ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תקכא
שנמנענו מלחמול על מי שהרג חברו או חיסר אחד מאבריו, שלא יאמר הדיין "עני זה שכרת יד חברו או סימא עינו, לא בכוונה עשה זה". ויחמול עליו וירחמהו מלשלם לו כדי רשעתו, ועל זה נאמר "ולא תחוס עינך, נפש בנפש וגו'" (דברים יט, כא). ונכפלה המניעה בזה במקום אחר, שנאמר "לא תחס עינך עליו, ובערת דם הנקי" (שם, יג).
שורש מצוה זו ידוע, שאם לא נייסר המזיקין ונבער הרע מקרבנו, איש את רעהו חיים בלעו, ולא יתיישבו המדינות. אין הצורך להאריך בו הדיבור.
דיני המצוה קצרים, מבוארים בלשון הכתוב.
ונוהג איסור זה בזכרים כי להם לעשות המשפט, ובזמן הבית. והדין העובר על זה והעלים עינו מלענש המחיב כפי רשעתו עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, וענשו גדול מאד, מן הטעם שזכרנו שיש בדבר חרבן בישוב העולם, ואף בחוצה לארץ אף על פי שאין בנו כח לדין דיני נפשות חייבין כל בית דין לענש המחיבין כפי רשעתן כאשר תשיג ידם, הן בממון או בגוף, אם יוכלו להם כפי שיראו שהשעה צריכה, שאי אפשר לקיום העם, אם אין השבט נטוי תמיד על גו כסילים.
קישורים עריכה
קיצור דרך: tryg/mcwa/5212