ספר יצירה א ח
פרק א · פרק ב · פרק ג · פרק ד · פרק ה · פרק ו
<< |ספר יצירה · פרק א · משנה ח| >>
עשר ספירות בלימה, בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, (נוסח אחר: ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר), ואם רץ לבך שוב למקום (נ.א. שוב לאחד), שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית:
מפרשים
גר"א
עשר ספירות בלי מה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. לפי שהמאמר מתחלק לה' חלקים רצון ומחשבה והרהור וקול ודבור. הרצנון הוא התחלת הרצון לדבר, והמחשבה הוא שמחשב מה לדבר אבל אינו מצייר דיבור, והרהור הוא שמצייר דבור בהרהור, וקול הוא בגרונו קודם שיורד לפה, והדבור הוא חתוך האותיות, והרצון הוא בנפש, והמחשבה הוא במוח, והרהור הוא בלב, וקול ודבור הוא בגרון ופה, והן כנגד ה' פרצופין, וע"כ אין יכולת באדם להשיג רצון הנפש אבל המחשבה משיגין שע"כ היה צריך למחשבה אבל אין משיגין מהותה אבל ההרהור אף שבעצמה אין משיגין ממנה מ"מ ע"י הדבור משיגין ציור הדבור והוא ההרהור. והקול דומה למחשבה שהוא פשוט והדבור הוא דומה להרהור רק שמוציא אל הפועל והן כלל ופרט ע"כ הה"א כפולה שהוא ענין אחד משא"כ בקול אף שהוא דומה למחשבה מ"מ הוא ענין אחר כי המחשבה הוא בבהילו וברגע א' ולכן הוא בצורת י והקול הוא באריכות לכן הוא בצורת ו, וכבר בארתי שהספירות הן במחשבה לכך בלום פיך שהוא כלול קול ודבור, ולבך מלהרהר, וכאן פירש שלכן נקראו בלימה ואף ע"ס שבד' עולמות כולן נקראו בלימה לפי שבכל ד' עולמות יש ד' עולמות אבי"ע, הספירות הן אצילות, והכלים הן הכסא מקום מחצב הנשמות, והלבוש מקום מחצב המלאכים, וההיכל הן העולם עצמו בסוד עשרה גלגלים ורקיעים וארצות ואוירים וכל מה שביניהם וכולם הם בסוד מחשבה והרהור וקול ודבור:
ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום, הידוע. והוא שנאמר הנה מקום אתי כו' פי' מקום שהוא אצלי שם תשיג לפי שהוא בסוד הרהור אבל כבודי לא יראני כו'. ואמר למקום פי' כ"א למקום הידוע, הדבור למקום הדבור וההרהור למקום ההרהור:
שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. פירוש החיות הן בסוד ד' מוחין ששם משכן החיה שהיא החכמה כידוע בסוד יחידה חיה נר"ן כמ"ש והחכמה תחיה בעליה הן ברצוא ושוב שהמחשבה הוא בבהילו ברגע וחוזרת לאחור, ועל ראשם רקיע הוא הקרום שע"ג המוח, ועל הקרום אבן ספיר הוא קד"א כמו ספיר דמות כסא, ועל הכסא דמות אדם הוא הנפש, ע"כ יש לך רשות מכאן ואילך במופלא ממך הוא השכל שע"ג קרום העליון שאין יכולת להשיג אף מציאותו משא"כ בנפש שמושג מציאותו:
ועד"ז נכרת ברית. אומר לך מהו ענין ברית והוא אדם שיש לו אוהב כנפשו ורוצה שלא יפרוש ממנו אבל א"א להיות אצלו נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אליו והן נקשרים ע"י הדבר ההוא אע"פ שנוטל ממנו את הדבר מ"מ כל מחשבתו שם הוא, ולשון ברית הוא הבטחה שע"י הדבר ההוא ודאי לא יתפרד ממנו, וזהו ענין לשון כריתה שכורת ממנו דבר הדבוק לו ונותן לו, וכן הוא הקשת שהוא דבר מאצלו יתברך, ונשתבשו בו כל הפילוסופים והמפרשים הנמשכים אחריהם לפי שהוא דבר למעלה מן השכל, וכן היא התורה והמילה הן דברים אמצעים בין הבורא ית' ובין ישראל, וכל זה לפי שאין יכולת להשיגו בעצמו ית'. וכן היו צריכין ישראל במשכן ומקדש לאמצעים כמו ארון וכרובים ונקרא ארון הברית הכל לפי שא"א להשיגו רק ע"י אמצעים. ולכן אמרו עד"ז נכרת ברית [בליקוטיו ז"ל כ"י ממש. שלכך נאמר כו' ועד"ז כו', ברית כמו ברית מלח שהוא דבר קיים, כן טפסין שריקין פתחין וסגרין, וז"ש ברית כרתי לעיני]:
פרי יצחק
בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. פירוש אע"פ שהספירות הם נכנסים בגדר המנין מ"מ בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר להשיג במהותן כמו בגדר המנין בעלי תכלית הגשם כי מנין שלהם אינו אלא מצד שהם בסוד עלה ועלול כמ"ש במשנה ו':
ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום. ר"ל אע"פ שאין אתה מדבר או מהרהר במהותן רק שפיך ולבך רץ לדבר ולהרהר בהם סתם במדתם איך כל העולה מתנהג ע"י מדות פעולתם מ"מ שוב למקום שלא לדבר ולהרהר אלא במקומו של העולם בששה קצוות העולם של מעלה סוד עולה חסד יבנה מספירת החסד ולמטה ממנה מותר אתה לדבר ולהרהר במדתם אבל בג' ראשונות למעלה מן המקום שלח תשלח את האם ממחשבתך אלא ואת הבנים תקח לך כמ"ש במשנה ו', וז"ש אח"כ ועל דבר זה נכרת ברית דהיינו ברית מ"ש בתורה, שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב כי החיות הם רצים לזקוף קומתן לראות מה שלמעלה ממקומם והואיל שהם מכירות שאינה עושים כראוי הם שבים מיד וכן יעשה האדם כמותם: