום ולא הביאום, הביאום ולא נשתמשו בהם לע"ז יכול יהיו אסורים ת"ל אשר עבדו שם הגוים אסורים ואין אסורים אלא עד שיעבדו בהן, וע"ז ומשמשיה יש להן היתר ע"י ביטול. דתני רב יוסף בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"ב א') מנין לגוי שפוסל אלהי דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש ושמואל אמר מהכא פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב [אשר] עליהם ולקחת לך, הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך. ותנן (שם ב') המבטל ע"ז בטל משמשיה משמשיה מותרים והיא אסורה. ותנן (נ"ג א') כיצד מבטל קטע ראש אזנה או ראש חוטמה או שפחמה אעפ"י שלא חסרה הרי זו בטלה. מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכמים אומרים לא בטל ואם מכרה על מנת לחבלה אמרינן בפ' ר"י דברי הכל בטל. ונויי ע"ז אסורים כמשמשיה, דתנן בפ' ר"י (עבודה זרה נ"א ב') מצא בראשו מעות כסות וכלים הרי אלו אסורים, וטעמא אמרינן בגמרא אמר רב חמא א"ר אושעיא כתוב אחד אומר ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם כסף אשר עליהם וכתוב אחר אומר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם, דמשמע אשר עליהם אסור הא עמהם שרי, הא כיצד עמהם דומיא דעליהם. מה עליהם של נוי אסור שאינו של נוי מותר, אף עמהן דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר, וגוי ע"ז מותרים ע"י ביטול דלא חמירי מע"ז ולא אשכחנן איסור בביטול אלא בתקרובת לבד דאיתקיש למת: ואיתמר בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ"א ב') ע"ז שנשתברה מאליה, ר' יוחנן אמר אסורה ריש לקיש אמר מותרת והלכה כר' יוחנן. ותניא בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"ג א') ר' שמעון בן מנסיה אומר ע"ז של ישראל אינה בטילה עולמית כדאמרינן בפ' כל הצלמים אמרינן גזירה שוה מגבה ליה והדר מבטל ליה דהוי ליה ע"ז דישראל ואינה בטילה עולמית. ואע"ג דהוי גזירה לגזירה. ואמרינן בשבת פ"א (י"א ב') גבי כרמלית דלא גזרינן גזירה לגזירה, הכא גזרינן, דאי לא הא לא קיימא [לן] הא והך דאמרינן בתחלת יו"ט גבי משקין שזבו ופירות הנושרין דגזרינן ביה גזירה לגזירה מטעם דאי לא הא לא קיימא לן הא: ובתשמישי ע"ז לא אשכחן דגזור רבנן שלא יבטלו בזכה בהן ישראל, ואין ללמוד מע"ז עצמה שיש לומר שלא החמירו לגזור גזירה זאת במשמשיה כמו בע"ז עצמה. למדנו שצריך ישראל להזהר שלא יקח במשכון ולא יהנה במשמשי ע"ז שעבדו בהן ע"ז ונויי ע"ז שנתנאת בהן ע"ז כגון גביעים שקורין ומחתות ומעילים וקרמים המצוירים שפורסים בע"ז לנאותה וקפות שלובשים גלחים ומיוחדות ללבוש לע"ז. ואסור ליכנס לבית ע"ז בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, כדתנן בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ"ז ב') ג' בתים הם, בית שבנאו מתחלה לע"ז אסור, סיידו וכיידו לע"ז וחידש נוטל מה שחידש. העמיד בתוכה ע"ז וסילקה הרי זה מותר, אלמא כל זמן שלא סילק ע"ז מתוך הבית, הבית אסור. ותנן באשירה בהוויתה ע"ז לא ישב בצלה. וא"ל רב ששת לשמעיה כי מטיית להתם ארהיטינין. הלכך צריך אדם להזהר שלא ישב [אדם] בצל ע"ז ולא יעמוד בצל בית ע"ז להנצל מן החמה: תולדות לע"ז ולמשמשיה ולתקרובתה. שנזרו עליה טומאה, כדאמרינן בשבת בפ' ר"ע (פ"ג ב') טומאת ע"ז דרבנן ומשמשיה נמי אמרינן בע"ז פ' ר"י (עבודה זרה נ"ב א') כלים פי' משמשי ע"ז לא קא מיבעיא כיון דאיסורן בטילה טומאה נמי בטילה, כי קא מיבעיא לן תקרובת אוכלין, כיון דאיסורה לא בטילה מדרב גידל [נמי לא בטלה] דאמר רב גידל מנין לתקרובת ע"ז שאינה בטילה עולמית, שנאמר (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים; מה זבחי מתים אין לו בטילה אף תקרובת ע"ז אין לו בטילה טומאתה נמי לא בטילה, או דלמא איסורא דאורייתא לא בטילה טומאה דרבנן בטילה: יש לשאול דבפסחים שלהי אלו דברים אמרינן דטומאת תקרובת ע"ז לאו דאורייתא, דאמרינן התם (ע"ג א') על (הא) דתנן שחטו ונמצאת טריפה בסתר פטור הא בגלוי חייב, מה תיקן, תיקן להוציאו מידי נבילה. הא דתנן השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות, מה תיקן פי' דאלו מידי נבילה לא תיקן דהא תקרובת ע"ז היא ומטמאה מדאורייתא כנבילה: יש לתרץ מאחר שמטמאה מדרבנן אע"ג דפקעה שחיטה טומאה דאורייתא אין כאן תיקון, אע"ג דיש תיקון לענין דלא שרפינן קדשים ותרומות לא חשיב תיקון דטומאתן לא שכיחא. אי נמי יש לומר דטומאת תקרובת כעין פנים הוי דאורייתא כי ההוא דהשוחט בחוץ לע"ז דפסחים, וההיא דאמרינן לע"ז דרבנן בתקרובת שאינו כעין, וכמאן דאסר תקרובת אינו כעין פנים. ופלוגתא היא בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ' ב') דלא איתקיש למת אלא כעין פנים דזבח ואפילו הכי מיתסר תקרובת דאורייתא דאע"ג דטומאה דאסורה מהקישה דמת נפקי לא ילפי אלא לענין איסורה מוקמינן היקש ואפילו אינו כעין פנים, ולענין טומאה כעין פנים מדכתיב זבח דאפושי טומאה לא מפשינן. וכענין הזה פרש(תי) בנבילה הראויה בטעם לפגם וחלקתי בין טומאה לאיסורה לענין סרוחה מעיקרא, אע"ג דתרווייהו מימעטי מנבילה הראויה לנר למעלה בהלכות נזיר בלאו דמשרת ענבים (סי' ע"ט): והא דאמרינן בהעור והרוטב (קכ"ט א') אמר אביי טומאת תקרובת ע"ז לאו דאורייתא, דאי דאורייתא מצינו אוכלים שמטמאין טומאה ואמרינן כששימש מעשה עץ שימש, פי' לעולם דאורייתא ההוא דמוקמינן בתקרובת כעין פנים, אי נמי הכי קאמר מהכא לא תפשוט, שיש לדחות ולומר מעשה עץ שימש. וישים אדם דרכיו שכר מצוה שאין לו שיעור להפסידה שאינו אלא לפי שעה ויפרוש מלהנות ממשמשי ע"ז וטוב לו:


סימן קב (ע)
משמשיה. צוה הקב"ה שלא יהנה אדם ממשמשי ע"ז, דכתיב בפ' ראה אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, ותניא בע"ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"א ב') אבד תאבדון וגו' בכלי שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר. יכול עשאום ולא גמרום גמרום ולא הביאום, הביאום ולא נשתמשו בהם לע"ז יכול יהיו אסורים ת"ל אשר עבדו שם הגוים אסורים ואין אסורים אלא עד שיעבדו בהן, וע"ז ומשמשיה יש להן היתר ע"י ביטול. דתני רב יוסף בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"ב א') מנין לגוי שפוסל אלהי דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש ושמואל אמר מהכא פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב [אשר] עליהם ולקחת לך, הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך. ותנן (שם ב') המבטל ע"ז בטל משמשיה משמשיה מותרים והיא אסורה. ותנן (נ"ג א') כיצד מבטל קטע ראש אזנה או ראש חוטמה או שפחמה אעפ"י שלא חסרה הרי זו בטלה. מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכמים אומרים לא בטל ואם מכרה על מנת לחבלה אמרינן בפ' ר"י דברי הכל בטל. ונויי ע"ז אסורים כמשמשיה, דתנן בפ' ר"י (עבודה זרה נ"א ב') מצא בראשו מעות כסות וכלים הרי אלו אסורים, וטעמא אמרינן בגמרא אמר רב חמא א"ר אושעיא כתוב אחד אומר ותראו את שקוציהם ואת גילוליהם כסף אשר עליהם וכתוב אחר אומר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם, דמשמע אשר עליהם אסור הא עמהם שרי, הא כיצד עמהם דומיא דעליהם. מה עליהם של נוי אסור שאינו של נוי מותר, אף עמהן דבר של נוי אסור שאינו של נוי מותר, וגוי ע"ז מותרים ע"י ביטול דלא חמירי מע"ז ולא אשכחנן איסור בביטול אלא בתקרובת לבד דאיתקיש למת: ואיתמר בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ"א ב') ע"ז שנשתברה מאליה, ר' יוחנן אמר אסורה ריש לקיש אמר מותרת והלכה כר' יוחנן. ותניא בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ"ג א') ר' שמעון בן מנסיה אומר ע"ז של ישראל אינה בטילה עולמית כדאמרינן בפ' כל הצלמים אמרינן גזירה שוה מגבה ליה והדר מבטל ליה דהוי ליה ע"ז דישראל ואינה בטילה עולמית. ואע"ג דהוי גזירה לגזירה. ואמרינן בשבת פ"א (י"א ב') גבי כרמלית דלא גזרינן גזירה לגזירה, הכא גזרינן, דאי לא הא לא קיימא [לן] הא והך דאמרינן בתחלת יו"ט גבי משקין שזבו ופירות הנושרין דגזרינן ביה גזירה לגזירה מטעם דאי לא הא לא קיימא לן הא: ובתשמישי ע"ז לא אשכחן דגזור רבנן שלא יבטלו בזכה בהן ישראל, ואין ללמוד מע"ז עצמה שיש לומר שלא החמירו לגזור גזירה זאת במשמשיה כמו בע"ז עצמה. למדנו שצריך ישראל להזהר שלא יקח במשכון ולא יהנה במשמשי ע"ז שעבדו בהן ע"ז ונויי ע"ז שנתנאת בהן ע"ז כגון גביעים שקורין ומחתות ומעילים וקרמים המצוירים שפורסים בע"ז לנאותה וקפות שלובשים גלחים ומיוחדות ללבוש לע"ז. ואסור ליכנס לבית ע"ז בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, כדתנן בפ' כל הצלמים (עבודה זרה מ"ז ב') ג' בתים הם, בית שבנאו מתחלה לע"ז אסור, סיידו וכיידו לע"ז וחידש נוטל מה שחידש. העמיד בתוכה ע"ז וסילקה הרי זה מותר, אלמא כל זמן שלא סילק ע"ז מתוך הבית, הבית אסור. ותנן באשירה בהוויתה ע"ז לא ישב בצלה. וא"ל רב ששת לשמעיה כי מטיית להתם ארהיטינין. הלכך צריך אדם להזהר שלא ישב [אדם] בצל ע"ז ולא יעמוד בצל בית ע"ז להנצל מן החמה: תולדות לע"ז ולמשמשיה ולתקרובתה. שנזרו עליה טומאה, כדאמרינן בשבת בפ' ר"ע (פ"ג ב') טומאת ע"ז דרבנן ומשמשיה נמי אמרינן בע"ז פ' ר"י (עבודה זרה נ"ב א') כלים פי' משמשי ע"ז לא קא מיבעיא כיון דאיסורן בטילה טומאה נמי בטילה, כי קא מיבעיא לן תקרובת אוכלין, כיון דאיסורה לא בטילה מדרב גידל [נמי לא בטלה] דאמר רב גידל מנין לתקרובת ע"ז שאינה בטילה עולמית, שנאמר (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים; מה זבחי מתים אין לו בטילה אף תקרובת ע"ז אין לו בטילה טומאתה נמי לא בטילה, או דלמא איסורא דאורייתא לא בטילה טומאה דרבנן בטילה: יש לשאול דבפסחים שלהי אלו דברים אמרינן דטומאת תקרובת ע"ז לאו דאורייתא, דאמרינן התם (ע"ג א') על (הא) דתנן שחטו ונמצאת טריפה בסתר פטור הא בגלוי חייב, מה תיקן, תיקן להוציאו מידי נבילה. הא דתנן השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות, מה תיקן פי' דאלו מידי נבילה לא תיקן דהא תקרובת ע"ז היא ומטמאה מדאורייתא כנבילה: יש לתרץ מאחר שמטמאה מדרבנן אע"ג דפקעה שחיטה טומאה דאורייתא אין כאן תיקון, אע"ג דיש תיקון לענין דלא שרפינן קדשים ותרומות לא חשיב תיקון דטומאתן לא שכיחא. אי נמי יש לומר דטומאת תקרובת כעין פנים הוי דאורייתא כי ההוא דהשוחט בחוץ לע"ז דפסחים, וההיא דאמרינן לע"ז דרבנן בתקרובת שאינו כעין, וכמאן דאסר תקרובת אינו כעין פנים. ופלוגתא היא בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה נ' ב') דלא איתקיש למת אלא כעין פנים דזבח ואפילו הכי מיתסר תקרובת דאורייתא דאע"ג דטומאה דאסורה מהקישה דמת נפקי לא ילפי אלא לענין איסורה מוקמינן היקש ואפילו אינו כעין פנים, ולענין טומאה כעין פנים מדכתיב זבח דאפושי טומאה לא מפשינן. וכענין הזה פרש(תי) בנבילה הראויה בטעם לפגם וחלקתי בין טומאה לאיסורה לענין סרוחה מעיקרא, אע"ג דתרווייהו מימעטי מנבילה הראויה לנר למעלה בהלכות נזיר בלאו דמשרת ענבים (סי' ע"ט): והא דאמרינן בהעור והרוטב (קכ"ט א') אמר אביי טומאת תקרובת ע"ז לאו דאורייתא, דאי דאורייתא מצינו אוכלים שמטמאין טומאה ואמרינן כששימש מעשה עץ שימש, פי' לעולם דאורייתא ההוא דמוקמינן בתקרובת כעין פנים, אי נמי הכי קאמר מהכא לא תפשוט, שיש לדחות ולומר מעשה עץ שימש. וישים אדם דרכיו שכר מצוה שאין לו שיעור להפסידה שאינו אלא לפי שעה ויפרוש מלהנות ממשמשי ע"ז וטוב לו: