ספר המצוות לאו ריד


מצות לאו ריד - לא לשוב לקחת השכחה


הזהירנו מקחת עומר השכחה, והוא אמרו "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו(דברים כד, יט). והשכחה נוהגת בין בתבואה בין באילן. וזה ניתק לעשה, שאם עבר ולקחה חייב להשיבה לעניים, והוא אמרו "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה.

ודע כי השורש אצלנו שכל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, כשקיים עשה שבה אינו לוקה, ואם לא יקיימהו – לוקה. דמיון זה הפאה: אם קצר אותה, אינו חייב מלקות מיד שקצר, אבל יש לו להשיב השיבולים. וכן אם דש אותם וטחן החיטים ולש הקמח, יתן מהבצק מה שראוי עליו מן הפאה. ואם קרה שנאבדה אותה החיטה בכללה או נשרפה – לוקה, כי לא קיים עשה שבה. וכל שכן כשבטלו בידיים, כמו שאכל את החיטה כולה.

ולא תחשוב שאמרם בגמרא מכות (דף טז:) אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והתבאר שאותה האחרת היא הפאה יחייב עליה דין זה אמנם בפאה לבד. אבל כי ענין האחרת רוצה בו הפאה וכל מי שדינו דין פאה הפרט והשכחה והלקט והעוללות כל אחד מהם לאו שיש בו קום עשה, ואפשר בו מה שאפשר בפאה מן קיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שממנו למדנו שהפאה יש בה קום עשה הוא אמרו יתעלה "לעני ולגר תעזוב אותם" וזה בא על הפאה והלקט והעוללות אמר לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך וכרמך לא תעולל ופרט כרמך, ואמרו גם כן בעומר השכחה לא תשוב לקחתה.

ואחר שמצאנו לשון בגמרא שהפאה הוא לאו הניתק לעשה והביאו ראיה על עשה שבה מאמרו "לעני ולגר וכו'", הוא ראיה שאלו החמשה לאוין הן לאו הניתק לעשה, וכל זמן שמקיים עשה שבה כמו שזכרנו אינו לוקה. וכשהיה בלתי אפשר קיום עשה שבה לוקה. וכל זמן שיהיה אפשר לקיימו ואף על פי שאינו מקיימו, עדיין אינו לוקה אבל נצוה אותו לקיימו לבד, עד שנדע שכבר עבר האזהרה ולא השאיר לו דרך אפשרות לקיים עשה שבה, ואז הוא לוקה. ושמע זה הענין והבן אותו.

קישורים עריכה

קיצור דרך: rmbm/lo214