ספר הפליאה/שפו
ד"ה ועתה ראה והבן במה דומין
עריכהועתה ראה והבן במה דומין העליונים למלך שהפקיד פקידים למדינות מלכותו להיות עומדים בסחורתו אחד ממונה על אוצרות של מאכל שהוא טוב ונכבד ואחד ממונה על אוצר אבנים, ראה הממונה על האבנים שאין קונה ממנו מה עשה שלח שלוחיו להרוס את הבתים החלשים כי בחזקים לא יוכל כדי שיבואר כולם ויקנו האבנים ממנו ולא יהיה הוא פחות מחביריו, המלך הוא הכתר הפקיד על המאכל אלו ספירות של רחמים, הפקיד על האבנים הוא הפחד, כשקירב העטרה אל הדעת כתיב וידע אדם את חוה אשתו נסתלק הדין לגמרי מכל הספירות ונתקנא ושלח לקין אשר הוא לבדו יונק משם. כי שרשו הוא ועשה התעוררות והלכו הרחמים וירד הוא, זהו מצפון תפתח הרעה אל כל יושבי הארץ אז יצר הרע משתדל תמיד ומטה את העולם אל הרעה אפ"ה אתה הנקרא "הלא" תמשול בו במלאך המות הכוונה הוא כשאין הרשעים בעולם אין המלאך המות יכול לעשות הרעה כי כשאין מלאך המות ימחה הש"י דמעה מעל כל פנים וה' אחד ושמו אחד בלי שום כח מכוחות הטומאה כי לא ירד בעטרה וזהו ואתה תמשול בו. והנה כוונת הענין הוא הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ואתה חכמת אלהים אב כולם תבער הרעה ממנו ותמשול בו והוא ת' נסתר לנקבה, ויהיה המאמר הזה ויאמר ה' לקין כתר עליון ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו הכוונה כי כאשר קירב העטרה אל האדם ונפנה הדין משם וירדו השפעת הרחמים דרך הת"ת והנצח ואז ירד הדין כפי התעוררות קרבן קין למטה והוסיף הבל התעוררות אחר בקרבנו ואז נסתלק הדין ונתבער מהעטרה ובראות קין זה אמר מוכרח אני להורגו כי מה לי להכניס יניקת מדתי וכחי אשר משם לוקחתי להורידו עם הבל בעטרה אלא אהרגנו ובהסתלקו יסתלק הרחמים לגמרי והאילן יתייבש כי אין מים להשקותו והנה חורבה בעולם מצד הסתלקות הרחמים ויתקיים העולם ממני, וכשהרגו אז נתעורר הדבר למעלה ויאמר קין הוא הפחד אל הבל הוא הנצח שהוא אחיו בכחו בהיותם הוא ות"ת עם השפעת ויהי הוא החסד בשדה שהיא העטרה בהריגת הבל למטה נתחזק הדין למעלה בדרך הת"ת ונשאר הבל מן הצד וסלקו קין משם שהוא הדין ויהרגהו, וזהו שאמר ר' יצחק נכנסה שנאה גדולה בלבו של קין על שנתרצה מנחת הבל כי מנחתו היתה תאומתו וכשנרצית נתיפית והיתה היפה בנשים אמר קין אהרוג את הבל ואקח את תאומתו, וזהו ויהי בהיותם בשדה אין שדה אלא אשה והאדם הוא עץ השדה וקם קין והשחיתו. ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי, ועתה ר' אשאל כאן ואחזור באיזה שעה הרג קין את הבל. אמר ר' חמא בר' הנינא י"ב שעות היום שעה ראשונה הצביר את עפרו שניה נעשית גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ד' זולת התאומות ועמהם ז', תשיעית נצטוו, עשירית סרח, י"א נדון, י"ב נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין וביום ו' הוי, ואמר ר' אמי בר אבא אין חיה רעה שולטת באדם אלא שנדמה לו כבהמה וכשם שהיה כל עניניו של אדם בתכיפות כן היה הריגת הבל בתכיפות שבליל שבת עברו לשלום ובבקר בשבת הקריבו בהשכמה ואחר ההקרבה נהרג ובו ביום בא הקב"ה לדון את הרוצח, ואת אביו דן בערב שבת בשעה י"א אלמא דנין בערב שבת ובשבת וארז"ל אין דנין בע"ש ובשבת ולא בי"ט ולא בעי"ט מ"ט משום דלא אפשר היכי לעבד לדייניה במעלי שבתא ולגמור ליה לדיניה במעלי שבתא דלמא חזו טעמא לחובה ובעי למעבד ליה הלנת דין, לגמרוהו לדיניה בשבתא ולקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת, ולקטליה לאורתא נגד השמש בעינן, לגמריה לדינא בשבתא ולקטליה באחד בשבת נמצא אתה מענה את הדין ונשאו ונתנו ומראים דלא אפשר, וא"ל ריש לקיש לר' יוחנן ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו מה עבודה שהוא דוחה שבת מת מצוה דוחה את העבודה מולאחותו דתניא אחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שיש לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא. יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל למת מצוה מטמא, שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה, א"ל רציחה תוכיח דדוחה את העבודה ואינו דוחה שבת, אף אני אביא קבורה מ"מ אע"פ שדוחה את העבודה אינו דוחה שבת. ורציחה גופא תדחה שבת בק"ו מה עבודה שהוא דוחה שבת רציחה דוחה את העבודה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שנדחית מפני רציחה. אמר רבא כבר תנא דבי רבי ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת מושבותיכם מה ת"ל מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ. ענה תלמיד אחד בשם רבי ישמעאל ואמר אצטריך לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת וגו' שומע אני אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד. או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת או אינו אלא אפי' בשבת ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור למעלה מיתת ב"ד אף מושבות האמור כאן מיתת ב"ד ואמר רחמנא לא תבערו אש, אמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת א"כ אין רציחה דוחה עבודה מק"ו מה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה עבודה שדוחה השבת א"ד שלא תהא רציחה דוחה אותה. ואלא הא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות האי בקרבן יחיד שאינו דוחה השבת, אמר רבא ולא תהא רציחה דוחה את קרבן יחיד מק"ו שהוא דוחה את י"ט א"ד שלא תהא רציחה דוחה אותה, הניחא למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אלא למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט מאי איכא למימר, אלא אמר רבא לא מבעיא למ"ד נדרים ונדבות קריבין אלא אפי' למ"ד אין קריבין מעם מזבחי כתיב מזבח המיוחד לי ומה ניהו תמיד ואמר רחמנא מעם מזבחי תקחנו למות. יתנשא הודו והדרו של אלהינו שעה ראשונה הוצבר עפרו בשלמא לר"מ דאמר שמכל העולם הוצבר עפרו שפיר כי יש איחור בדבר שעה אחת אלא למ"ד מג"ע הוצבר איחור שעה אחת למאי הוי ולר"מ עפר חוץ לארץ איך הכניסו בג"ע. שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו בשלמא יוצר כלי חרס צריך שיתיבשו כליו ולכן אין עושה כל הצורך בשעה אחת אלא הקב"ה יוצר ועושה הגולם והאברים בשעה חדא. רביעית נזרקה בו הנשמה חמישית עמד על רגליו רבונו דכ"ע כל כך היה הנשמה חלושה עד שהוצרך שני שעות להמתין להתחזק לעמוד על רגליו. ששית קרא שמות בקריאת השמות הללו מה חדש לנו. שביעית נזדווגה לו חוה, ראה עתה והבן איך מכחיש התורה שהתורה אמרה וידע האדם את חוה אשתו אחר שגירש אותו ושמא תאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי בג"ע היה הקדושין מדלא אמר ידיעה. שמינית עלו למטה שנים וירדו ז' יתברך שמו. בח' שעלו למטה נתעברה וילדה ה' בנים ב' זכרים וג' נקבות שלא כמשפט כי אדם היה לו אשה ושתי נשים צריכין להבל וקין וא"כ השלישית מי לקחה ושמא תאמר קין שהיה גדול לקח שני תאומות יקנא עליו אביו ויהרגהו. וא"ת אדם לקחה זה קשה מכולם כי בשלמא לקין והבל לא היה להם נשים והכריחו לקחת נשים אחיותיהם אלא אדם שהיה לו אשה למה ישא בתו, ועוד שתי תאומות נולד עם הבל ואחת עם קין אימא ההיפך כי אין לך עדים, ועוד מה חטאו העניות שלא נתפרסם לידתם ושמם, ואפשר שהוא שקר. וא"ת מנין להם נשים אני אומר שחוה שנה אחת היתה עם אדם ושנה אחת עם קין ושנה אחת עם הבל וכל זה למה כי בלאו הכי א"א כי אין להם נשים ואחיותם ערוה ואמם ערוה ומה ראית. ושמא תאמר כי אמם חמורה שיש עוד איסור אשת איש אימא אחר שילדה קין והבל ושת גירשה אדם ונתנה לאחד מהם והעדים צועקים שלא ילד יותר בנים. וא"ת לא גירש אותה היה לעשות מהדין לפחות ת"ק בנים כי בחורים וחזקים היו אלא וודאי גירש ולקחה א' מהם ואין שם תאומות. ט' נצטווה שלא לאכול מעץ הדעת יסלק אותו משם שהיה עץ הדעת ולא יצטרך לצוותו, וא"ת ג"ע הוא קטנה ולא היה אפשר שלא ראה עץ הדעת ושמא יתפתה לאכלו וע"כ צוה והלא ארז"ל אין ערך לגדלותו, וא"ת אדה"ר ג"כ גדול היה יעשה הקב"ה ג"ע בצורה שלא יצטרך לצוותו. עשירית סרח. י"א נדון גלוי וידוע לפני הקב"ה שחטא מיד היה לו להוציאו חוץ לגן עדן וידין אותו ולמה הניח אדם חוטא שעה אחת בג"ע. י"ב נטרד והלך לו, ויניחהו לעשות שבת בג"ע כי קדש היום, ועוד לא חס עליו מה יסעוד בשבת כי לא הכין מע"ש שטרוד היה בדין ושמא תאמר כי הוציא עמו פירות על ג' סעודות א"כ שתים רעות עשה כי חילל את השבת שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, וכבר קידש היום כי לא היה היום בחלק שוה עם הלילה שהרי בתשרי נברא העולם דאי בניסן נברא לא היה נידון אלא בתשרי נברא והתקופה שלו בג' והוא נברא בו' ומג' ועד ו' לקחה הלילה חלק בכל יום וא"כ היה היום קטן מי"ב שעות וקידש היום ושמא תאמר בהכנסת שעה הי"ב גרשו ועדיין לא קידש היום שאם נקטן היום לא נקטן כ"א ד' חלקים אדרבא אני אומר בסוף י"ב גירשו והעבירה גוררת עביר והראייה שמת שני פעמים אחד בעונש האכילה ואחד בחילול שבת, וא"ת שלא חילל השבת שכל העולם היה שלו והוי ליה רשות היחיד שתי תשובות בדבר חדא ג"ע לאו דיליה הוא שהרי גורש משם. ועוד איכא אשתו שחייבת גם היא בשמירת שבת ונשתעבד חלק העולם בכתובתה ובנדוניא שהכניסה לו היא זוהמת הנחש וא"כ שתי רשויות הם. וא"ת אם תמות האשה היה הבעל יורשה אני אומר חופר גומא בה יפול ושמא ימות הבעל ותטול האשה כתובתה כדינה והבנים ירשו אותה ונמצא שהארץ שתי רשויות, והקשה שבכולם יעשה הקב"ה הכל בשעה חדא. א"ל ר"ל לר"י ותהא קבורת מת מצוה דוחה את השבת מק"ו וכו', ראה והבן ר' את ר"ל האיך הוא נגרר אחרי לסטיותו ומבקש לחלל ולהרוס נהי דר"י אוהב את השם בכל לבבו ובכל נפשו וביקש לקיים את השבת מפירכא דרציחה הא לאו הכי הוי דן ר"ל ק"ו לחלל את השבת ולקבור מת מצוה. ראה ר' ק"ו משונה הורס ואינו בונה. ותהא אמך מותרת לך בק"ו מה בתי דאסורה לי מותרת לך אמך שמותרת לי א"ד שתהא מותרת לך, אלא אמר קרא ערות אמך לא תגלה ה"נ אמר קרא לא תעשה כל מלאכה דמת מצוה עשה שאינו מפורש מוהתעלמת, ואלו היה שבת עשה גרידא היית דן ק"ו שיבא עשה וידחה עשה, אבל עכשיו דכתיב עשה ול"ת בשבת האיך יכול לדון ק"ו ולעקור העשה ול"ת, ואם תבנה ק"ו להרוס אני אהרוס גדולה מזה מה מצינו מת מצוה דוחה את השבת ובזמן דקא עקיר לא מקיים אף כל מ"ע דוחה ל"ת אע"ג בזמן דקא עוקר לא מקיים, ואין לומר בזמן שקובר מקיים עשה אע"ג שמחלל את השבת כי בשלמא מילה בשבת וכיוצא בהם שדוחה את השבת בזמן דעוקר מקיים דהא מילה ופריעה בעינן ויודע ועושה ומציצה הוי ליה משום פקוח נפש ואין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש, אלא במת מצוה כך בעי מי יודע כמה צריך, סוף סוף אם אתה מעמיד הק"ו אני הורס כאשר אמרתי דבזמן שעוקר אע"ג דלא מקיים שייך לעשותה בתמיה וכ"ת אין ה"נ א"כ על מה ארז"ל היכא דעקר ולא מקיים לא, ועוד ר"ל דן מעבודה ולא ממילה יאמר ומה מילה שדוחה את השבת מת מצוה דוחה אותה שבת שנדחית מפני מילה א"ד שמת מצוה דוחה אותה, ושמא לא רצה ר"ל לגלות ק"ו השני שלא יאמרו לו שני ק"ו בדבר אחד אין דנין אפילו מאחד מהם, וכ"ת לא הוי לה ב' ק"ו מטעם שמילה ועבודה מולאחותו מתרבו שניהם שנדחים מפני מת מצוה וא"כ שניהם כחד ק"ו שקלינן ליה אפ"ה קשה מה ראה ודן מעבודה ידון ממילה, ועוד כשאמר ר"י רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינו דוחה את השבת אף אני אביא מת מצוה שדוחה את העבודה ולא תדחה את שבת אפשר לומר מה לרציחה שכן אינו דוחה את המגילה תאמר במת מצוה הואיל ודוחה את העבודה ואת המגילה דין הוא שתדחה את השבת, וא"ת מנ"ל שמגילה דוחה את הרציחה מק"ו ומה עבודה שדוחה שבת מגילה דוחתה, רציחה שאינו דוחה שבת א"ד שמגילה דוחתה א"כ נתחזק הק"ו ויקבור מת מצוה בשבת ולמה יהרוס שתי הריסות אחד שמבקש לעשות שתהא רציחה דוחה שבת כדי להחזיק הק"ו שלו לקבור מ"מ בשבת ולעשות דין רציחה בשבת ולעולם מבקש להרוס את השבת, ור"י מה לו לרציחה יפרוך מניה וביה ויאמר מעיקרא דדינא פרכא מהיכא קא מייתית לה מעבודה, מה לעבודה דין הוא אע"פ שדוחה שבת שיהא מת מצוה דוחה אותה שכן כשדוחה אותה אינו דוחה לאו ועשה ומיתת ב"ד, תאמר במת מצוה אע"פ שדוחה את העבודה דין הוא שלא ידחה את השבת שכן יש בו לאו ועשה ומיתת ב"ד, וכ"ת פסח נמי אית ליה מיתת כרת חמירא מיתת ב"ד מכרת דהא הב"ה מרחם אע"פ שנתחייב הא מיתת ב"ד מי הוא שירחם, א"כ יפרוך מניה וביה ואל יזכור רציחה משום אל תפתח פיך לשטן, ועוד יאמר לו ולאחותו להולך לשחוט פסחו אתי ולא בא אלא למילה בעבור שיש לו תשלומין אבל בהולך לשחוט את פסחו מאן לימא שיבטל את פסחו בעד מת מצוה הואיל והו"ל עבר זמנו בטל קרבנו, וא"ת מילה הואיל ואית ליה תשלומין פשיטא, לאו פשיטא הוא דהואיל ובזמנו איכא עשה הייתי אומר שלא ידחה מת מצוה כי נהי מת מצוה שדוחה ל"ת אבל עשה הגדול מל"ת לא ידחה אותו קמ"ל ולאחותו שדוחה מילה, וא"כ אין לי ק"ו לומר מה עבודה שדוחה שבת מ"מ דוחה אותה שהוא שקר שאינו דוחה את עבודה בעבור שאין לו תשלומין. וכשיאמר לו ר' יוחנן כך יחזור לו ר"ל לעשות הק"ו ממילה מה מילה שדוחה שבת מת מצוה דוחה אותה מולאחותו אינו דין שידחה גם השבת, ואז יאמר לו מה למילה דין הוא אע"פ שדוחה את שבת שתהא מת מצוה דוחה אותה שכן אינו עובר בדחייתה אלא עשה תאמר במ"מ אע"פ שדוחה את המילה לא ידחה את השבת שכן עובר בדחייתה בלאו ועשה ומיתת ב"ד, ועוד בעבור שמוצא את המילה שהיא קלה על שיש לה תשלומין הקילו בה אדרבא משום שהוא מצוה ראשונה וחביבה שניתנה ליחיד וגם לרבים יש להחמיר ולומר שאינו נידחית מפני מת מצוה. ואם תאמר ולאחותו אמאי אצטריך, אצטריך שהקב"ה צופה ומביט כל הדורות וידע שעתידה קריאת המגילה להנתן לישראל וכדי שלא תאמר משום פרסומי ניסא אין לדחות מקמי מת מצוה קמ"ל לאחותו שנדחית, וא"כ אין להקשות לחלל השבת במת מצוה לא מעבודה ולא ממילה, ור"ל יתבטל כי זכין לאדם בין ברצונו בין בעל כרחו ואין זכות כשמירת שבת. ועוד כששב ר"ל ואמר לר"י ותהא רציחה דוחה שבת בקל וחומר ומה עבודה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה יאמר לו שאינו דין שאם דוחה רציחה את עבודה דין הוא שכן הוא אינו עובר בדחייתה לאו ועשה ומיתת ב"ד ולא תדחה את שבת שיעבור בלאו ועשה ומיתת ב"ד וא"כ לעולם הפרכא פרכא והק"ו בטל והשבת אינו מתחלל, ולמה ליה להביא ראיה מבכל מושבותיכם שיכול ר"ל לעשות ממנה חבילה של שברים כי כשאמר לו והרי שבת חובת הגוף ונוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ וא"כ מושבותיכם ל"ל אלא לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול ובין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם, וגם להלן הוא אומר והיו אלה לכם לחוקת משפט בכל מושבותיכם מה מושבות האמור למעלה מיתת ב"ד אף מושבות האמור כאן מיתת ב"ד, ואמר רחמנא לא תבערו אש. ועתה ירקד ר"ל בכל הדברים האלה ויקיים מחשבתו כי יאמר לו בכל מושבותיכם למה לי אצטריך משום דה"ל חובת הגוף והייתי אומר שנוהגים בין בארץ ובין בח"ל אצטריך במושבותיכם לומר לך שמותר להדליק אש בחוצה לארץ, וא"ת מה אני מקיים מחלליה מות יומת בארץ ישראל, מה יש לך לומר תינח אם לא היה לו מקום להניח מושבותיכם אבל עתה שאני מניחו לג"ש א"כ אין שורפין בשבת, אדרבא אני אומר לך כי עליך אמר קרא לא תבערו וגו' והרי כאן מדה ומדה ומדה דידיה עדיפא מדלא הרחיק לא תבערו ממלת בכל מושבותיכם, ועתה אני אומר לא תבערו אש כלל בכל מושבותיכם פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט בארץ אין ובח"ל לא, וא"כ לזה הוצרכו מושבות ולעולם תהא רציחה דוחה שבת, וכי תימא לא היה להם להרחיקם, הדין עמך מכל מקום יאמר בכל מושבותיכם לא תבערו אש ויהיה פרט וכלל ונעשה הכלל מוסיף על הפרט ואפי' בח"ל, או הייתי דן גזירה שוה כאשר אמרתי, אבל עתה שעשאה כלל ופרט להתיר אצטריך. וקשה ג"כ לר' יוסי דאמר ללאו יצאת ויקשה לרב נחמן שאמר לחלק יצאה ותהא מת מצוה דוחה שבת מק"ו דעבודה, וא"ת רציחה תוכיח היא גופא דוחה שבת וא"כ אינו מוכרח, וא"ת בכל מושבותיכם להתיר הדלקת אש בחוץ לארץ אצטריך והנה ר"ל קובר המת מצות בשבת ואם יתקרר ידליק גם אש בשבת. ודע שאע"פ למ"ד ללאו ולחלק באים הוא בארץ ישראל. ובכל מושבותיכם לא בא לרבות ח"ל אלא לומר לך דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וסוריא אף שהוא כיבוש יחידי כמו ארץ ישראל להכי אתי לא תבערו אש כלל בכל מקום ואפילו חוץ לארץ אתא בכל מושבותיכם לומר לך כי אמרתי לך לא תבערו אש הוא דווקא בעיקר מושבותיכם היא ארץ ישראל ובכל לרבות סוריא שדינה כארץ ישראל וזה המשפט בכל מקום שאמר בכל מושבותיכם כי אין עדיך חזקה שבא לרבות ח"ל. ועוד טעמא דכתיב מושבותיכם הא לאו הכי מה הייתי אומר שרציחה דוחה שבת וכי יש לך כח לאומרו אם רציחה דוחה עבודה תדחה גם השבת והא לא דמי לעונשין, ועוד מגילה תוכיח שדוחה את עבודה ואינו דוחה שבת אף אני אביא רציחה אפי' שדוחה עבודה אינו דוחה שבת. ועוד בשלמא עבודה דוחה שבת דבזמן דקא עוקר קא מקיים אלא רציחה נפישי מיליה ובזמן דקא עוקר אינו מקיים, וא"כ הק"ו שעשה שתהא רציחה דוחה שבת הוא שבור. ונהפוך בכמה מילי וא"כ מושבותיכם להרוס הק"ו ל"ל וא"כ ע"כ הוא בא להתיר הדלקת אש בח"ל, ועוד כששב אביי לר"ל לסייע שכל מין אוהב את מינו דאביי אי לאו דאתרחיש ניסא לר' יעקב בר אחא הוי מתזק מגרמת אביי ועתה הוא מדקדק להרוס הפירכא של ר"י ולקיים הק"ו של ר"ל ואומר השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת א"כ אין רציחה דוחה את העבודה מק"ו ומה שבת שנידחית מפני העבודה אין רציחה דוחה אותה עבודה שהיא דוחה שבת אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה, אלא הכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ההוא בקרבן יחיד שאינו דוחה שבת ומאחר שהוא עבודה דלא דחי שבת אין ללמוד ממנו דבר. סוף סוף רציחה אינו דוחה את העבודה מק"ו שאמר וא"כ לא תוכל לומר רציחה תוכיח לק"ו של ר"ל שאמר מת מצוה דוחה שבת מק"ו, ומה סיוע הוא זה יפרוך כל אדם הק"ו שלו מה לשבת דין הוא אע"פ שנידחית מפני עבודה שלא תהא רציחה דוחה אותה שכן עובר בדחייתה לאו ועשה ומיתת ב"ד, תאמר בעבודה אע"פ שהוא דוחה שבת שתהא נידחית מפני רציחה שכן אינו עובר בדחייתה לאו ועשה ומיתת ב"ד, ושב רבא ואמר לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו ומה י"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחתה קרבן יחיד שדוחה י"ט אינו דין וכו', אלא למ"ד נדרים ונדבות קריבין אני דן ושב ואמר אליבא דכ"ע רציחה דוחה עבודה ואמר רבא לא מבעיא למ"ד נדרים ונדבות קריבין דהא לא מתקיים מעם מזבחי אלא אפי' למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ומעמיד מעם מזבחי בקרבן יחיד. ועוד אני אומר לו מעם מזבחי כתיב מזבח המיוחד לי ומה ניהו תמיד ואמר רחמנא תקחנו למות אלמא רציחה דוחה קרבן ציבור וא"כ רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה השבת אף אני אביא מת מצוה אף שדוחה העבודה אינו דוחה שבת. והנה רבא ורבי יוחנן אביי ור"ל הלכה כרבא ור' יוחנן, שאלו בונים את השבת ואלו הורסים ואין לומר מה יהיה המת שלא המתים יהללו יה. וראה והבן שעכ"פ הם היו יודעין עד היכן הדברים מגיעין ולא היו מרבים בדברים, והכוונה הוא כי שעה א' הוצבר עפרו להרמיז שכל העשר הכוללים אדה"ר כולם היו בכח כתר עליון, ושניה נעשה הגולם היא הבינה שנאצלה החכמה עמהם ועל שהגולם מקבל כל צורה וכתיב ה' בחכמה יסד ארץ ע"כ קראוהו גולם והיו"ד רומז עליהם בעבור שהוא אות הנקרא גולם על שמקבל כל צורה שכל אות שאתה רוצה לעשות ממנה אתה עושה. ג' נמתחו אבריו להרמיז בבינה שהיא מעמדת את כל א' על דגלו ועל מחניהו וזהו הנקרא מתיחת האברים שכל הספירות נקראים אברים. ד' נזרקה בו נשמה הוא חסד עולם מחיות ההיקף ונשמתו אמרתי עולם חסד יבנה. ה' עמד על רגליו הוא פחד אשר האציל עולם החיצון והחזיקו והעמידו על רגליו וקרא שמות הוא תפארת ישראל אשר קורא ומזמין שמות להשפיע אליו. ז' נזדווגה לו חוה הוא כנסת ישראל שהיא הז' לבנין והיא עם הת"ת לעולם שאחר הו' הז' נמשך. ח' עלו למטה שנים וירדו שבעה זהו היסוד שהוא שמיני למילה מהחכמה והמשיך עמו את התפארת במטה היא כ"י וירדו שבעה כי כשהת"ת ויסוד בעטרה כל הז' יורדין שם והנה הז' הבל ושתי תאומות הם חסד ונצח ויסוד וקין ותאומה אחת הוא פחד והוד ואדם וחוה הוא ת"ת ועטרה, ועל שהת"ת ונצח ויסוד עולים כולם ברחמים ע"כ נקראו תאומות וכן פחד והוד על שהם אחים בדין, ועל שהת"ת והעטרה ע"י נמשך השפע מכלם ובאו בת"ת להחיות העטרה והעטרה לעולם השפל ע"כ נקראים אב ואם. ט' נצטווה הוא האור הבהיר וצדיק יסוד עולם ט' לאצילות שלא להוריד דין בעטרה. י' סרח היא כ"י לקחוהו למטה לאלוה וירד עליה הדין. י"א נידון הוא הוד שנעשה מעבר לדין אשר משם שפע הפחד יורדים. שנים עשר נטרד והלך לו הוא ת"ת שנטרד ונסתלק השפע שלו מן העטרה והניחה בגלות, וארז"ל ג"כ ולגמריה לדינא בשבתא ולקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת ונראה מכלל דבריהם שדנין בשבת אלא שאין רציחה דוחה שבת מש"ה אין דנין, הנהיה או הנשמע כזה ויש דין בשבת מ' מלאכות נאסרו בחיוב מיתה משום דאין דין בשבת א"כ אלו האיך היו יכולין לדון בשבת אלא כונת הענין הוא הואיל ואין רציחה דוחה שבת אין דין בשבת ולכן סמך הענין ברציחה היוצאת מתוך דין שאינה בשבת כדי שיצא הטעם ברציחה על דין שאין דנין בשבת, ור"ל שאמר תהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו דעבודה כוונתו הוא כך כי בהיות המת בחוץ ונראה לעין הוא מורה טומאה ודין וכאשר תקברהו יסתלק הדין מן העולם הלא תראה שאף העבודה דוחה מטעם הסתלקות הדין מהעולם וכאלו מקריב קרבן והקרבן נעשית בשבת ואפי' שעושה כמה חילולים מטעם שעושה התקרבות הכוחות למעלה כן מת מצוה יקברוהו ואפי' שיעשה כמה חילולים מטעם שמבער הדין מן העולם, וא"ל ר"י רציחה תוכיח שדוחה את העבודה הכוונה הנה הרציחה שהוא חוטא ונסתלק הדין מן העולם כשהורגין אותו ואע"פ שמתבטלת עבודה שהיא מקרבת הכוחות ואינה דוחה שבת. אע"פ שמתבער הדין והכוונה היא כי העבודה מעוררת השפע לקרבו איש באחיו ידבקו והחילולים שעושה אין להם כח למנוע כי השבת הוא אוהל מחוברת והקרבן מחזיק האוהל והחילולים בהדי הדדי וזהו שאמרו בזמן דקא עוקר קא מקיים, אבל המת והרציחה אע"ג דקא מבער הדין מ"מ אינו עושה התעוררת של קירוב והחילולים אינו באים בשוה עם שום מעשה של קירוב שאלו מת ורוצח מסלקין ואינם מקרבין אבל הקרבן מסלק הטומאה ומקרב הכוחות ומחזיק האוהל, וא"ת א"כ המת והרציחה לא ידחו גם את העבודה אחר שפעולתה גדולה. יש להשיב שבזמן שהאוהל שלם מבלי הריסה מחזקת חיזוק גדול אשר כל העולם לא יוכלו לעשות שום הריסה כלל בעולם זהו בשבת, אבל עבודת החול אע"פ שמבערת ומקרב אין ביעורה רק חטאות ואשמות, אבל מת אבי אבות הטומאה והרוצח המוריד דינים מהדין הקשה מתישין פעולת העבודה למפרע וע"כ דוחים העבודה להסיר המכשול, ופסח ומילה יוכיחו שדוחים את השבת בזמנם כי בשבת האוהל מחובר ופסח ומילה מבערת ומתחברות והנה החיבור שהיא השבת והמעור שהוא המילה ג"כ מבער א"כ החילולים אין להם כח להזיק, והביעור של מילה הוא חתיכת הבשר והתעוררות הוא הפריעה שאחר שחתך הערלה ביער הטומאה והפריעה פותח הכוחות להשפיע, וכן דין הפסח בשבת וכשביקש ר"ל להיות הרציחה דוחה שבת כפי קושייתו א"ל ר"י לכן כתבה התורה בכל מושבותיכם שלא לדון דין רציחות בשבת כי לא תבערו בכל מקום אמר שאם תדליק אש בשבת אתה הורס את האוהל חלילה וא"כ היה מן הדין לומר לא תבערו סתם ואמר בכל מושבותיכם דאפי' לשרוף את החייב שריפה לא תבערו בשבת מטעם שאמרתי, ואביי אמר אחר שהרציחה אינו דוחה שבת מטעם זה גם לא נדחה ג"כ עבודה שפעולותיה גדולות וא"ל לכן אמר מעם מזבחי תקחנו למות שהמזבח מכפר בחטאות ואשמות ואלו יזיקו העבודות בהיותם בארץ וע"כ מבערין אותו למצוא העבודה מקום לחול. עוד ארז"ל אר"י בריה דר' חייא עשה קין בהבל פצעות פצעות חבורות חבורות שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצוארו ואמר רב יהודה בדר"ח מיום שפתחה הארץ את פיה לבלוע דמו של הבל שוב לא פתחה שנאמר מכנף הארץ ולא מפי הארץ, איתביה חזקיהו אחיו והכתיב ותפתח הארץ את פיה, א"ל לרעה פתחה לטובה לא פתחה. שומו שמים על זאת חכמי האמת אומרים שקרח הוא קין ומשה זה הבל והדין הוא עמהם מ"מ קשה שהרי כתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך וחז"ל אמרו מדה כנגד מדה לא בטלה ואם לדבריהם יהרג קרח ואח"כ יתבלע דמו ויתקיים הקרא ויתקיימו דבריהם מדה כנגד מדה לא בטל
ה, ועוד קין נהרג לז' דורות כאשר אמר ליה הקב"ה וא"כ נתקיים קרא ודבריהם ולמה יתבלע קרח הלא נכתב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ולמה יבלע גופו מחיים, ועוד קין ואביו ידעו כל הדינים והמשפטים שבא מלאך ולמד עם אדם ואדם לבניו וקין לא ידע ענין הריגה אבל עשה לו צער של חבורות חבורות ולא ידע לברר לו מיתה יפה וא"ת כי הבל עמד כנגדו להרגו כי בזה אינו מסור ביד חבירו ואינו יכול לברר לו מיתה יפה. אבל אין כן הדבר כי גדול היה ממנו ומסור בידו היה, אלא הכוונה הוא כך, דע לך כי קין כיון להמשיך הדין בנצח מדתו של הבל ומנצח ליסוד ואלה הם חבורות ופצעים עד שהגיע בעטרה הוא הדין הקשה וזהו עד שהגיע לצוארו. ומה שאמר רבי יהודה מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלה דמו של הבל הכוונה כי הארץ היא כ"י וקבלה דמו של הבל ר"ל הדין שירד מן הנצח ומן היסוד. וזהו שהרמיזו דמו ודם זרעיותיו כלומר הספירות שלמטה ממנו שוב לא פתחה עד קרח הכוונה שלא פתחה בדין גמור כזה כשנסתלק הצדיק הוא הבל ונשאר העולם מבלי קיום לגמרי עד קרח שכיון גם הוא לעשות הריסה ולחזור הוא במלכות משה הוא נצח להמשיך הדין דרך שם ובעבור שלא היה ירידת הדין כל כך קשה כי היה משה למגן משא"כ בהבל שלא היה אדם להגן ע"כ נבלע ולא יצאו דמיו, ומה שנהרג קין ונבלע דמיו והנה הצרה פעמים בעבור שחטא פעמים בקרבן ובהריגת הבל, בעונש קרבן נהרג קין, ובהריגת הבל נבלע קרח ע"י משה, וברוך אשר לו נתכנו עלילות ועושה כל דיניו בדין ובצדק שכן תניא אמר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ לחבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי ומצאתי חרב בידו והדם מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שנאמר על פי שנים עדים, אבל יודע המחשבות יפרע מאותו איש אמרו לא זז משם עד שבא נחש ונשכו. ומקשה והאי בר נחש הוא והאמר ר"י וכן תני ר' חייא מיום שחרב בהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין דין ד' מיתות וכו' וא"כ זה שהכישו נחש נראה שבטלה, ומתרץ חטא אחרינא הוי גביה דאמר מר מי שנתחייב ב' מיתות נדון בחמורה והכוונה בזה שזה שנהרג בחורבה הרג במזיד ולא היו עדים כשהרג ואותו שנהרג היה לו אח והיה גואל הדם ונתחייב שריפה ונתגלגל ההורג בזה שנהרג בחורבה והגואל הדם נתגלגל בזה שהכישו נחש וכשראה זה הגואל הדם אותו שנכנס בחורבה ותחום לבבו כי הרג את אחיו ורץ והרגו ולא כדין עשה כי לא היו עדים כשהרג את אחיו וא"כ נשאר הדין ביד השם ולא בידו ולמה הרגו ואם כן נתחייב הגואל שריפה והריגה ומי שנתחייב ב' מיתות בית דין דנין אותו מן השמים בחמורה ולכן הכישו נחש שהוא שריפה וחמורה. ועוד תנו רבנן אדם יחידי נברא ומפני מה נברא יחידי שאלו היו נבראים שנים או שלשה היו אומרים המינים רשויות הרבה בשמים. דבר אחר צדיקים יאמרו אנו בני צדיק ורשעים בני רשע. דבר אחר מפני שמשפחות מתגרות זו בזו ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות אם נברא שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר מפני הגזלנין והחמסנין ומה עכשיו שנברא יחידי גוזלין וחומסין זה את זה כ"ש אם היה נברא שנים. ודבר תימא עכשיו שנברא יחידי מה תיקון עשה מפני המשפחות ומפני הגזלנין. ויש להשיב בזה שאז לא היה להם קיום כלל אבל עתה נצטוו להתנסות ועוברים והנה הקב"ה זימן הצדיק ביד הרשע ונהרג. ויאמר ה' אל קין מאמר הבינה אל פח"ד אי הבל אחיך כלומר כת"ר וחכמ"ה הנרמז במלת א"י הבל אחיך נאחז ואתה הורדת אליו הדין ויאמר לא ידעתי כלומר לא קרבתי אני הדין אליו השומר אחי אנכי המדה הנקרא אנכי היא פסקה הרחמים ממנו, ויאמר מה עשית קול דמי אחיך כלומר הדינים הקשים היוצאים מאחיך הוא נצח וע"י באים עד מה שלמטה ממנו והם צועקים אלי מן האדמה ועתה ארור אתה כלומר לא יצא ממך שפע טובה רק רעה. מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת דמי אחיך הם הדינים שהושפעו אליה ממנה יצא רעתך בעולם וקין המעורר שהרג את הבל ולכן אמר לו כי תעבוד את האדמה כלומר אתה הנקרא כי תעבוד את האדמה כלומר תברכנה בברכתך הטוב והיא לא תוסיף תת כחה לך כלומר תתבטל הדין ולא תוסיף תת מכחה שהוא כח הפחד היורד אליה וכשישפיע עליה תתבטל הכל ולעולם לא יהיה השפעתך בה כי הכל תלוי למטה וכשיחטאו הם תהיה נע ונד ממנה ואז ירדו אליה כוחות הפחד לשוט בארץ זהו משוט בארץ ומהתהלך בה, והנה האמירה בקין הגשמי כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך כלומר לא תוסף להפיק רצון מאת השם יתברך והנכבד רק יגורש מארץ החיים כי הארץ חפצה בת"ת ורבקה אוהבת את יעקב לא כמחשבתו הרעה שהפרידה מן הבנין והמשיך עליה ממדתו, ותהיה נע ונד בארץ בזמן שהעולם מיושרים או מקולקלים כי בהם הדבר תלוי. ומלת אי אחוריו ת"ט, וחלופו בא"ת ב"ש א"נ, ואחוריו של חילוף ת"ם וקח פניו של ת"ם הוא א"נ ג"כ. ראה עתה והבן א"נ שהוא חילוף ת"ט בא"ת ב"ש שת"ט הוא אחוריו של א"י ופניו של ת"ט הוא א"י ג"כ, עוד תקח פני א"י והם ב"כ וחילוף ב"כ בא"ת ב"ש הוא ש"ל וחילוף אחורי ת"ט שהוא א"נ וש"ל וזה משפט כל התורה כולה. ועוד לפנים בעז"ה יתבארו כל דרכם: