ספר המצוות לאו עג
<< · ספר המצוות · לאו · עג · >>
שהזהירנו מהיכנס למקדש או להורות באחד מדיני התורה בהיותנו שיכורים, והוא אמרו יתעלה "יין ושכר אל תשת וגו'" (ויקרא י, ט) וסמיך ליה "להורות את בני ישראל וגו'" (שם, יא).
ולשון התלמוד: שתה רביעית יין – אל יורה. ויש חילוק בעונש לאו זה, כי שתוי יין אי אפשר להיכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל ואם עבר ונכנס [חייב מלקות. ואם עבד והוא שתוי יין] חייב מיתה בידי שמים. ואם שתה מן המשקים המשכרין זולת יין ועבד חייב מלקות לבד ולא מיתה. וכל מי שיורה והוא שתוי יין, בין כהן בין ישראל, עובר על לאו בין שהיה שתוי יין או שאר משקין.
ולשון ספרא: "יין אל תשת" - אין לי אלא יין, שאר משקין המשכרין מנין? תלמוד לומר "ושכר". אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה, על שאר משקין במלקות. ושם נאמר: מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה? תלמוד לומר "אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו". ושם אמרו: יכול יהו ישראל חייבין מיתה על ההוראה? תלמוד לומר "אתה ובניך אתך ולא תמותו", אבל ישראל אינם במיתה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשני מזבחים.
קישורים
עריכהקיצור דרך: rmbm/lo73