ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקצג
שנמנענו מלקחת עומר השכחה, שנאמר "ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט). ומצות השכחה היא גם כן באילן.
וזה הלאו הוא מן הלאוין הנתקין לעשה, שכל מי שעבר ולקח השכחה חייב להחזיר אותה לעניים, שנאמר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וכבר כתבתי בסדר זה בענין שילוח הקן (מצוה תקמד), שכל לא תעשה הנתק לעשה: קיים עשה שבו – אינו לוקה. ואם לא קיימו וגם אי אפשר לו לקיימו עוד, וכגון שאבד או נשרף אותו הדבר – לוקה. והמשל בזה, הפאה שיש לאו בקצירתה (מצוה ריז) ואם קצר אותה לא יתחייב מלקות על הקצירה, שהרי יכול לתקן את אשר עוות, שיתננה לעניים בשיבולים. ואפילו דש החיטה וטחנה ואפאה, יתן מהפת שיעור הפאה לעניים, והרי עדיין בידו לתקן ולא ילקה. אבל אם יקר מקרה שתאבד החיטה ההיא כולה או תשרף – ילקה, שהרי אי אפשר לו עוד לקיים עשה שבו, וכבר עבר על הלאו ולא יוכל לתקן, וזה יקרא בגמרא לא קיימו. ואם הוא בידיו איבד החיטה או אכלה כולה, כל שכן שיתחייב בה המלקות, וזה נקרא בגמרא בטלו, כי הוא הגורם לבטל הלאו ביטול שאין בו עוד תקנה בידיו.
ומה שאמרו במכות (דף טז.) בסוף פרק אלו הן הלוקין גבי מצות שילוח הקן בענין קיימו ולא קיימו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ונודע שהאחרת ההיא היא פאה, כדמסיק התם אלא זאת ועוד אחרת אהא, כלומר מן הפאה, ונשאר הענין כן, אין הכונה שירצה לומר ששלוח הקן והפאה בלבד הן בדין זה דקימו ולא קימו, אבל כונתם לומר הפאה וכל מה שדינו כמוה, כמו הפרט והשכחה והלקט והעוללות, שכל אחד מאלו הוא לאו שיש בו מעשה, ויתכן בהם כל מה שיתכן בפאה מן קימו ולא קימו או בטלו ולא בטלו, כי הכתוב שלמדנו ממנו שיש בפאה קום עשה הוא מה שכתוב בה "לעני ולגר תעזב אתם" (ויקרא יט, י). ובעמר השכחה ובשאר הנזכרים יש בהן כמו כן "לגר ליתום ולאלמנה תעזב אתם" או "לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וקבל זה הענין והבינהו, שהוא נעלם קצת מאשר בא בגמרא הלשון סתום במקצת, שאמרו אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת.
משרשי המצוה וענינה כתבתי במצות עשה דשכחה שבסדר זה (מצוה תקצב).
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/593