ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר במדבר/פרשת בהעלותך
פרשת בהעלותך יש בה שלשה מצות עשה ושתי מצות לא תעשה
שיעשה פסח שני בארבעה עשר באייר כל מי שלא יכול לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן, כגון מחמת טומאה או שהיה בדרך רחוקה, שנאמר (במדבר ט, יא): "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ". ועוד הורונו חכמים זכרונם לברכה (פסחים צג, א) דלאו דוקא טומאה וריחוק הדרך לבד, אלא כל ששגג או נאנס או אפילו הזיד ולא הקריב בראשון מקריב בשני.
משרשי המצוה, לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחידוש העולם, כי אז בעת ההיא עשה עמנו האל ברוך הוא נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכלתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל, ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת, שהוא ברוך הוא ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והוא העת הידוע, ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקוע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים. וענין חידוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל, ידוע הדבר, אין להאריך במפורסם.
על כן היה מרצונו ברוך הוא לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל ואל יעכבהו אונס וריחוק מקום מעשותה, כי אם יקרהו עון שנאנס בחדש הראשון ולא זכה בה עם הקודמין יעשה אותה בחדש השני. ולפי שהוא יסוד גדול בדת, הגיע החיוב גם כן אף על הגר שנתגייר בין פסח ראשון לשני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים, שחייבין לעשות פסח שני.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה בפסחים פרק מי שהיה טמא מה בין ראשון לשני, הראשון חמץ אסור בבל יראה ובבל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית, והשני אינו נוהג אלא יום אחד ואין שם יום טוב ואיסור מלאכה, והראשון טעון הלל באכילתו והשני אין טעון הלל באכילתו, וזה וזה טעונין הלל בעשיתו. ושניהם נאכלין צלי על מצות ומרורים, שבפירוש נאמר בכתוב כן. ושניהם דוחין את השבת, ובשניהם אין מותירין ולא שוברין עצם, שבפירוש הזהיר הכתוב גם בזה בלא תותירו ועצם לא ישברו בו.
ואם תשאל בני, ולמה לא ישוו שניהם בכל דבר, שהרי בפירוש נאמר כאן בפסח שני "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ", דע כי כבר עוררו אותנו חכמים זכרונם לברכה בזה וביארו בפרק מי שהיה טמא שבמצוות שבגופו של פסח הכתוב מדבר, כגון לאוכלו על מצות ומרורים, ושלא להשאיר ממנו, ושלא לשבור בו עצם כמו שפירשנו. ולמדנו לומר כן מאשר פירש הכתוב כאן בפסח שני קצת מדיניו, ואילו היה שוה לגמרי עם הראשון יאמר "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח וְגוֹ'" ודיו. וכן אמרו שם מה עצם מיוחד שבגופו אף כל וכו'.
וכן מענין המצוה מה שאמרו גם כן (שם צג, א) שהטמא שנדחה לפסח שני הוא מי שנטמא בטומאה חמורה המעכבתו מלאכול הפסח, כגון זבים וזבות נדות ויולדות ובועלי נדות. וכן טמא מת שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, וכמו שפירשנו בסדר נשא (מצוה שע"ו), אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, וכן אם נגע בנבלה ובשרץ וכיוצא בהן, ואפילו ביום י"ד, הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר טבילה, ולערב כשיעריב שמשו אוכל פסחו. וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שם בפרק מי שהיה טמא על דרך ההלכה המקויימת, שדרך רחוקה תקרא כל שהוא רחוק מחומות ירושלים חמשה עשר מילין, אבל פחות מיכן אין נקרא דרך רחוקה. ויתר פרטיה במסכת פסחים [פרק מי שהיה טמא].
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים בתורת חיוב ובנקבות בתורת רשות שכן הורונו זכרונם לברכה (שם צא, ע"ב) שנשים שנדחו לפסח שני מפני טומאה או מפני אחד מהדברים שזכרנו, שעשית הפסח שני להם רשות רצו שוחטין רצו אין שוחטין ומן הטעם הזה אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת.
והאיש העובר על זה והזיד וביטל עשה זה ולא הקריב פסח שני כשנאנס ולא יכול להקריב פסח ראשון חייב כרת זהו דעת רבי במשנה אבל רבי נתן ורבי חנינא ורבי עקיבא פוטרין אותו מן הכרת מכיון שלא הזיד בראשון. ואין צריך לומר שאם הזיד וביטל הראשון וביטל גם השני בין בזדון בין בשגגה, שחייב כרת לדברי הכל מכיון שהזיד ולא הקריב קרבן ה' במועדו, וזאת היא אחת משתי מצוות עשה שבתורה שמתחייבין עליה כרת, כמו שאמרנו בסדר בא אל פרעה (מצוה ה).
שכל המחוייב בפסח שני שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".
משרשי מצוות כל ענין הפסח כתבתי בסדר בא אל פרעה (מצוה ה'), ואין ספק כי כל ענין פסח שני אינו כי אם מיסודו של ראשון, ידוע הדבר.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים מ, א) שהמצות צריכות שימור גדול שלא יבואו לידי חימוץ, עד שחייבונו זכרונם לברכה להזהר בהם אפילו מזמן קצירה שלא יבואו עליהן מים פן יבואו לידי חימוץ. ויתר ריבוי פרטיהן בענין הלישה והאפיה בפסח ראשון. וכלל הכל הוא שנעשה בהן שמירה גדולה מחימוץ.
וכן מה שפירשו במרורים שכל עשב מר הוא בכלל מרורים שהזכיר הכתוב, ושאדם יוצא ידי חובתו בכולן, לפי שהצוואה לנו במרור זכר ל"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א, יד), ובכל עשב מר יזכר הדבר. אבל מכל מקום ביררו לנו חכמים זכרונם לברכה (שם לט ע"א) לאכול החזרת, כי בה זכר התמרור מצד הקלח שטעמו מר קצת. וגם יש בה הידור למצוה יותר מבשאר עשבים מרים, (גם) כי שמה הדור שנקראת חסה ורמז ברכה בו שחס רחמנא עלינו ופדאנו מיד המצרים הקשים, ומכל אלה יש התעוררות וזכר אל לב בני אדם בענין הנסים שנעשו לנו במצרים, ולפיכך הוקבעה ההלכה שראוי לנו לחזר אחר החזרת. פרטיה גם כן במסכת פסחים.
ונוהגת בזמן הבית, בזכרים ולא בנקבות, כי כמו שאין שחיטת פסח שני חובה להן אלא רשות כמו שאמרנו במצוה הקודמת, כן אכילת מצה ומרור עמו אינה חובה להן, ומבואר גם זה שם במסכת פסחים.
ועובר על זה ואכל פסח שני מבלי מצה ומרור ביטל עשה זה.
שלא להותיר כלום מבשר הפסח שני למחרתו, שהוא יום חמישה עשר באייר, שנאמר "לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (במדבר ט, יב).
כל ענינה בלאו הבא על זה בפסח ראשון, הכתוב בסדר בא על פרעה, והוא שם לאו שני (מצוה ח').
שלא לשבור עצם מעצמות פסח שני עריכה
שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר (במדבר ט, יב): "וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ".
כל ענין לאו זה מכוון כענין לאו הבא על זה גם כן בפסח ראשון בסדר בא אל פרעה, והוא שם לאו ח', תראנו משם אם רצונך לדעת.
לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן, וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר (במדבר י, ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה וְגוֹ'", וכתוב אחריו גם כן (שם, י) "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְגוֹ'". ואף על פי שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חדש, לאו דוקא, דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן, וכן מבואר בראש השנה פרק ראוהו בית דין (דף כט.) שאמרו שם, הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים, ומתמהא תלמודא עלה בגמרא, פשיטא, אי הני לא מחייבי מאי בו מחייב ומהדר ליה כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב (שם כט, א) "יוֹם תְּרוּעָה וְגוֹ'", והני כהני הואיל ואיתנהו בתקיעה דכל השנה כולה, דכתיב "וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְגוֹ'", ומהדר ליה, מי דמי, התם חצוצרות הכא שופר. למדנו מכל מקום, דבכל השנה כולה, כלומר בכל יום ויום, איכא חצוצרות במקדש. ואמרו במסכת ערכין פרק שני אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה.
משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון.
ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה במסכת מנחות (דף כח.) שהחצוצרת היתה באה מן העשת של כסף כמו שבא בכתוב, ומשאר מיני מתכות פסולה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין יג, א) שאין פוחתין לעולם במקדש משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים. ויתר פרטיה מבוארין בספרי וראש השנה (דף כו:). וגם כן במסכת תענית (דף יט.) ביארו שאנו מצווין בתקיעת החצוצרות בעת הצרה.
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, בכהנים שעליהם המצוה לתקוע בחצוצרות, וכענין שכתוב בהן במסע המחנות (שם, ח) "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות". ושמא תאמר לא היו תוקעין הם על הקרבן אלא הלוים [מפני שהן ככלי ניגון], אינו כן, שהרי בפירוש אמרו במסכת תמיד פרק שביעי נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן והסודרין בידו, ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות בידם תקעו והריעו ותקעו. הרי נתבאר שעל ידי כהנים נעשית מצוה זו, ושהיא מצוה תמידית להן , כלומר שבכל יום היו תוקעין ולא ביום מועד וראש חדש בלבד.
אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' כלי מקדש ה"ה) שכתב בימי המועד כולן ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות והלוים אומרים שירה, נראה מדבריו שדעתו שבשאר הימים אף הלוים תוקעין בחצוצרות.
ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה, ביטלו עשה זה.