ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/רעג
שלא ישא כהן גדול לבד אלמנה, שנאמר "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח" (ויקרא כא, יד). ולא היה צריך הכתוב לחזור איסור גרושה וחללה זונה בכהן גדול, שדרך כלל נאסרו על כל כהן והוא ראש הכהנים. ועל כן פירשו זכרונם לברכה (קידושין עז.) כי ללמד לנו עניין זה בא כפל האזהרה בגרושה וחללה זונה בכהן גדול. ואמרו בגמרא קידושין שבא ללמד שבזמן שיקרה שיהיו כל איסורין אלו באשה אחת, כסדר הזה – שבתחילה תתאלמן ואחר כך תתגרש ואחר כך תתחלל ואחר כך תעשה זונה, ובא עליה כהן גדול – שחייב על ביאה אחת ארבע מלקיות, והוא שהוזהר בארבעה לאוין. ואם בא עליה כהן הדיוט – לוקה שלוש. והטעם שיתחייבו עליה הרבה מלקיות כשהיא כסדר הזה, לפי שיש בה בעניין זה איסור מוסיף, וכמו שכתבנו למעלה (מצוה רסח) סמוך במצות איסור גרושה לכהן, שאין איסור חל על איסור אלא כשיהיה איסור מוסיף או איסור כולל או איסור בבת אחת, כמו שמתבאר במסכת כריתות (דף יד:). ואין צריך לומר שאם בעל ארבע נשים, ואחת מהן אלמנה, ואחת גרושה, ואחת חללה, ואחת זונה, והתרה על כולן – שחייב ארבע מלקיות, בין שיבוא עליה כסדר או שלא כסדר, הואיל והן גופין מוחלקין.
ואם תשאל ותאמר ואיך ילקה הרבה מלקיות בין באשה אחת בין בהרבה? והא קיימא לן: אין לוקין על לאו שבכללות, שהרי זה לאו שבכללות הוא, שהרי בכולן באה המניעה בלאו אחד, וכמו שכתוב למעלה (מצוה ז) לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. התשובה: דע שכבר בארו זכרונם לברכה ענין זה, וזהו אמרם בגמרא קידושין (דף עז:) במה שכתוב בכהן הדיוט "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), שמפני כן נפרדה הגרושה בלאו, ללמד שמלקין על הגרושה בפני עצמה. וכמו שמלקין על הגרושה בפני עצמה, כך מלקין על החללה ועל הזונה בפני עצמה. ואמרו שם: כשם שחלוקה גרושה וחללה וזונה בכהן הדיוט כך חלוקה בכהן גדול, וללמד דברים אלו נכפלה המניעה בכהן גדול, כמו שאמרנו.
משרשי המצוה. לפי שיש בנשואי האלמנה מחשבות זרות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים קיב.) שבחור שנשא האלמנה שלוש דעות יש במיטה וכו'.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נט.) שאלמנה היא נקראת אפילו מן האירוסין. וכהן גדול שמת אחיו אפילו מן האירוסין, הרי זה לא ייבם אלא חולץ. היתה מקודשת ספק קידושין ומת ארוסה, הרי זו ספק אלמנה ואסורה, שכל ספק בדאורייתא אסור הוא מן התורה. ועל כן אמרו זכרונם לברכה בכל מקום שספקא דאורייתא לחומרא. ויתר פרטיה ביבמות וקדושין.
וכהן גדול העובר על זה וקידש אלמנה ובעלה, לוקה שתי מלקיות: אחת, משום "אלמנה לא יקח", ואחת משום "לא יחלל זרעו" שהוא לאו בפני עצמו, וכמו שנכתוב אותו בסמוך (מצוה רעד). אבל קידש אותה ולא בעלה אחר כך, אינו לוקה כלל ואפילו משום "לא יקח", וכמו שאמרו שם בקידושין (דף עח.) בעל לוקה; לא בעל אינו לוקה. דמה טעם קאמר "לא יקח"? משום "לא יחלל". אבל בעל האלמנה אף על פי שלא קידשה לוקה אחת, משום לאו דלא יחלל משמע, שכן פירשו זכרונם לברכה (שם) ולא יחלל לא לה ולא זרעו, וכן אמרו שם בקידושין ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש לוקה. מאי טעמא? "ולא יחלל זרעו" אמר רחמנא, והרי חלל, כלומר דבכלל "ולא יחלל". משמע דלא יחלל כשרים ולא [יחלל] זרעו.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/273